הלוחמה המשפטית שמנהלים הפלסטינים נגד ישראל לא נעצרת בבית-הדין הפלילי הבינלאומי. צווי המעצר שהוצאו נגד נתניהו וגלנט אמנם בעייתים, אבל הם עשויים להיות הקדימון למערכה רחבה יותר. כזו שמתרחשת לא רק בהאג, אלא בשדות תעופה ובמדינות שונות בעולם. התלונה שהוגשה נגד נספח צה"ל בבלגיה לאחרונה, וההליכים שכבר זוהו בכ-30 מקרים שונים על פני הגלובוס, הם חלק ממנה. המנוע מאחוריה עונה לשם מוזר: סמכות שיפוט אוניברסלית. והיא צריכה להטריד אותנו. מאד.
סמכות שיפוט אוניברסלית היא עקרון משפטי די ייחודי. היא מאפשרת למדינות לעצור כמעט כל מי שנכנס לשטחן, אם הן חושדות שביצע פשעים חמורים כמו פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, בניגוד לדין הבינלאומי. היא חריגה בנוף המשפטי משום שהיא מאפשרת מעצר שכזה גם אם העצור אינו אזרח המדינה המארחת, לא פגע באזרחיה, והפשעים שבגינם הוא מואשם לא נעשו בשטחה ולא פגעו בשום אינטרס שלה. היכולת שמוענקת למדינות לנהוג כך בכל זאת, נובעת מהחשד לביצוע מעשים חמורים שפגעו "בציפור הנפש" של הקהילה הבינלאומית. כאלה שמחייבים את המדינה העוצרת, שהיא חלק ממשפחת העמים, לפעול מכוח סמכותה האוניברסלית.
אחת הדוגמאות הבולטות בהיסטוריה להפעלת סמכות שיפוט אוניברסלית היא משפט אייכמן. והסיבה לכך לא אינטואיטיבית. כאשר אובר-שטורמבנפיהרר (מקביל לסגן-אלוף) אדולף אייכמן הוביל חלק מרכזי ב"פתרון הסופי", מדינת ישראל כלל לא היתה קיימת. אחת ההצדקות המשפטיות להעמדתו לדין בירושלים – ולא בברלין – היתה העובדה שפשעיו "פגעו באנושות כולה וזעזעו את מצפון העמים". לכן, כשגדעון האוזנר, היועמ"ש לממשלה והתובע הראשי בתיק, הצהיר בנאום הפתיחה האלמותי שלו כי "עימדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים", הוא התכוון לכך שאייכמן הובא הנה גם מכוח סמכות השיפוט האוניברסלית שלנו.
לא תמיד המתלוננים ציפו שהדברים יובילו למעצרים. לפעמים המטרה היא פשוט "להטריל", להיכנס לראש של כל לוחם ולוחמת שמגנים על המדינה, או לצרוב הישג תודעתי בדמות תיעוד של גורם ישראלי מובל אזוק לחדר חקירות
אבל בשנים האחרונות אותו עיקרון הפך חרב פיפיות נגד מדינת ישראל ולוחמיה. באופן אירוני, ארגונים פרו-פלסטינים הפכו אותו לשיטת עבודה של ממש, והחלו להגיש תלונות מקומיות לפני ביקורי בכירים ישראלים במדינותיהם, או לפזר רשימות עם פרטי חיילים בשדות תעופה. לא תמיד הם ציפו שהדברים יובילו למעצרים. לפעמים המטרה היא פשוט "להטריל", להיכנס לראש של כל לוחם ולוחמת שמגנים על המדינה, או לצרוב הישג תודעתי בדמות תיעוד של גורם ישראלי מובל אזוק לחדר חקירות. בין האירועים שזכורים לרע בהקשר הזה נמנים צו המעצר הבריטי נגד אלוף (במיל') דורון אלמוג שכמעט ומומש, ורשימת 200 החיילים שהשתתפו במבצע "עפרת יצוקה", שפורסמה באינטרנט וחולקה במקומות שונים.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהתקדמות המלחמה, ההטיה נגד ישראל, והעובדה שכל חייל עם פלאפון יכול להנגיש תכנים לעולם בקלות מדהימה, מעצימים את הסיכון הזה יותר מאי-פעם. זה לא אומר שצריך להיכנס להיסטריה, או שלוחמים מוכרחים להימנע מהטיול שאחרי השחרור. אבל מעבר להקפדה על טוהר הנשק, זה גם מחייב את המדינה והצבא להעמיק את המודעות לנושא, גם אצל מי שלא מצהירים שיטוסו לחו"ל בקרוב. תיעוד תמים אך נתון לפרשנות, עלול לפגוש חיילים גם לאחר *שירות המילואים או הסדיר. וכמובן, לוחמים צריכים לזכור שבסופו של דבר אין תחליף לאחריות אישית. כל התדרוכים שבעולם לא יועילו למול פזיזות ברשתות החברתיות. עבור אויביה של ישראל, זו דרך נוספת לפגוע בהם. וגם כאן, כמו בשדה הקרב, צריך ללמוד להתגונן.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, מחבר הספר "11 יום בעזה", ולוחם מילואים פעיל בסיירת צנחנים
