מדי שנה ביום השואה נוהגים אישי ציבור לציין את החשיבות שיש לתת לזיכרון מיוחד זה, אך האמירות והטקסים לא יכולים להסתיר את המחדל הנורא של מדינת ישראל בכל הקשור להתחשבנות עם מי שביצעו את המעשים נגד עמנו.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• צעדת מוות של 400 ק"מ על כפות רגליים קטנות
• אני ברווז במטווח
• שיקלי, הדרך לימין לא עוברת בבג"ץ
• קראו לו קן, והוא איננו
המחדל מתחיל למעשה עוד טרם הקמת המדינה. בשנים 1948-1947 התקיימו "משפטי נירנברג השניים", שבהם הובאו לדין 28 מראשי ה"איינזצגרופן", יחידות מוות שרצחו באופן האכזרי ביותר את יהודי ברה"מ. מדהים ככל שהדבר יישמע, רק ארבעה מהם הוצאו להורג. כל היתר קיבלו עונשי מאסר מגוחכים.
התובעים והשופטים במשפט זה היו אמריקנים. איני יודע אם ראשי היישוב בישראל יכולים היו להשפיע, אך אין שום עדות לכך שהיה בכלל מאמץ לשכנע את ארה"ב להעמיד לדין עוד פושעים או לדרוש החמרה בגזרי הדין. המשפט הסתיים באפריל 1948. חודש אחר כך, ובתמיכה אמריקנית, הוקמה מדינת ישראל. האם מישהו בממשלה הישראלית חשב להביע מחאה על גזרי הדין המגוחכים שביזו את זכר המתים?
דוד בן גוריון הצהיר עוד ב-1952 כי קיימת "גרמניה אחרת". זה היה שקר. אכן, הקנצלר של גרמניה המערבית קונרד אדנאואר היה "אחר", אבל כל הממסד הגרמני, לרבות מערכות המודיעין, הצבא והמשפט היה מאויש באלפי נאצים, רובם היו פושעי מלחמה. ישראל מיהרה לזכות אותם.
אחרי טבח מינכן ב-1972 החליטה ממשלת ישראל להרוג (ללא משפט) את המעורבים בטבח. הדובר של אש"ף שחוסל ב"אביב נעורים" היה הרבה פחות רשע מאלפי אנשי אס-אס שהמשיכו להסתובב חופשי
חמור עוד יותר המחדל הנוראי הקשור במה שלא נעשה נגד אלפי רוצחים נאצים, שהמשיכו אחרי המלחמה לחיות בשלווה באירופה ובדרום אמריקה. כולנו זוכרים את משפט אייכמן, אך פושע בודד זה, שאותר במקרה ולא על ידי המוסד, הוא מקרה כמעט יחיד שמבליט את אוזלת היד של המדינה שלא הצליחה - וספק אם ניסתה - לפגוע באלפים אחרים.
אוזלת היד בולטת במיוחד אם בוחנים מה שעשו אנשים פרטיים - שמעון ויזנטל והזוג ביאטה וסרז' קלרספלד. אנשים אלה, שלא נהנים מעוצמה, יכולות וחסינות של מדינה, הביאו לדין הרבה יותר נאצים מאשר מדינת ישראל, ואם לא להביא למשפט - אז לחסל.
כדאי לא להיתמם: אחרי רצח 11 הספורטאים הישראלים במינכן ב-1972 החליטה ממשלת ישראל להרוג (ללא משפט) את אלו שהיו מעורבים בטבח. באביב 1973 התבצע מבצע "אביב נעורים", ובמהלכו כוחות צה"ל הרגו בשנתם אנשי אש"ף שנחשבו מעורבים ברצח. הדובר של אש"ף שחוסל במבצע זה היה הרבה פחות רשע מאלפי אנשי אס-אס שהמשיכו להסתובב חופשי.
גיורא איילנדצילום: אסף פרידמןאירוע מתסכל לא פחות הוא הסיפור של ג'ון (איוון) דמיאניוק. הוא הוסגר לארץ ב-1987 בחשד שהוא "איוון האיום" מטרבלינקה. התביעה לא הצליחה להוכיח שהוא אכן האיש, וכך הוא שוחרר אחרי שזוכה בעליון. 23 שנים אחר כך נמצא שהוא לא היה בטרבלינקה, אבל כן היה סוהר במחנה השמדה אחר, סוביבור. הוא הוסגר מארה"ב לגרמניה והורשע, אך מת בזמן הערעור. וכך, על פי החוק הגרמני, הוא מוגדר "זכאי". ועולה השאלה: כיצד שהה האיש שנים בישראל מבלי שאומת עברו ומה שעשה בסוביבור?
מדינת ישראל הצליחה לשמר את זכר השואה, היא ידעה להודות לחסידי אומות העולם, אך נכשלה לחלוטין בעשיית צדק עם אלפי רוצחים - ואת זה לא ניתן יותר לתקן.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
