ב-26 במרץ 1942 הגיע לאושוויץ טרנספורט שיצא מסלובקיה ועליו 999 נערות ונשים צעירות, כולן יהודיות ורווקות, שלהן נאמר שהן נשלחות למחנה עבודה. הצעירה ביותר חגגה זה עתה יום הולדת 15. היה זה המשלוח הראשון של יהודים - יהודיות במקרה זה - שהגיע לאושוויץ ואורגן על ידי ה"משרד הראשי לביטחון הרייך" (לפני כן הגיעו כמה משלוחים באופן ספוראדי). בכך הוא היווה יריית פתיחה לתהליך השילוחים הממוסד והשיטתי שהיה באחריות ה-SS ובניהולו האדמיניסטרטיבי של "הרוצח מאחורי שולחן הכתיבה", אדולף אייכמן*.
מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ כלל יותר מ-40 מחנות משנה בנוסף לשלושה המרכזיים והידועים שבהם: אושוויץ 1, אושוויץ 2 (בירקנאו) ואושוויץ 3 (מונוביץ). יותר ממיליון יהודים נרצחו בהם, רובם בבירקנאו. ההיסטוריון פיטר הייז (Hayes) כינה את אושוויץ "הבירה של השואה" והפילוסוף עדי אופיר טען שהאנושות נמצאת תמיד בפתחו של מדרון חלקלק שבתחתיתו ניצב המקום כ"סמל למיצוי הרוע האנושי וייצוגו הקיצוני".
בשבת יצוינו 80 שנה לטרנספורט הזה, שרק מעטות מאלה שהיו עליו שרדו את המלחמה. הן חזרו לסלובקיה לאחר סיומה כדי לגלות שיותר מ-80% מתוך 90 אלף יהודי סלובקיה נרצחו. כמו במדינות נוספות, גם בסלובקיה זכו הנאצים לסיוע מההנהגה המקומית ומחלקים נרחבים באוכלוסייתה שהתאפיינו בהלכי רוח פאשיסטיים ואנטישמיים. היו שאמרו בהקשר זה שההנהגה המקומית היא זו שזכתה לסיוע של הנאצים.
בשנה החולפת תורגמו לעברית שני ספרים העוסקים באופן ישיר בטרנספורט הזה. הראשון, של הת'ר דיון מאקאדם, "999 נשים צעירות: סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ" (הוצאת מטר), ראה אור ב-2020 ותורגם לעברית שנה מאוחר יותר. הספר השני נכתב בידי יוליה שקודובה כבר ב-1962 אך רואה אור בעברית רק בימים אלה.
שם הספר הוא "שלוש שנים בלי שם" (ידיעות ספרים והוצאת "יד ושם"). שקודובה היא אחת מהבודדות שהיו על הטרנספורט ושרדו את השואה, לא לפני שעברה גם את צעדות המוות וכמה מחנות בגרמניה. התרגום העברי כולל מבוא שכתבה פרופ' חנה יבלונקה (סיוע אקדמי: ד"ר נעמה שיק), שמעניק לקוראים את הרקע הנדרש לפני ש"נכנסים" אל תוך אחת העדויות הייחודיות ביותר שיש בידינו על אודות אושוויץ.
הייחודיות הזו נובעת משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא הכתיבה הסמוכה לאירועים (שקודובה כתבה את ספרה כבר בשנות ה-50). הסיבה השנייה היא שהמחברת שרדה באושוויץ קרוב לשלוש שנים. נדיר למצוא אסירים שהצליחו לחיות במחנה כל כך הרבה זמן. פרימו לוי ידע זאת היטב, ולכן כתב: "למזלי נשלחתי לאושוויץ רק ב-1944".
נעשה סדר בין שני הספרים. הת'ר דיון מאקאדם עשתה עבודת מחקר יסודית על הפרשה לפני הפרסום ב-2020. היא ישבה בארכיונים, אספה עדויות רבות שנכתבו לאורך השנים ושוחחה באופן אישי עם מעט השורדות שעוד היו בחיים בזמן הכתיבה. היא יצרה סיפור ייחודי וכראייה לכך התגובות החיוביות שלהן זכה הספר עם צאתו. המחקר שלה נשען על מקורות רבים שהצטברו עם השנים ושלא היו זמינים בעשורים הראשונים לאחר המלחמה.
אכן, לעתים יש להתרחק מההר כדי לראות חלקים שאינם גלויים כשמביטים בו מקרוב. אבל חרף המחקר המקיף, גם מאקאדם מודעת לחולשתו של הזיכרון כשהיא מבקשת להשלים את תמונת העבר שנים רבות לאחר התרחשות האירועים. אחת השורדות שהתראיינו לספר אומרת שהיא כבר לא יכולה לראות את המספר שעל זרועה משום שהוא דהה. על כך כותבת מאקאדם: "גם הזיכרונות דוהים".
בדיוק מתוך ידיעה זו, המוכרת היטב לכל אלה העוסקים בעדויות על השואה, צומחת חשיבותם הרבה של ספרים כמו "שלוש שנים ללא שם" של שקודובה. הזמן הקצר יחסית שחלף בין האירועים לבין העדות הכתובה מצמצם באופן משמעותי השפעות חיצוניות על מוסרת העדות.
פרימו לוי, גם הוא מאלה ששרדו כדי לכתוב ולספר, טען כי "הזיכרונות המונחים בתוכנו לא נחרטו באבן; הם נוטים להימחק במשך השנים ולא זו בלבד; לעתים קרובות הם משתנים וגדלים ממש, בהיספח אליהם תווים זרים".
במילים "תווים זרים" הוא התכוון להשפעות פסיכולוגיות, חברתיות, תרבותיות ואחרות המחלחלות אל תוך העדות במהלך השנים ומעצבות אותה מחדש. דבריו פותחים את הפרק הראשון בספרו "השוקעים והניצולים" שנכתב 40 שנה לאחר שהשתחרר מהתופת. הוא מעדכן שם את הקורא מראש שהוא עומד לבחון אירועים שעליהם פועלות כל ההשפעות המסוגלות למחוק את הרישום בזיכרון או לעוות אותו.
מרתקת בהקשר זה היא ההשוואה לספרו "הזהו אדם" שכתב לוי ב-1947 ומתאפיין בתיאורים חדים המעידים הן על הזמן הקצר שחלף והן על הכשרתו כאיש מדע. "הזהו אדם" משתייך לגל הפרסומים הראשון של ספרי הזיכרונות שכתבו השורדים והתפרסמו כבר בסוף שנות ה-40.
ספרה של שקודובה פורסם כעשור וחצי מאוחר יותר, ולמרות זאת טוענת פרופ' יבלונקה במבוא שמבחינת תוכנו הוא שייך לגל המוקדם: "נשמר בו דיוק היסטורי מרשים. חשוב מכך, הספר נכתב תחת רושם ההלם הראשוני וכמעט לא הושפע מספרי זיכרונות או מעדויות של אחרים. הזוועות, הקשיים וההתעללויות מופיעים בו באופן בוטה יותר ו'ספרותי' פחות מאשר בחיבורים מאוחרים יותר. מכתיבתה (של שקודובה, ת"ה) נעדרים לקחים או הרהורים פילוסופיים למיניהם, שניתן למצוא למכביר בעדויות ובספרי זיכרונות מאוחרים יותר. כמו כן אין בספרה כל עדות לקבלה של מוסכמה כלשהי לגבי אופן סיפור השואה, כפי שניתן למצוא לא אחת בספרות המאוחרת יותר".
כאן המקום לציין כי גם אם נכתבו הזיכרונות בסמוך לאירועים לא ניתן להימנע לחלוטין מההשפעות הרב-תחומיות הפועלות על הזיכרון. אחד המקרים המדגימים זאת היטב הוא סיפורו של יעקב ויירניק, ששרד את מחנה ההשמדה טרבלינקה וכתב כבר ב-1944 את ספרו "שנה בטרבלינקה". מדובר בעדות שנמסרה מיד לאחר האירועים, מה שעשוי לחזק את מידת האותנטיות שלה. למרות זאת, בשיחה שקיימה שורדת טרבלינקה סוניה לבקוביץ עם ההיסטוריון יצחק ארד, היא ציינה בפניו שוויירניק בחר בספרו להמעיט בתרומתו של אחד האסירים למרד שפרץ במחנה ב-2 באוגוסט 1943, וזאת מתוך מניעים אישיים. הנה, גם בכך יש עיוות של הזיכרון.
דוגמה נוספת ניתן למצוא בספרי על אודות פרשת דמיאניוק בישראל ("מדוע זכרנו לשכוח - פרשת דמיאניוק בישראל", רסלינג). הכוונה לעדויות שמסרו כמה שורדי טרבלינקה מיד לאחר המלחמה, ובהן מתואר חיסולו של איוון האיום במהלך המרד. לימים התברר שמדובר היה במשאלת לב, שכן איוון האיום לא חוסל בטרבלינקה.
לא ניתן להימנע לחלוטין מהשפעות חיצוניות על הזיכרון, שהזמן החולף הוא במידה רבה הגורם המרכזי להן. כך או אחרת, במקרה של שני הספרים שבהם עוסק טור זה אין האחד חשוב יותר מהשני, אלא שניהם - כמו גם ספרים נוספים - מהווים תרומה חשובה למפגש של הקוראים עם מה שיבלונקה מכנה בפרק המבוא "הארכיאולוגיה של אושוויץ".
שורד השואה אלי ויזל אמר לאחר מותו המסתורי של פרימו לוי כי הלה "מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". אמירה זו נכונה גם לגבי ז'אן אמרי ששם קץ לחייו ב-1978 ולגבי רבים מאלה שכנראה לא באמת השתחררו מהמחנה ושנטל הזיכרונות הכריע אותם לבסוף. כך הוא המקרה של יוליה שקודובה, מחברת "שלוש שנים ללא שם": ב-23 באפריל 1971, בעיר ברטיסלאבה, היא הוכרעה תחת משא הזיכרונות ושמה קץ לחייה. טור זה בא להזכיר את שאירע לפני 80 שנה ולציין את חשיבותם של שני הספרים. הרוצים להבין לעומק ולפרטים מדוע מדובר במקורות חשובים טוב יעשו אם יקראו את העדויות הללו.
- ד"ר תמיר הוד הוא היסטוריון חוקר בבית לוחמי הגטאות. תודה לפרופ' גדעון גרייף על הייעוץ האקדמי בנושא אושוויץ
ביום ראשון יתארחו בקתדרה הבינלאומית של לוחמי הגטאות פרופ' חנה יבלונקה ופרופ' הת'ר דיון מאקאדם לשתי הרצאות על שני הספרים. האירוע (באנגלית) יועבר בזום בשעה 21:00
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
