צפו: תושבי שלומי מספרים על המחסור במיגון
(צילום: אסף מגל )
הרקטה מלבנון שהתפוצצה אמש לא רחוק משלומי שבגבול הצפון, שוב העלתה את נושא המיגון הלקוי ביישוב. ראש המועצה גבי נעמן התריע אתמול שקרוב למחצית מבתי היישוב לא ממוגנים, למרות התוכנית הממשלתית למיגון הצפון, שמימושה זוחל.
הרקטה התפוצצה אתמול סמוך לקיבוץ מצובה, בשטח פתוח, ולא הפעילה אזעקה באף אחד מהיישובים. בישראל נערכו בימים האחרונים לאפשרות של ירי רקטי מצד פעילים פרו-פלסטינים בדרום לבנון לעבר הגליל, בתור "אקט סמלי" של הזדהות עם האירועים במסגד אל-אקצא. בתגובה לירי תקף צה"ל בארטילריה מטרות במרחב הירי בדרום לבנון.
האזורים הבעייתיים בכל הנוגע למיגון נמצאים בעיקר בשכונות הוותיקות בשלומי, הפונות לדרום מזרח. מדובר ברחובות ובהם בנייני רכבת ארוכים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. בחלק מהמבנים מקלטים ישנים, באחרים חדרי ביטחון שאינם עומדים בשום תקן, ובאחרים אין כלל מיגון. הדיירים במבנים האלה מספרים כי הם יוצאים לחדרי המדרגות ומתפללים.
"כאן קודם כל הטיל נופל ואחר כך יש אזעקה, אם בכלל. אז גם אם בבניין יש מקלט, למה זה עוזר? עד שנצליח להגיע לשם, זה כבר לא יעזור לנו. והמצב שלנו עוד טוב. מה יעשה מי שגר בקומות הגבוהות, מי שמתקשה בהליכה או מי שיש לו ארבעה ילדים והוא צריך להביא את כולם למקום מבטחים?", תהתה קרן לוי, אמו של גיא בן ה-10, שמתגוררת באחד הבניינים הללו.
"הדבר הכי נכון הוא שיהיה ממ"ד לכל אחד. את המקלט הזה אנחנו מתחזקים, הדיירים בבניין, אבל השירותים סתומים והתיקון עולה משהו כמו 5,000 עד 6,000 שקל. זה לא משהו שהדיירים פה מסוגלים לשלם", אמרה לוי. "ובכל מקרה, בזמן אירוע אף אחד לא יספיק להגיע. אפילו אני שגרה בקומה שנייה ויש לי רק ילד אחד. מה יעשה מי שיש לו ארבעה? הפתרון היחיד הוא ממ"ד. למגן את כל היישוב. אני יודעת שיש כמה בניינים שכן אישרו להם, אבל אין לי מושג איזה. אני עובדת בקיבוץ ברעם, שגם הוא על הגבול. שם מתחילים תוכנית מיגון לכל הקיבוץ. אבל כנראה שלשלומי אין תקציבים, ואין מי שידאג לתושבים".
ג'נט (65) ומוריס (71) בוגנים, שמתגוררים בבניין זה 30 שנה, התעוררו בלילה מטלפון של השכנה ולא מהפיצוצים עצמם אחרי נפילת הרקטה. מוריס כבד ראייה, ואינו יכול להגיע למקלט. "אנחנו עומדים ליד הדלת. אני לא יכול לרדת, קשה לי, אני לא רואה. יש לי תעודת עיוור. נפלתי כמה פעמים במדרגות", הוא סיפר.
ג'נט הוסיפה שגם היא כבר נפלה בדרך למקלט. "איך שנפלה הקטיושה, בבלוק על יד, כל התריסים עפו, החשמל הלך, אני נשארתי והתגלגלתי על הרצפה. לא הספקתי להגיע לדלת. התחלתי לרדת במדרגות למקלט, ומהפחד והמתח שהייתי בו, הרגליים שלי התקפלו ונפלתי. לקחו אותי באמבולנס לבית החולים", היא סיפרה על אחד המקרים בעבר.
(צילום: חגי דקל)
השניים אומרים כי ממ"ד ישפר את איכות חייהם ובעיקר יאפשר להפיג את החשש התמידי מנפילת קטיושות. "תמיד יש פחד. שלא תיפול עלינו קטיושה או משהו", אמר מוריס. "אנחנו צריכים משהו מוגן שיגן עלינו. עברנו מספיק. כל המלחמות היינו פה, עוד כשהילדים היו קטנים. עכשיו אנחנו בגיל כזה, שאנחנו רוצים לפחות שיהיה לנו ממ"ד להיות בו, ולא לרוץ במדרגות ולא להיתקע במעקה. מדברים על ממ"ד אבל אין לנו אפשרות. הודיעו שיהיו ממ"דים (במימון המדינה – א"ר) ומחכים עד עכשיו ואין תוצאות אין כלום. באו ממשרד הביטחון ובדקו, מהמועצה באו ובדקו אבל אין שום התקדמות".
"מקווה שזה אירוע חד פעמי"
בצדו השני של היישוב, על גדר הגבול עם לבנון, יושבת שכונת שלומית. שכונת וילות חדשה יחסית, בה כל הבתים מצוידים בממ"ד. חצר ביתה של שירלי סיסו, המתגוררת בשלומית, משקיפה על לבנון, הושט היד וגע בה. "האירוע שהיה לנו בלילה עשה לנו קצת דה ז'ה וו, ולא במובן הטוב, למלחמת לבנון השנייה, ב-2006. בבום הראשון קמתי לראות מה המצב. בדרך כלל במצבים כאלה יש פצצות תאורה. בודקים חשש לחדירה, נגיעות בגדר, לפעמים זה אפילו בגלל איזה בעל חיים", היא אמרה. "הפעם ראיתי רכב של הצבא או הרבש"צ שמאיר לכיוון ההר בפרוז'קטור, אז הבנתי שיש משהו מעבר".
לדברי סיסו, "בשלב הראשון לא נכנסנו לממ"ד, רק הבן שלי שזה החדר שלו. אבל אחרי משהו כמו חצי שעה התחיל ירי ארטילרי שלנו כתגובה. ואז אספתי את הילדים, שקמו בבהלה. רצנו לממ"ד מחשש שהאירוע יסלים ויתגבר. שמענו את ההתקפה שלנו, של צה"ל, באזור 60 עד 70 פגזים, ממש עד לפנות בוקר. ממש ממש היה קשה לא נעים. עם זאת אני שמחה על התגובה, שהייתה יחסית מסיבית. אני מאוד רוצה לקוות ולהאמין שזה אירוע חד פעמי לא משהו שיסלים כי מן הסתם זה משבש לנו את חיי השגרה".
סיסו אמרה שכמו בני גילה, גם היא גדלה בצל הקטיושות, ואפשר לומר שהם מכירים ומורגלים. "הפחד האמיתי שלנו, הוא חלילה מחדירה. זה עניין של שניות שיכול להתפתח ולהסלים. זה יכול להיות גם באמצע היום, כשהילדים במסגרות. מה אני עושה? יש לי שלושה בנים, כל אחד מהם לומד במסגרת אחרת. לאיפה אני הולכת? מה אני עושה? זה לא פשוט ומאוד קשה. כרגע עוד מרגישים את המתח באוויר. יש שקט מפחיד. זה ממש החזיר אותי אחורה ל-2006, ואנחנו רק מקווים לימים טובים, של שקט במדינה, גם בדרום".
פורסם לראשונה: 23:03, 25.04.22
