ערכו של הציבור הישראלי נמצא בשפל חסר תקדים. הרוב שלא מזמן הלך לקלפי כבר לא נתפס בשיח הציבורי כמי שיכול להכתיב דרך, או לאחוז באידיאולוגיה. במידה מסוימת אחראית לכך ההתחזקות הכלכלית המטאורית של עשירי ישראל מאז הקורונה. הקיטוב המעמדי אולי לא היה מטלטל כל כך את החברה בישראל, אבל בזמן שמרבית הציבור חווה פגיעה כלכלית חריפה, קבוצות הון השקיעו את הרווחים בגיבוש כוח פוליטי רב-עוצמה מחוץ לשדה הפרלמנטרי. היום, קשרי ההון-מנגנון שוברים את הכלים הפרלמנטריים המסורתיים ומחלישים באופן יזום את מעמדו של רוב הציבור היהודי.
ב-1977 הציבור הפך מודע לכוחו. אחרי שנים של שליטה בבחירת האזרחים, מפגן הכוח שביטא הימין בקלפי הוביל את השמאל לבצר את כוחו הפוליטי דרך מנגנוני המדינה. בפועל, זאת הייתה התבצרות מהרוב. טוהר השורות במערכות הציבוריות גזר נתק שמתרחב והולך בין הציבור לבין מי שאמורים לשרת אותו. הזדהויות אחרות, ערכים נפרדים, מעגלים שלא משיקים.
השלכות הנתק הזה מתבהרות והולכות. ירידת ערך הציבור היא אחת האכזריות שבהן: יכולתו להשפיע על חייו מצטמצמת, אמונותיו מוקעות כאנטי-דמוקרטיות והמנהיגים שבחר כחסרי ערכים. הקריאות להיפרדות מעידות שהחרדה האמיתית תמיד הייתה מפני מימוש מהותי של כור ההיתוך.
מנדלבליט: דרעי לא התחייב לפרוש
במופע הראווה שבו נפסל יו"ר ש"ס אריה דרעי ניצבו 11 נציגי המפלגה מול 11 נציגי מערכת המשפט. באותם רגעים, כל הנוכחים היו מודעים לכך שמאחורי הח"כים יש מאות אלפי מצביעים. אבל עבור שופטי העליון, הציבור הש"סניקי הוא האחר המוחלט. הקלות של הפסילה סימנה בכוחניות את ירידת ערכו. אפילו אמירתו של היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט לגבי הפסיקה, לא גרמה לשופטים לחשוב שהם צריכים לתת לציבור הזה דין וחשבון. הרוב השקוף של טרום 77 אולי הפך מאז לנוכח, אבל כזה שיש להתבדל ממנו משום שהוא מייצג מוסריות פגומה.
בחודשים האחרונים עבר מרכז הכובד מהכנסת לרחוב. זה בולט משעות הנוכחות המועטות של נציגי האופוזיציה, בראשם יאיר לפיד ומרב מיכאלי. מנהיגות גדולות צומחות היום דווקא מחוץ לכנסת. כך הפכו באחרונה נשיאת העליון אסתר חיות והיועמ"שית גלי בהרב-מיארה לאייקונים על שמלה. גם פלג המחאה המתון שנענה להידברות הסכים לעשות זאת רק מחוץ לכנסת, ותחת כנפי הנשיא.
אינס אליאסכמו במקצועות שעברו פמיניזציה, והסטטוס שלהם ירד כשנכנסו אליהם יותר נשים, כך ירד מעמד הכנסת ככל שנכנסו אליה יותר חרדים, ערבים, מזרחים ודתיים. לנוכח הרכב הקואליציה הנוכחית, השיח התקשורתי והציבורי הפך מוקצן וגזעני יותר מאי פעם. נציגי ציבור מימין (בעיקר מזרחים) הפכו לפוליטיקאים עבריינים ומושחתים שאסור לסמוך עליהם. החרמת הכנסת הפכה לשמיכת הבון-טון המוסרי של האליטה, שגם זמרים ותיקים כמו חנן יובל ושלמה ארצי התעטפו בה.
הקול הבודד של האזרח בקלפי, גילומו בשיטה הדמוקרטית, שווה היום פחות. התחזקות המערכות הביטחוניות, המשפטיות והתקשורתיות על חשבון הכנסת, שחקה את ערכו. ב"חזון הגנרלים", שניבא שמיליון אנשים ברחובות יגרמו למפלת נתניהו, הכנסת מיותרת. באקט מודע ומופגן, הסקטורים החזקים מעניקים למערכת המשפט את הלגיטימציה לקבוע מי יפעיל כוח ועל איזה אזרחים. באולפנים עדיין תלויה השאלה למי יצייתו גורמי האכיפה והביטחון? אבל שכבת ההון-מנגנון כבר הכריעה: המונופול על הכוח צריך להישאר בתוך המשפחה.
- אינס אליאס היא עיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
