בימים האחרונים אני נתקלת ביותר ויותר אנשים שעדיין לא יודעים למי יצביעו בבחירות. ימים ספורים לפני שיצטרכו להיכנס לקלפי ולבחור, והם אובדי עצות. חלקם טוענים שיקבלו החלטה ברגע האחרון, אחרים מתלבטים אם ללכת להצביע בכלל. רבים מהם מיואשים, מרגישים נבגדים על ידי השיטה, ולא מאמינים יותר לאף שחקן פוליטי. הם מרגישים שהערכים והאידיאולוגיות של כל אחד מהם התמוססו בשיח סביב גושים ומחנות. טוענים שלפתק שלהם אין משמעות או כוח כדי לפתור את ההמשך הבלתי נמנע של המשבר המייגע.
איך לא? שלוש שנים אנחנו כלואים בתוך כאוס פוליטי שלא מאפשר לשום דבר טוב לצמוח. שפוגע באיכות החיים של כל מי שחי פה. שקוטע תהליכים שבכוחם להציל חיים, לשנות עולמות של משפחות שלמות בישראל. שלא מאפשר לשום חקיקה משמעותית להתקדם, שמונע מתקציבים משמעותיים לעבור, ששם רגליים לתוכניות חשובות, שהשאיר פה אדמה חרוכה של חברה משוסעת, שבסופו של יום, תחת כל המחלוקות, שותפה לקונצנזוס אחד, והוא הרצון לחיות כאן ברווחה. ועדיין - גם במערכת הבחירות הזו השיח החברתי שאמור להיות מהות הכל, נדחק הצידה.
הגענו למשבר הפוליטי הזה אחרי שנים ארוכות של הזנחה פושעת של כל התחומים החשובים ביותר לחיים עצמם, שבהן למערכת הבריאות לא היה די חמצן כדי להתקיים, כשמערכת הרווחה כשלה ביכולתה להושיט יד לכל אלו שזקוקים לסיוע וכשמערכת החינוך קרסה תחת העומס. תוסיפו לזה מגפה עולמית בעלת השפעות חברתיות וכלכליות הרסניות, יחד עם כמה הסלמות ביטחוניות וממשלות שעובדות בטווחים קצרים מדי - והרי לכם משבר חברתי.
כבר שנים שאי אפשר לטפל באמת בנושאים האלה. חקיקה יסודית לוקחת זמן, כמו גם שינוי תקציבי, ובטח בניית תוכניות עומק. אי-אפשר לעשות שינויים משמעותיים בקדנציות של שנה. ולכן רוב הפתרונות והמענים שניתנו בשנים האחרונות הם נקודתיים, פלסטר על פצע מדמם ופתוח.
אני מבועתת מההשלכות. אני רואה לפניי את כל האנשים שנהרסים מול המשבר, את כל המשפחות שמשוועות לשינוי. את עשרות אלפי המשפחות שממתינות שנים ארוכות לדיור ציבורי, שלא עומדות במחירי הדיור הנוכחיים ולא יודעות אם בחודש הבא תהיה להן קורת גג. את מאות אלפי המשפחות שחיות במעגל האלימות ואין למדינת ישראל דרך אמיתית להגן על רבות מהן חוץ מלשלוח אותן להתחבא במקלט. את התוכנית שהייתה אמורה להילחם בתופעה הזו משוועת לתקציבים.
(צילום: גיל יוחנן, נויל האריס)
אני רואה אנשים שזקוקים לטיפול נפשי והדלת נטרקת בפניהם. שנתקלים בתורי המתנה בלתי הגיוניים בדרכם לקבל סיוע - "קח את הדיכאון שלך ותחזור עוד שנה". את האנשים שמוותרים על החלום לחיים נורמטיביים בחסות האמצעים הדלים של מערכת בריאות הנפש. אני רואה את מצבן של המסגרות הסגורות, את תהליך ההפרטה ההרסני, שהכניס למקומות המיועדים לחסרי ישע משתנה כלכלי שהפך אותן לסכנת נפשות.
אני רואה את הקריסה המתמשכת של מערכת החינוך, את הכיתות העמוסות, את התלמידים שנבלעים בתוכן. אני רואה דורות שניים ושלישיים של עוני ושל אלימות שגדלים כאן, ילדים במצוקה שהמערכת מפספסת. את מערכת החינוך לגיל הרך שלצד הסטנדרטים הירודים שלה הפכה לפריבילגיה עבור משפחות שיכולות להרשות אותה לעצמן. את האלימות שמופנית בהן לתינוקות ולפעוטות בהיעדר פיקוח וכוח אדם איכותי.
אני רואה את ציבור הגמלאים שמעביר את השנים האחרונות בחייו בעוני ובדלות, ציבור המייסדים של המדינה שלנו שלא זוכה להזדקן כאן בכבוד. 20 שנה חלפו מאז עלו בפעם האחרונה באופן משמעותי קצבאות הזקנה בישראל, ולצד עליית המחירים הם מוצאים עצמם נאלצים לבחור לעת זקנה בין מזון, לחשמל, לתרופות. אני רואה את הפערים החברתיים שגדלים והולכים, איך הפריפריה הולכת ומתרחקת מהמרכז. איך לילד שגדל בדרום אין סיכוי שווה להצליח כמו לילד שגדל במרכז, בדיוק כמו שלחולה סרטן בצפון אין סיכוי שווה לשרוד את המחלה כמו לחולה במרכז.
הדר גיל-עדצילום: עוז מועלםאני רואה את הנהירה מהשוק הציבורי, בכל התחומים. את האנשים שבחרו לעבוד בתפקידים מצילי חיים, ששמו לעצמם למטרה לסייע, ללוות, לשקם, לחנך ולטפל - נחנקים תחת המשכורות הנמוכות והתנאים הקשים ומוותרים על החלום כי הם לא יכולים להרשות אותו לעצמם. את המשמעות המדאיגה על קיומה של רשת הביטחון החברתית שלנו במצב זה.
אלו רק חלק מהדוגמאות למשבר העמוק שכמעט ולא נוכח במערכת הבחירות הנוכחית, וגם לא בקודמותיה, וזו בדיוק הסיבה שביום שלישי, כשתיגשו להצביע בקלפי גם אתם צריכים לראות את זה. לשים בצד את כל רעשי הרקע ולהעמיד למבחן כל איש ציבור שמבקש את הקול שלכם. מה הוא עשה בשירות הציבורי שלו עד כה כדי שתהיה פה חברה טובה יותר, בטוחה יותר, שוויונית יותר? זה לא יבטיח לנו שינוי משמעותי, וגם לא יציבות, אבל זה הכלי היחידי שיש לנו.
- הדר גיל-עד היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
