כולנו מאסנו בקורונה, כולנו משתוקקים לחופש, לשגרה. אבל כשכל יציאה מהבית מרגישה כמו יציאה לקרב – אולי עדיף לא לצאת. וכשסיבוב באוטו עם ילדים הוא סכנה לחיים, מי לא תעדיף בידודים? אתמול (שבת) זה קרה ברהט. יוּסֵף אל-פיניש בן השבע היה במכונית עם משפחתו, יציאה ראשונה אחרי ימים ארוכים של בידוד, כשחטף כדור בצוואר ורק בנס ניצל. לפני פחות מחודש זה נגמר באסון: עמאר אל-שייח בן הארבע נורה בראשו למוות בזמן ששיחק על הנדנדה בגן משחקים בביר אל-מכסור. בין רהט הדרומית לביר אל-מכסור הצפונית מרחיקים מאות קילומטרים, אבל מאחד אותן גורל אחד, סבל אחד, וסכנה אחת – מיידית, ממשית ומשותפת.
פעם חשבנו שגינת משחקים שכונתית היא פריבילגיה: מצרך נדיר ומבוקש ביישובים הערביים הצפופים והמוזנחים. היום, ההורים שבינינו מעדיפים להפוך את הבית לגינה, ואת קירותיו לחומות מגן מפני העולם החיצון, המסוכן והמפחיד. הרי עדיף ילד מתוסכל בבית, מילד מת ברחוב.
מספר הנרצחים הערבים עולה משנה לשנה. האלימות והפשיעה הן תוצר ישיר של אפליה והזנחה עמוקות וחמורות כלפי האזרחים הערבים והיישובים הערביים. אפליה והזנחה שהפכו את היישובים הערביים לצפופים ולחנוקים, מחוסרי תשתיות, שירותים בסיסיים, מקומות תעסוקה ואיכות חיים – יישובים שאליהם המשטרה נכנסת בעיקר כדי לשמור על מדינת היהודים מ"האויב שבפנים".
ובמצב שבו אין מרחבים ציבוריים נגישים ובטוחים, ותושבים מסתגרים במרחב הפרטי, יש לארגוני הפשיעה יד חופשית להתפשט. כשיותר משליש מהצעירים בגילאי 24-18 מסתובבים בלי שום מסגרת - בלי לימודים ובלי עבודה, בלי שום אופק או עתיד - לארגוני הפשע יש מועמדים בשפע. וכשאין נגישות למשכנתאות ולאשראי, השוק האפור – המתדלק את ארגוני הפשיעה – משגשג. זו אינה תוצאה של תרבות אלימה – התרבות היא עוד קורבן של דעות קדומות וגזענות, שניזונה מהאפליה ומההזנחה ואז מזינה אותן.
רגד ג'ראיסיבאדיבות עמותת סיכויהטיפול במצב לא צריך ולא יכול להיות נקודתי וממוקד, אלא הוליסטי, רחב ומתמשך – ולהתבסס קודם כל על הכרה בבעיה, ובאחריות המדינה להתפתחותה ולהתמשכותה. רק אז אפשר להתקדם לכלים ולמעשים, שהם בראש ובראשונה טיפול יעיל ומהיר של המשטרה במקרי אלימות ופשיעה ביישובים הערביים. ואז, ובמקביל, השקעה ברווחה, בחינוך ובתרבות, בהשכלה גבוהה ובתעסוקה, בקרקע ובתשתיות. יש לחזק את הרשויות המקומיות הערביות ולהושיט יד למנהיגות המקומית, למומחים ולארגונים מהחברה הערבית, לצורך גיבוש והובלה של פתרונות מתאימים ומותאמים.
אביו של יוּסֵף הביע אמש רצון לעבור לעיר יהודית. גם הוא יודע שאם לבנו היו קוראים יוֹסֵף ולא יוּסֵף, והוא היה גדל בלהבים ולא ברהט, גורלו היה, כנראה, אחר. ושאם לעמאר היו קוראים עומר, והוא היה גדל במצפה עדי במקום בביר אל-מכסור השכנה, ייתכן מאוד שהוא עדיין היה עם משפחתו. שני ילדים, שכל אשמתם שנולדו ערבים במדינת היהודים. ואנחנו – אמהות ואבות, נשים וגברים, אזרחיות ואזרחים ערבים – נותרים בתחושת חוסר אונים, עם כעס ועצב בלב, ועם חרדה ממשית לחיינו וחיי ילדינו.
- רגד ג'ראיסי היא מנהלת שותפה של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
