התבטאותו של ח"כ איימן עודה בנוגע לשירות אזרחים ערבים בגופי הביטחון בישראל עוררה זעם רב בחברה היהודית, אך ההד שלה בשיח הערבי במדינה היה מורכב יותר - ללא גינויים, אך גם ללא ביטויי תמיכה משמעותיים. כך או אחרת, מי שעוקב אחר דרכו הפוליטית של עודה לאורך השנים לא נפל מהכיסא מהדברים. התבטאויות מסוג זה - בעיקר כאלה המושמעות בערבית - אינן חדשות מבחינתו, והן מעידות במידה רבה על קושי עמוק להשתנות, להשתחרר מכבלי התפיסות האידיאולוגיות של מפלגתו (חד"ש) ולבסס קשר אותנטי ואמון עם הציבור היהודי במטרה ליצוק תוכן מעשי למושג הדו-קיום.
מבעד לסערה הפוקדת את ישראל בשבועות האחרונים מתגלים שני קטבים מנוגדים שמשקפים שני תרחישי עתיד של יחסי יהודים וערבים במדינה. מצד אחד ניצבים שלושת המחבלים מהפיגועים בבאר שבע ובחדרה, אזרחים ישראלים שרצחו אזרחים (בעיקר יהודים) בשם חזון אסלאמי קיצוני. מהצד השני ניצב השוטר אמיר חורי המנוח, אזרח ערבי מנצרת שנפל כשהסתער בגבורה על מחבל פלסטיני שביצע את הפיגוע בבני ברק.
שני הדגמים יחדיו מייצגים את אחת השנים הסוערות ביותר ביחסי יהודים וערבים מאז 1948, זאת שכללה מצד אחד את אירועי "שומר החומות", ומהצד השני את ההשתלבות התקדימית של מפלגה ערבית בקואליציה שלטונית בישראל. הדבר מעלה את התהייה אם מתקרבת לקיצה הפוליטיקה הערבית "המסורתית" והמתווה המסורתי (והמרוחק) של יחסי בין שני העמים במדינה, ומתפתח דגם אחר במקומם שמצוי עדיין בהתהוות.
יהודים וערבים חייבים להכיר בחלון ההזדמנויות שנוצר ולהבין כי שתי החברות מצויות על פתחו של הר געש שעלול להתלקח. זה הזמן aיפסיקו את החיפוש אחר חדי קרן
המיזם שמוביל יו"ר רע"מ מנסור עבאס אינו קל לעיכול עבור רבים בציבור הערבי - בעיקר בשל נכונותו להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ולפעול מתוך מעמד של מיעוט - אך משקף כמיהות של רבים אחרים להעמקת ההשתלבות ולמתן קדימות לפתרון הבעיות האזרחיות על פני דבקות בתפיסות מתנצחות, שבמוקד שלהן עומדת החתירה לשינוי יסודי של ישראל ברוח מדינת כל אזרחיה, שמנציחה מתח וניכור. רבים מהאזרחים הערבים אף סבורים כיום שיש להאיץ את ההשתלבות ולהפוך לחלק מהממשלה - הלך רוח שהשתקף בסקרי דעת קהל שנערכו באחרונה.
אירועי החודש האחרון ממחישים כמה דל עולם החלופות במערכת היחסים שבין יהודים וערבים בישראל: המיזם של רע"מ ניצב כחלופה הסבירה ביותר מבחינת שני העמים. היא כמובן לא אידיאלית מבחינת יהודים וערבים רבים, אך מהווה הנוסחה היחידה כרגע לדו-קיום יציב ובעל אופק. החלופות האחרות הן ניכור ונתק מבית היוצר של השייח ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, או הדגם המסויט של דאעש.
ד"ר מיכאל מילשטייןיהודים וערבים חייבים להכיר בחלון ההזדמנויות שנוצר ולהבין כי שתי החברות מצויות על פתחו של הר געש שעלול להתלקח במהירות. זה הזמן ששתי החברות יפסיקו את החיפוש אחר חדי קרן: "ערבים-ציונים" מצד אחד, ו"יהודים אנטי-ציונים" מהצד השני. הציבור היהודי, לרבות הימין, נדרש להבין את הייחודיות והחשיבות של רע"מ לצורך ייצוב היחסים בין שתי החברות. דחייה גורפת של רע"מ מעידה על קושי להבחין בגוונים הקיימים בחברה הערבית ובתמורות שחלות בה, ולהבין כי אם יקרוס הניסוי הנוכחי, צפויים הניכור והמתח בין ערבים ויהודים - הגבוהים ממילא - להתעצם ולהקרין לשלילה על הזירה הפנימית.
את המומנטום שהניעה רע"מ נדרש למנף כדי לקדם שינוי אסטרטגי רחב יותר בישראל: מעבר להצטרפות לממשלה, נדרש לבסס שירות אזרחי שיעניק מענה למצוקה החריפה שבה נתון הדור הערבי הצעיר בישראל, ולאחר מכן לפנות לגיבוש אמנה שתגדיר לראשונה מאז 1948 את מעמדם של האזרחים הערבים, לרבות את זכויותיהם אך גם את חובותיהם כלפי המדינה.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
