נתניהו בוועדת החקירה לאסון מירון
(צילום: אלכס גמבורג, דוברות ועדת החקירה)
חברי ועדת החקירה לאסון במירון זעו בכיסאותיהם באי-נוחות כאשר בנימין נתניהו הציג להם את משנתו הניהולית: ראש ממשלה יודע רק מה שעוזריו מספרים לו; כשאין מודעות אין אחריות. רבים חשבו שהוא בורח מאשמה, מתחמק ומשתמט. אני חשבתי שבמקרה הזה נתניהו אמר את האמת. פיו וליבו היו שווים. חבל שהאלוף בדימוס שלמה ינאי, חבר הוועדה, לא הרחיב עוד בשאלותיו בסוגייה הזאת. אנחנו מייחסים לראשי הממשלה שלנו כוחות-על, מהללים אותם ומבקרים אותם. אנחנו ממעטים מאוד לדון בדרישות התפקיד, בהיקף, במהות.
נתניהו איננו ראש הממשלה הראשון שמתרעם על כך שמצפים ממנו לקחת אחריות על אסון לאומי. קדמה לו גולדה מאיר, ששלחה את הזועקים על מחדל יום הכיפורים אל הגנרלים שפעלו סביבה, באזרחי ובמדים: משה דיין ויגאל אלון וחיים בר-לב, הרמטכ"ל דוד אלעזר ואלופי המטה הכללי (ייאמר לזכותה של מאיר שבמהלך המלחמה היא הפגינה מנהיגות, שכל ישר וחוסן נפשי בזמן שהגנרלים התפרקו מאחוריה. הייתה לה אחריות למחדל ואחריות לא פחותה לניצחון).
גם מנחם בגין לא התנדב לקחת אחריות: שנה לאחר שסיבך את ישראל בלבנון הוא פלט "איני יכול עוד", התפטר והסתגר ברחוב צמח. את נטל ההסבר הוא הותיר לאחרים. 40 שנה עברו מאז המלחמה והשאלה מה ידע ראש הממשלה ועל מה היה אחראי עדיין שנויה במחלוקת.
נתניהו גלגל את האחריות אל עוזריו: הם סיננו את המכתבים שהתריעו מפני אסון. הסינון הוא תפקידם, הסביר. אחרת ראש הממשלה יוצף בפניות. נדמה שגם בעניין הזה נתניהו אומר את האמת: סינון ("פילטרים" קרא לזה מתלונן סדרתי בתקופת כהונתו של רבין) הוא הכרח בל-יגונה. מה שחברי הוועדה לא שאלו הוא מה היה טיבם של אותם עוזרים ומה עשו בהתרעות שקיבלו.
ראש ממשלה לא אחראי על כל אסון במדינה, אבל על עוזריו הוא אחראי. נתניהו הקפיד משום מה לבחור לו עוזרים בלתי כשירים. המון אנשים עברו בלשכה ב-15 שנות כהונתו: המשפחה הקיסרית החליפה אותם כמו גרביים. רובם היו מינויי בוסר, מנותקים מהמציאות הישראלית, נוטים להסתבכות פלילית ובוגדניים. עוזרים כאלה לא מסוגלים לטפל בהתרעה בטיחותית גם אם היא מונחת מתחת לאפם.
האם העדות תוליד מכתב אזהרה? כמו בכל דבר שנוגע לנתניהו, יש מי שמקווה ויש מי שחושש. הליכוד, מן הסתם בעקבות הנחיה מבלפור, מיהר לדרוש דחייה של משלוח המכתבים עד לאחר הבחירות. אולי לא מיותר לשאול, אזהרה לשם מה. איזה עונש יכולה הוועדה להטיל על נתניהו? האם היא יכולה להמליץ לשלול ממנו את תפקיד ראש האופוזיציה? לפסול אותו כמועמד בבחירות? לא ושוב לא. לכל היותר היא יכולה להמליץ, ברוח ועדת כהן שהענישה את אריאל שרון, למנוע ממנו את תפקיד שר הדתות בממשלה הבאה. את העונש הזה הוא מסוגל לספוג.
לאחר אסון הכרמל כתבתי שנתניהו הוא הראשון שזיהה והאחרון שידע: זאת שיטת הניהול שלו, מאז ומתמיד. הוועדה יכולה לומר על כך את דברה, אבל בל נשלה את עצמנו: איש ממצביעי גוש נתניהו לא ימצמץ. את מנהיגם הם לא שופטים על פי כישורי הניהול שלו, גם לא על פי תוצאות מעשיו ומחדליו. ההצבעה בעדו, כמו ההצבעה בעד טראמפ, היא עניין רגשי טהור.
נושא אחד הטריד את נתניהו במירון: איך למלא את הציפיות של אריה דרעי ויעקב ליצמן לחגיגה נטולת מגבלות בלי להיראות בציבור כמי שמחמיר את מצב הקורונה. בכך הצליח. האנשים שעמדו להידחק עד מוות בדרך מהדלקה להדלקה לא עניינו אותו. חייהם היו עניינם של אחרים.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיהזרימה ההמונית להילולה במירון היא מנהג חדש. יותר משיש לה קשר לדת, יש לה קשר לעליית רמת החיים במגזר החרדי, לזמן שהתפנה, לתרבות הפנאי שהכתה שורש. אוּמן באוקראינה, לגברים בלבד; אומן בגליל, למשפחות. הספרדים התחילו, בקטן; האשכנזים השתלטו, בגדול.
בל"ג בעומר האחרון עשו משרד הדתות והמשטרה סדר בהסעות: ההילולה נוהלה כמו מבצע צבאי. החוגגים התאוננו: לקחו להם את הבלגן, את החיכוך האנושי, את המוזיקה, את הנשמה היתרה. המשימה העיקרית שמוטלת על ועדת החקירה היא לקבוע, אחת ולתמיד, מה נידון להריסה ומה יכול להישאר, מי בעל הבית ואיך תוסדר הזרימה אל מירון וממנה. זוהי משימה כפוית טובה: אלה שאמורים ליהנות מההמלצות יכעסו עליהן. גם הפוליטיקאים יכעסו. ויכעס כל מי שיקבל מכתב אזהרה. 45 ישראלים נספו בהר מירון. זה לא קרה מידי שמיים: זה קרה בידי אדם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
