האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה שמחת תורה. מצעד הגאווה הגדול הראשון שהופעתי בו, שבועיים אחרי הזכייה באירוויזיון, היה בברלין. 300 אלף איש מילאו את הרחובות סביב לבמה הענקית ואני עומדת על הבמה, שרה ולא מאמינה לסדר הגודל, לעוצמה, לכמות האנשים.
אני שרה ונזכרת בבית הכנסת של סבא, בשכונה קטנה בפתח תקווה, ובמעגלי הרוקדים בשמחת תורה. אני על הכתפיים של סבא ובעיניים הילדותיות שלי עשרות הרוקדים במעגלים, בפרץ שמחה שלא ראיתי כמותה, נראו לי המון רב. והשמחה המתפרצת מילאה את הלב הקטן באושר גדול. וככה, מדי שנה חיכיתי ליום הזה. ובמצעד ההוא, ומאז בכל מצעד שהופעתי בו בכל רחבי העולם, השמחה התערבבה בזיכרונות השמחה ההיא.
אז מה היא התורה שלנו, של הקהילה? אולי ואהבת לרעך כמוך, כל התורה על רגל אחת. ויש עוד. קבלת כל בני האדם אשר נבראו בצלם אלוהים. שוויון זכויות לכל אדם באשר הוא אדם. חיה ותן לחיות. האמת? זה לא מספיק. במשך שנים הקהילה הלהט"בית נלחמה על זכויותיה. עשינו דרך ארוכה ומרשימה, וכבר יש יותר זכויות ויותר קבלה, ואולי הגיע הזמן שגם אנחנו נעשה עם עצמנו חשבון נפש, וניצוק יותק תוכן וערכים. כבוד למבוגרים יותר, הירתמות למאבקים חברתיים אחרים, של הנכים, של ניצולי שואה, של שכבות מוחלשות. הגענו לימים שהקהילה הלהט"בית מספיק חזקה כדי להיות מופת ודוגמה של חברה אחת, טובה יותר.
בסוף השבוע הבא אופיע במצעד הגאווה של ציריך בשווייץ. בעוד ארבעה שבועות במצעד הגאווה הגדול באירופה במדריד, ספרד. תמו ימי הקורונה הרעים וחוזרים לאט לאט לשגרה. אבל היום, אני מודה, ההתרגשות שלי בשיאה. יותר מבכל מקום אחר בעולם. אחרי כמה שנים שלא הופעתי כאן, בבית, בארץ, אני חוזרת לבמה בפארק הירקון, לשיר מול עשרות אלפי האחים והאחיות שלי במצעד הגאווה של עיריית תל אביב, מול המשפחה שלי ומול אלפי התיירים שחזרו אלינו. אל העיר שטופת השמש השוכנת לחופו של הים, ורחובותיה התקשטו בדגלים בצבעי הקשת, אחד הדגלים היפים, באחת הערים הפתוחות בעולם. העיר הפרטית שלי, שנולדתי בה, וגדלתי בה, ובמידה רבה היא עיצבה את מי שאני היום.
יהיו איתי שם סטטיק ובן אל בשיר חדש, "אחלה גבר", ונשיר אותו בבכורה שם על הבמה. הם אולי הסמל לדרך הארוכה והמרשימה שעשינו משנת 98', מהערב ההוא בכיכר שלבשה צבע ושמחה ועשרות אלפי אנשים נהרו אליה לחגוג את הזכייה של "דיווה" באנגליה. אני הייתי רחוקה אז מהכיכר, בחדר בבית המלון בברמינגהאם, וליבי יצא אל החוגגים. עדיין לא הבנתי שהערב הזה הוא ערב של מהפכה. שמכאן והלאה הכל ישתנה.
עד אז במצעדים בארץ השתתפו כמה עשרות אנשים. מאז גדלנו והתרבינו והתעצמנו עד מאוד, ואולי ההופעה הזו עם סטטיק ובן אל מסמלת את החיבור של הקהילה לעם שלנו. כולנו ביחד וכולם מוזמנים לחגוג היום איתנו. והמסר שלנו מהבמה הוא מסר של אהבה וחיבוק, ואם אפשר ציטוט נוסף מהמקורות, שיר שהקלטתי לפני שלוש שנים למצעד בירושלים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".
ומי שלא יוכל להגיע, מוזמן להיכנס לטיק טוק. שיר הגאווה הרשמי שלהם הוא דואט חדש שלי עם סמנתה פוקס, "דיס איז יור לייף", שיר העצמה שמוקדש לכל אחינו ואחיותינו, שחיים במדינות שאוסרות קיום מצעדי גאווה וגוזרות על חיי הקהילה הלהט"בית חיי דיכוי והשפלה. חג גאווה ואהבה שמח לכל בית ישראל.
