מריה מחייכת. למרות כל מה שעבר עליה מאז ראתה לראשונה את טור הטנקים הרוסיים שועט בכביש שסמוך לבית שלה בכפר הקטן בו היא חיה, פוסאד פקרובסקה, ב-25 בפברואר, יום אחרי תחילת הפלישה, ועד לשחרור מחוז חרסון ב-10 בנובמבר; למרות השכנים שנהרגו; למרות הבית שלה שנהרס כמעט לחלוטין עם שאר 90% מהכפר; למרות שמתחנת הדלק והחנויות שהיו בה נותרו רק שרידים עשנים; למרות שכל שטח האדמה שלה מאחורי הבית נראה כמו סצנה מסרט דיסטופי על כדור הארץ אחרי מלחמה גרעינית, שגופה של כלב בובה שנראה אמיתי לגמרי שזורה בה, והיא מרוצפת שוחות, עמדות תצפית, מכתשים שגרמו הפצצות הרבות שהוטלו עליו, ואין ספור נפלים שהופכים כל צעידה בו לסכנת נפשות.
המלחמה באוקראינה – עדכונים אחרונים:
למרות להקות הכלבים שנותרו מיותמים ומחרישים בנביחות שלהם את השיחה שלנו ושהיא מרגישה מחוייבת לטפל בהם ("וגם בכל החתולים שנותרו לבד", היא מבקשת להדגיש); למרות שכל מרחב המחיה שלה מצטמצם בשני חדרים שנותרו איכשהו שלמים ושחייל אוקראיני עזר לה לחסום את החלונות עם קרשים ודבק; ולמרות שאין שם לא מים, לא חימום מרכזי, לא חשמל ולא טלפון או אינטרנט - למרות כל זאת מריה מחייכת.
"אני נולדתי בכפר הזה", היא אומרת, "כמו ההורים שלי, וכמו הסבא והסבתא, והסבא-רבא, ואני כל כך שמחה לחזור לכאן, גם אחרי מה שקרה. הייתה לי תחושה שבסוף ננצח, והנה אנחנו כאן, בזכות החיילים הגיבורים והמדינה שהשגיחה עלינו".
אבל המחיר עבור פוסאד פקרובסקה, כמו גם עבור אין ספור כפרים אחרים במחוז שאל כמה מהם הגענו, הוא בלתי נתפס. מחיר מפלצתי. אוקראינה חגגה את הניצחון שלה בשחרור העיר חרסון, עיר המחוז היחידה שנכבשה בידי הרוסים, ובצדק. אבל לצד הסיקור התקשורתי הבינלאומי שקיבל ההישג הזה, לשמחה האדירה שתושבי העיר הביעו למראה הכוחות האוקראיניים אחרי תשעה חודשים של שלטון עריץ ואכזר, צריך לזכור כי זהו ניצחון שרחוק מלהיות שלם.
ראשית, מחוז חרסון וגם העיר חרסון משתרעים על שטח גדול משני הגדות של נהר הדנייפר. הכוחות האוקראיניים שולטים רק בצד המערבי שלו. שנית, הכוחות הרוסיים, גם בימים האחרונים, ממטירים אש תופת על הצד השני, גם על העיר שבה נהרגו אזרחים רבים וגם על הכפרים לאורך הנהר. קולות המלחמה נשמעים כל העת. חלק מהכפרים עדיין נמצאים במה שמוגדר שטח צבאי סגור כי הוא בלחימה בלתי פוסקת, עד כי היינו צריכים אישורים מיוחדים כדי להגיע אליהם.
שלישית - גם בעיר, אבל לא פחות - בכפרים שפחות זוכים לביקור של התקשורת, נחשף עם נסיגת הרוסים ההרס העצום, לצד מחסור בלתי רגיל בחשמל, בחימום, במזון, בתרופות - מה שמרתיע כמובן חלק גדול מהתושבים, שנמלטו לבתיהם.
ליד המקום בו ניצב כיום מה שהיה פעם הבית של מריה, הוקמה בשנת 1789 כנסייה מפוארת בשם פקרובסקה. הכנסייה נהרסה לפני יותר ממאה שנה אבל הכפר שהוקם סביב נקרא על שמה. ב-23 בפברואר חיו בו כ-3,000 תושבים, יישוב קטן ושלו שרוב האוכלוסייה שלו נוצרית אדוקה, ורובה כוללת בני משפחות שגרות בו שנים רבות. בתחנת הדלק הסמוכה, בחניון שכנראה שימש לרחיצת רכבים, או מוסך מקומי, אנחנו מגלים שרידים של טנק אוקראיני שחיפש שם מחסה, והושמד לחלוטין.
הכפר נמצא ממש על אם הדרך הראשית שבין חרסון ובין מיקולייב, ודרכו ניסו הרוסים להמשיך את ההצלחה שלהם בכיבוש חרסון, עיר המחוז היחידה שהצליחו להכריע, ולשעוט לכיוון העיר המרכזית הבאה. הם לא התעכבו על הכפר הקטן שנראה להם אז בוודאי כעוד נקודה קטנה כעל המפה, לא משהו חשוב, בוודאי לא משהו שיפריע להם את הניצחון המהיר וההשתלטות תוך ימים, מקסימום שבועות ספורים, על אוקראינה כולה.
הם טעו. ימים ספורים לאחר מכן החליט הפיקוד העליון של אוקראינה להציב בכפר וסביבתו, שטח שנמצא באזורים שלא נשלטו באופן מלא על ידי הרוסים, כוחות מיוחדים. "ב-8 במרץ התחילו להגיע הכוחות, ונכנסו גם לחצר שלי, והתחילו לחפור תעלות ושוחות, ולהתבצר כאן", סיפרה מריה. החיילים איישו את הבונקרים שנחפרו בחופזה במשמרות, "וכל פעם ברוטציה באו לישון באחד מהבתים, גם אצלי". רוב התושבים עזבו בימים הבאים ומריה והחיילים נשארו, מטפלים במסירות בבעלי החיים.
ב-15 במרץ הבינו הכוחות הרוסיים את המתרחש והחלו להפציץ את האזור. מריה סיפרה כי "ואז החיילים ביקשו מאיתנו לעזוב. אני נשארתי עד אז כי האמנתי שהחיילים שלנו יצליחו להבריח אותם מכל האזור עוד קודם, אבל אז זה כבר היה מאוחר מדי".
הכפר הפך למרכז החזית, שנעה כל העת קדימה ואחורה. אבל הרוסים, למרות שניסו מאוד, לא הצליחו להכריע את הכוחות שהתבססו בו וסביבו ואלה מנעו מהרוסים להחיש תגבורות לכוחות שלהם שניסו להגיע למיקולייב. צוואר הבקבוק הזה הוא שאיפשר, בין השאר, לכוחות האוקראיניים מערבית מכאן, לנצל הזדמנות, ולהדוף את הפולש עוד ועוד מזרחה, עד הנהר. האחיזה בכפר הייתה חיונית מאוד כדי לעזור לדחוף את הרוסים מעבר לנהר דניפרו. "זה היה קו ההגנה הראשון שממנו שוחרר חרסון", אמר רס"ן סלחי צ'וצקי, מהחטיבה הממונעת 59 לעיתון פוריין פוליסי בשבוע שעבר.
אבל המחיר היה איום. הרוסים השתמשו בכל נשק אפשרי, לרבות פצצות מצרר - פגז המלא במאות פצצות קטנות - האסורות על פי אמנת ז'נבה, וכמעט לא הותירו חדר אחד שלם, שלא לדבר על מבנה, בכפר.
כ-20 מתושבי הכפר נהרגו. כ-50 נפצעו, השאר ברחו. רק כ-180 תושבים, בהם מריה ובנה, חזרו בינתיים. לשאר אין לאן.
