האורח שהתגורר במשך כמה שבועות בקיץ 1970 בחדר 337 במלון השרון, שעל חופה של העיר הרצליה, שבה את לבם של פקידי הקבלה, המלצרים והחדרניות. "הוא ג'נטלמן במלוא מובן המילה ונחמד ביותר", אמרה פקידת הקבלה של המלון לכתבי "ידיעות אחרונות", שאול נקדימון ונח קליגר, שהאורח יוצא הדופן עורר את סקרנותם העיתונאית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הימים היו ימי רגיעה ביטחונית שהציבור בישראל שיווע לה, עם סיום מלחמת ההתשה, והקיץ הישראלי היה מחויך ונינוח. זמן קצר קודם לכן יצא למדפים הספר "הסנדק", מאת הסופר האיטלקי-אמריקאי מריו פוזו, שבהמשך יעובד לטרילוגיית סרטים מפורסמת, ודמות הגנגסטר השרמנטי הלהיטה את דמיונם של הישראלים.
האורח, יהודי-אמריקאי בשם מאיר לנסקי, הגיע לישראל כדי לבדוק אפשרות להשתקע במדינה, והמחמאות שחלקו לו עובדי המלון לא התיישבו עם דעתן של הרשויות האמריקאיות על האיש. בארצות הברית לנסקי נחשב לאחד מאילי הפשע המאורגן ולמלך ההימורים. יחד עם שותפו, המאפיונר הניו-יורקי באגסי סיגל, הוא היה ממקימי בתי הקזינו הגרנדיוזיים של לאס וגאס.
לנסקי הגיע עד לשר הפנים דאז, יוסף בורג, עם בקשה לקבל אזרחות ישראלית, אך סורב, מחשש שיעביר את עסקיו הבלתי חוקיים לישראל ושישתמש במדינה כמקלט מחובותיו החוקיים מעבר לים. לנסקי עתר לבג"ץ, אך השופטים דחו אותו והוא שב, למורת רוחו, על עקבותיו לארצות הברית.
סילוקו של מאיר לנסקי לא הציל את המדינה הצעירה מציפורני הפשע המאורגן. להפך. תחילת שנות ה-70 היו השנים שבהן התבססו קבוצות פליליות בעלות מאפיינים היררכיים ועם מנגנוני פעולה מוסדרים, שבראשן עמדו מנהיגים כריזמטיים, אלימים ותאבי בצע וכוח. הרעב האנושי של התושבים כאן לתחומים כמו הימורים, סמים וזנות לא היה שונה משל אזרחי ארצות הברית, והפשע המאורגן שגשג.
במשך שנים רבות, המשטרה התעלמה מכל הרמזים והעובדות שהצביעו על קיומו של פשע מאורגן. מספר ועדות הוקמו בנושא והתקשורת דיווחה בהרחבה על ארגוני הפשיעה, שפעלו באזורים שונים בארץ, דוגמת תל אביב, ירושלים, יפו, בת-ים, לוד-רמלה, נתניה, חיפה, פרדס-כץ, רמת עמידר ועוד. תחומי העיסוק העיקריים היו סמים, פרוטקשן, הימורים בארץ ובחו"ל, סחר בנשים, הלוואות בריבית ועוד. הערכות זהירות מדברות על מיליארדי שקלים שהתגלגלו מדי שנה מתחת לאפם של שלטונות החוק.
בשלב מסוים המדינה התעוררה, זנחה את הוויכוח בין אם יש פשע מאורגן בישראל או לא והמלחמה החלה. הקתרזיס הוא פסק הדין בתיק 512, שהתפוצץ בתחילת החודש, עם הרשעתם של בכירי העולם התחתון בישראל בשורת עבירות מתחום הסמים, הרצח והלבנת ההון. בראשם יצחק אברג'יל, שהורשע בניהול ארגון פשע ובשלושה מעשי רצח.
כיום, כשהפשע המאורגן בישראל הוא עובדה מוגמרת, והמשטרה סוף סוף יושבת לאנשיה על הזנב, הגיעה העת לשרטט את אבני הדרך של התעשייה הזאת, שמשפיעה על החיים של כל אחת ואחד מאיתנו. מהאנשים שייסדו אותה, דרך הדמויות הכריזמטיות שהובילו אותה, הקורבנות שלה, ההתכחשות של המדינה לקיומה ולכוחה, התמורות שחלו בה במהלך השנים, ועד להתפכחות וההבנה שאכן יש פשע מאורגן בישראל והגיעה העת לטפל בו - בכל האמצעים הכשרים.
קצרה היריעה כאן מלהזכיר את כל הדמויות הבולטות בתחום הזה. התחום, שמשום מה נתפס בציבור כסקסי, מגולל בתוכו המון דם, כאב אימה. מדובר באנשים שמסוגלים לחסל נער בן 17, רק כי היה עד לרצח; להעלים גופה של אדם שמשפחתו משוועת לדעת מה עלה בגורלו, רק בגלל בצע כסף.
בלילה בין ה-6 וה-7 באפריל, 1970, יצא עזרא "שם טוב" מזרחי ממועדון קלפים ברחוב הירקון בתל אביב, ופנה לעבר מכוניתו, שחנתה ברחוב אלנבי. לפתע ניגש אליו אדם וכשהיה במרחק כ-15 מטר ממזרחי, שלף אקדח מסוג "ברטה" וירה בבטנו. מזרחי, שנחשב "מלך העולם התחתון" של שכונת שפירא בדרום תל אביב, נפל על הארץ, כשהוא לופת את בטנו. האיש התקרב אליו, הצמיד את האקדח לרקתו וירה עוד ארבע יריות קטלניות. גם חברו של מזרחי, שהיה עמו, נורה.
הרוצח החל להימלט וקבוצה של חיילים, שהיו עדים לרצח, דלקו אחריו, עד שתפסו אותו. היורה היה סלומון אבו, עבריין עולה מצרפת, שעל פי החשד ייבא את סגנון הפעולה של כנופיות הפשע של אירופה. "זה היה כמו בקולנוע", העיד עד ראייה לרצח במשפט של אבו, שהורשע ברצח הכפול ונידון לשני מאסרי עולם. המניע לרצח היה סכסוך בין השניים על תשלום דמי חסות.
האירוע הזה העלה סוף סוף למודעות בקרב הציבור בישראל את קיומו של עולם תחתון. הרצח היה יריית הפתיחה לסדרה של 13 כתבות, שפרסם העיתונאי רן כסלו בעיתון "הארץ", תחת הכותרת "פשע מאורגן בישראל". "הדבר המוכחש ביותר במדינה הוא קיומו של פשע מאורגן בישראל", פתח כסלו את הכתבה הראשונה בסדרה, שהתפרסמה ב-15 באפריל, 1971.
התחקיר המקיף של כסלו תיאר מצב לפיו פועל בישראל בכלל, ובתל אביב בפרט, פשע מאורגן, במרבית סוגי הפשיעה. בראשו עומדים אנשים אשר להם קשרים ענפים עם אישים הן ממפלגת השלטון, מפא"י, והן מרשויות רשמיות כמו העירייה והמשטרה. כסלו מנה את שמותיהם של בכירי המאפיה הישראלית באותה תקופה, ביניהם מרדכי "מנטש" צרפתי, ישראל דנוך, יעקבל'ה כהן ואחרים – ואף השווה אותם ל"בוסים" המוכרים של המאפיה בחו"ל - הן האמיתיים, כמו אל קפון, והן הדמיוניים, כמו דון קורליאונה מהסנדק.
"עד לסדרת הכתבות הזאת, אף אחד לא הגדיר את הפשע המאורגן בישראל", מציין אבי דוידוביץ', קרימינולוג, ניצב משנה בדימוס ששימש כראש היאחב"ל בלהב 433 ואנציקלופדיה מהלכת לפשיעה בישראל. "אנחנו יודעים שהיו התארגנויות פליליות קודם לכן. למשל, בתקופת הצנע בשנות ה-50, היה שוק שחור שפרח ושגשג, סביב המוצרים שהיו אסורים - ביצים, עופות וכולי. אנחנו יודעים גם שהשוק הזה פרח עם מסכת די אינטנסיבית של שחיתות ופקידים של הרשויות שגזרו מזה קופון".
בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ולאחריה מלחמת ההתשה. בתחילת שנות ה-70, בשנים שבין הניצחון המזהיר של ששת הימים, סיומה של מלחמת ההתשה ועד לפרוץ מלחמת יום כיפור, נרשמה רגיעה מסוימת שאפשרה לחברה לעסוק בעצמה ובבעיות פנימיות. "באותה תקופה קמו 'הפנתרים השחורים' (תנועת מחאה של יוצאי עדות מזרח נגד קיפוח, מ"ש) והתפרסמו כל מיני סקנדלים. האווירה הזאת, ביחד עם ההצלחה של הספר 'הסנדק', היוו את הקרקע לפרסום התחקיר שטען שיש פשע מאורגן בישראל", מפרט דוידוביץ'.
"המדהים ביותר הוא, כי למרות הבדלים כה ניכרים ברקע ובתנאים, הזכירה לי התמונה את המאפיה האמריקאית המפורסמת", סיכם כסלו את תחקירו חסר התקדים בהיקפו. "גם אצלנו מבוסס הארגון על קשר רופף בין 'המשפחות' – או, ליתר דיוק – חמולות. מרחב הפעולה: 'פרוטקשן', סחיטה, הימורים, הברחות. הבסיס לכוח: מספר החיילים אותם מסוגלים להפעיל כל אחד מראשי המשפחות מצד אחד, ואפשרויות ההשפעה על אנשים בצמרת מצד שני".
אבי דוידוביץ': "מי שנשא את דגל המלחמה בפשיעה המאורגנת ובשחיתות היה חבר כנסת צעיר מהליכוד בשם אהוד אולמרט. עבור האופוזיציה, עניין הפשע המאורגן היה נכס טקטי מצוין במערכה נגד הממשלה. המושג 'פשע מאורגן' נשא לא רק מובן של איום וסכנה שצריך להזהיר מפניה – אלא כלל בחובו 'כתב אישום' מרשיע נגד הרשות המבצעת בגין רשלנות והסתאבות"
כסלו הוסיף וכתב: "קיים גם הבדל חשוב. הכוח הכלכלי של הארגון בארצנו הקטנה רחוק מאד מכוחה העצום של המאפיה. הבדל נוסף: למרות שהוא כבר קיים מספר שנים, נמצא הארגון הישראלי בראשית דרכו. יתכן שכיום ניתן לחסל אותו באמצעים פשוטים למדי. אך יתכן גם שבעוד שנה או שנתיים נגיע למצב אליו הגיעה החברה האמריקאית: המאפיה בארצות הברית אינה ניתנת לחיסול".
"הרשויות מיד נכנסו למגננה", נזכר דוידוביץ'. "כי למעשה מסקנות התחקיר הצביעו לא רק על אזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשע המאורגן, אלא גם על טענות על השחיתות שפשתה בקרב אנשיה. במילים אחרות, לא רק שאתם אימפוטנטים – אתם גם שותפים לפשע". דוברי המשטרה עבדו שעות נוספות בהכחשת הטענות שעלו בתחקיר של כסלו ובהאשמת המצב ב"מחסור במשאבים".
ובכל זאת, שר המשפטים דאז יעקב שמעון שפירא הטיל על היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, לבדוק את הטענות אשר הועלו בתחקיר של כסלו. דו"ח שמגר הוגש לממשלה בספטמבר 1971. מסקנותיו: אין ראיה לקיומו של פשע מאורגן בישראל. במשטרה חשו הקלה. הממשלה חזרה לענייניה, התקשורת עברה לעסוק בשורת פיגועים רצחניים שהתרחשו באמצע שנות ה-70, ורק העבריינים המשיכו בשלהם.
שנים רבות לפני שהוא היה מוכר לישראלים כ"רחמים לא ידע" מהתוכנית "ארץ נהדרת", הוא היה מוכר יותר בכינוי "גומדי". רחמים אהרוני נולד בשכונת התקווה בתל אביב, ב-1939. בשנות ה-60 עבר לגור בשכונת כרם התימנים הסמוכה, שם פגש את טוביה אושרי, והשניים נחשבו לעומדים בראש כנופיית כרם התימנים, שעסקה בתחומים פליליים שונים. הם גם הקימו את מפעל הבשר "בר-בקר". אותו מפעל ישמש בהמשך לביתור גופותיהם של עמוס אוריון ועזר כהן, צמד עבריינים שדרשו "פיצוי" בגין עונש מאסר שהם ריצו, לטענתם, לאחר שחיפו על מנהיגי הכנופייה הכריזמטיים.
11 צפייה בגלריה
רחמים "גומדי" אהרוני, פעם עבריין מאיים היום "קאץ'-פרייז" מ"ארץ נהדרת"
(צילום: שאול גולן)
אך קודם לכן, בשנים שבהן צמד המילים "פשע מאורגן" לא אמר יותר מדי בישראל וגנגסטרים נחשבו רק לדמויות מהסרטים, הלכה הכנופייה וצברה כוח והפילה חיתתה על אזור גוש דן. ב-1976, שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, התחילה רגיעה ביטחונית ו"מבצע יונתן" לשחרור חטופי אנטבה זקף את קומתם של הישראלים. שוב אפשר היה לעסוק בעניינים פנימיים ונושא הפשיעה המאורגנת חזר עם סדרת כתבות נוספת, פרי עטו של העיתונאי והסופר אבי ולנטין, שהתפרסמה ב"הארץ" באוגוסט, 1977.
ולנטין גולל, בין היתר, את מעלליהם של אושרי ואהרוני. הוא שב ותיאר את אוזלת היד של המשטרה. באחת הכתבות ולנטין ציטט קצין משטרה שאמר לו: "המשטרה אינה בנויה לטיפול בפשע ברמה הזאת. עלינו להביא תוצאות. איננו יכולים לחקור שלושה חודשים מבלי להפגין תפיסות. לכן עובדים על 'הקטנים'".
דוידוביץ': "אז לא השתמשו במונח 'ארגוני פשיעה', אלא 'כנופיות' ו'חבורות'. מפא"י הייתה עדיין בשלטון ומי שנשא את דגל המלחמה בפשיעה המאורגנת ובשחיתות היה חבר כנסת צעיר מהליכוד בשם אהוד אולמרט. עבור האופוזיציה, עניין הפשע המאורגן היה נכס טקטי מצוין במערכה נגד הממשלה. המושג 'פשע מאורגן' נשא לא רק מובן של איום וסכנה שצריך להזהיר מפניה – אלא כלל בחובו 'כתב אישום' מרשיע נגד הרשות המבצעת בגין רשלנות והסתאבות".
את הפצצה שהרעידה את העולם התחתון הישראלי, טילטלה את הציבור ושינתה לחלוטין את היחס לפשע המאורגן בישראל, פרסם ולנטין במרץ, 1978. מדובר ב"רשימת ה-11" המפורסמת, שהפכה לאחד הסמלים המובהקים של ההיסטוריה של הפשע המאורגן בישראל ולאבן הדרך אולי המשמעותית ביותר בהכרה בקיומו של פשע מאורגן בארצנו הקטנטונת. השם המפוצץ אולי מעניק תחושה של "רשימת המבוקשים ביותר", אבל, למעשה, לא כל המופיעים ברשימה הם בהכרח ראשי ארגון פשע.
1. מרדכי "מנטש" צרפתי.
2. בצלאל מזרחי.
3. רחמים "גומדי" אהרוני.
4. טוביה אושרי.
5. אלי טיסונה.
6. עזרא טיסונה.
7. יחזקאל אסלן.
8. יעקב אפשטיין.
9. רפי שאול.
10. מוניה שפירא.
11. דוד דזאנשווילי.
"בדיעבד, לא כל השמות שנכללו ברשימת ה-11 היו צריכים להיות בה", נזכר חזי לדר, ממחברי המסמך, שהיה אז ראש מחלק הערכה במודיעין היחידה המרכזית (ימ"ר) תל אביב. "המסמך עצמו לא היה של ראשי הפשע המאורגן בישראל. הוא היה רשימה של אנשים, שהנחת העבודה שלנו הייתה שיש להם רכוש שהושג בדרך לא חוקית, והמטרה הייתה להניע את מס הכנסה להתחיל לבנות להם תיקים. באותה תקופה, אלה פחות או יותר היו האנשים שבהם טיפלנו. היינו אז בתחילת הדרך ואני מודה שיכול להיות שדברים שראינו לא היו כמו שחשבנו".
11 צפייה בגלריה
טובה אושרי, מראשי כנופיית כרם התימנים וחבר ברשימת ה-11. ''הוא היה רע ואלים''
(צילום: אביגיל עוזי)
לדר, שהתגייס למשטרה ב-1975, אינו חושש לדבר בכנות על הימים ה"תמימים" ההם, כשבמשטרה לא הבינו מה צומח להם מתחת לאף – ואולי גם לא רצו לדעת. "צריך לצאת מנקודת הנחה שכשמדברים על סוף שנות ה-70, הטיפול המשטרתי היה שונה לחלוטין. אבל גם ההתנהגות העבריינית הייתה שונה לחלוטין".
במה?
"קודם כל לא היו טלפונים ניידים, לא היו מחשבים, לא היה פייסבוק. לא היה עדיין חוק האזנת סתר (שחוקק ב-1979 ובין היתר מתיר הקלטת שיחות בהסכמת אחד הצדדים בלבד, מ"ש), ועיקר האינפורמציה שהגיעה אלינו הגיעה ממודיעים ששיתפו פעולה. אז באו אלינו עם כל מיני סיפורים, שחלקם 'חרטא ברטא'. עבדנו גם בארץ וגם בחו"ל, והאמת היא שלא בהצלחה יתרה. המשטרה גם נזהרה מלקבוע שיש פשע מאורגן".
במה היו העבריינים שונים?
"היו המון קבוצות שפעלו בתחומים מסוימים. לא היה פשע מאורגן במובן של קבוצה עבריינית ששלטה בטריטוריה מסוימת. השליטה הייתה יותר ענפית. בנוסף הייתה פחות אלימות. לא היו חיסולים, לא היה ירי ברחובות. לא היו מטענים מתחת למכוניות. בעצם, זה כן היה".
ולנטין שפרסם את הרשימה שומר עד היום בקנאות על המקור שהדליף לו את הרשימה, אבל הוא מספר ל-ynet כיצד היא נולדה ואיך הגיעה לידיו: "בפברואר 1974 התפוצץ מטען מחוץ לדלת ביתו של נציב מס הכנסה, אליעזר שילוני. אני בדיוק חזרתי מהחווה הסינית (שם התנהלו קרבות מול הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים, מ"ש). הלכתי לפגוש אותו והוא סיפר לי על הפשע המאורגן. חזרתי לעיתון והתחלתי לעבוד על זה.
"בינתיים, שילוני נפגש עם מפקד משטרת מחוז תל אביב, משה טיומקין, וביקש ממנו שיכין רשימה של מי שחשודים שצברו הון באמצעים פליליים, כדי שניתן יהיה לתקוף אותם מכיוון עבירות מתחום מס ההכנסה בדומה לשיטה שבה הופל בוס המאפיה האמריקאי אל קפון, מ"ש). כתוצאה מהפגישה הזאת, הוכנה הרשימה הזאת על ידי מדור המודיעין של משטרת מחוז תל אביב".
אז מי בעצם הדליף לך את הרשימה?
"אני לא אגיד. רק אספר שההחלטה להוציא אותה לא הייתה של אדם אחד. כדי לקבל את הרשימה הזאת עבדתי חודשים. יצרתי קשר אישי עם מישהו. הרשימה עברה למס הכנסה רק חודשים אחרי שנכתבה, רק בגלל שאני פרסמתי אותה".
איזו השפעה הייתה לה על הפשע המאורגן?
"עובדה שאת שואלת אותי עליה עדיין, שלושים וכמה שנים אחרי".
לא פחדת להתעסק עם האנשים האלה?
"הייתי צעיר. רק בן 26. הגישו נגדי תלונות למשטרה, עקבו אחרי בת הזוג שלי. רחמים אהרוני וטוביה אושרי דיברו איתי. הם היו מאד לא מרוצים. נפגשנו במסעדה בכרם והם הושיבו אותי בפינה כזאת שלא יכולתי לצאת. היה לי מאד לא נעים איתם בפגישה הזאת. גומדי היה נחמד וטוביה היה רע. הוא היה אלים. מטון הדיבור שלו אפשר היה להבין את האלימות שבו. הם היו מאיימים".
ביולי 1978 פתח יהודה אדרי, תושב בת ים בן 32, את רכבו, שחנה ביפו. בתוך שנייה הרעיד פיצוץ עז את כל הרחוב. אדרי מת במקום. זאת הייתה יריית הפתיחה לאחת ממלחמות העבריינים העקובות ביותר מדם בתולדות המדינה. הסכסוך פרץ בין שני כנופיות שעסקו בסחר בסמים: הכנופייה הערבית בראשות עלי עבדאללה שניר ומוחמד חג' כחיל מיפו והכנופייה היהודית בראשות אדרי מבת ים. הראשונה זכתה לכינוי המפוקפק "כנופיית המפוצצים".
התגובה לרצח אדרי לא איחרה לבוא. באוקטובר 78' התפוצץ רימון ממולכד מתחת לרכבו של מוחמד חג' כחיל, שנפצע באורח בינוני. משהתברר שמשימת החיסול לא עלתה יפה, נעשה ניסיון נוסף ביולי 1979. צרור שנורה לעבר חנותו ביפו חיסלו. אחיו של אדרי ואחרים נעצרו והועמדו לדין בגין רצח זה, אך זוכו מחוסר הוכחות.
חיסולו של חג' כחיל לא היה האחרון במסע הנקם על הירצחו של אדרי. באוגוסט 79' חדרו אלמונים לביתו של עלי עבדאללה שניר ביפו והלמו בו למוות במכות גרזן, וגם באשתו, בילדיו ובעובר אורח שעבר בסמוך למקום. למרבה המזל, האחרים רק נפצעים. מכאן ואילך החל מסע דמים ורצחני שגבה קורבנות רבים, ביניהם זוג הורים צעירים, שמכוניתם התפוצצה בעת שהושיבו את בתם בת השנתיים ברכב הממולכד. הבת נפצעה, יחד עם שישה עוברי אורח.
לאחר חקירה אינטנסיבית הובאו שני נאשמים לדין, לא מעט בזכות גיוס עד המדינה חסן כחיל, שהיה פעיל מרכזי בכנופייה של מוחמד שניר. שניר, ראש הכנופייה, זוכה ממעשי הרצח והורשע בניסיון לרצח. נגזר עליו עונש של 12 שנות מאסר, מהן נוכה לו שליש, ושנתיים אחרי ששוחרר הוא רצח את אחיו, את אחיינו ואת קצין המשטרה עופר כהן - והתאבד. יד ימינו, מוחמד טורק, הורשע בעבירות חמורות, ביניהן שני סעיפי רצח, ונדון למאסר עולם.
כך החלו להן שנות ה-80 בישראל. "אם היה עשור קרימינלי, עם הכי הרבה פשיעה, זה העשור הזה", מציין דוידוביץ'. "ישראל כבר נמצאת בעידן הפשע המאורגן". הפעם, התחילו ברשויות המדינה להראות סימני התעוררות. את העשור ההוא קידמו מסקנות ועדה שמינתה הממשלה בעקבות סדרת הכתבות של אבי ולנטין – ועדת שימרון, בראשות פרקליט המדינה לשעבר, ארווין שמרון.
הוועדה קבע אמנם כי יש פשע מאורגן, אך שהוא "בנוסח ישראל". לכך הצטרף פסק דין בתביעת דיבה שהגיש בצלאל מזרחי ונגיד ולנטין ו"הארץ", בו זכה מזרחי, אולם השופטת קבעה כי הנתבעים "הוכיחו כדבעי קיומו של פשע מאורגן בישראל".
לדברי דוידוביץ', "סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 התאפיינו בגל העלייה מברית המועצות. ואז קרה כאן דבר מעניין. מי שטבעה את המושג 'המאפיה הרוסית' הייתה דווקא המשטרה. במקרה הזה לא הייתה בעיה להודות בקיומה של מאפיה, כי זה יבוא מחו"ל. זה לא שאנחנו נתנו לזה לצמוח. אבל זה כן הייתה עילה לדרישה של משאבים נוספים. היה מי שהגדיר את הפשיעה הרוסית כ'איום אסטרטגי' על ישראל. אבל אם נמפה את ארגוני הפשיעה בישראל, לא נמצא שם אף ארגון רוסי".
אחד מעורכי הדין הפליליים הוותיקים בישראל, שייצג לא מעט מהשמות הגדולים בארגוני הפשיעה, מספר על התמורות שחלו בתחום באותן שנים: "שנות ה-80 וה-90 התאפיינו בכך שהעבריינים הבכירים ביצעו את הפשעים בעצמם. הדור של ראשי הפשע כמו שמעיה אנג'ל, הרצל אביטן, מוריס אלגריסי, יעקב שמש, אפילו יצחק אברג'יל בשנותיו המוקדמות – כולם אנשים שהיד שלהם הייתה על ההדק.
"היו יריבויות, כי כל אחד רצה את הבכורה, אבל זה לא היה עדיין מאורגן, אלא שכל קודקוד עמד בפני עצמו. היו התארגנויות מקומיות, כמו למשל כנופיית פרדס כץ ורמת עמידר, אבל הן עדיין לא היו ארגוני פשיעה במובן הקלאסי של המושג.
"אחד המחדלים הקולוסליים של התקופה הזאת היה של שרות בתי הסוהר, ששם את 12 מחוללי הפשיעה הגדולים ביותר, שסומנו כ-12 הנועזים והמסוכנים, באגף אחד – אגף רקפת בכלא ניצן. וכך יצרו אקווריום של פשיעה. בשנים הללו, להיות עד מדינה היה חציה של הקווים הכי מסוכנים ומי שהחזיק מעצמו 'גבר' בעולם הפשע לעולם לא היה הופך לעד מדינה. בהחלט היו להם קודים של התנהגות. הם ידעו לכבד".
הסנגור מספר על לקוח שלו מהעבר, אחד מהעבריינים הבכירים ביותר שפעלו כאן בשנות ה-70 וה-80, רוצח ששמו מוכר בכל בית בישראל: "יום אחד, כשביקרתי אותו בכלא, הוא ביקש ממני להעביר בשבילו משהו בשביל מישהו מהתא שלו, שזה דבר שהיה אסור. איזה ציור. אמרתי לו, 'אני לא עושה דבר כזה'. אז הוא אמר לי, 'אתה יודע מה, בגלל שאמרת לא ואני יודע שאתה ישר – אני שוכר אותך'".
לדבריו, "עם הזמן, הקודקודים הבינו כנראה שהם לא יכולים להרשות לעצמם להיכנס כל שני וחמישי לכלא, אלא שהם זקוקים ל'חגורת ביטחון' של מבצעים, נהגים ומאבטחים, שאם הם נופלים אפשר לחדש את השורות. ואז, החלה תופעה שלאט לאט קם ארגון אחד, וברגע שסימן לו את הטריטוריה, אז קודקוד נוסף הקים לעצמו ארגון.
"כל אחד התחיל להקים לעצמו מרכז, שהעצים בעצם את ההישרדות שלו. אם פעם היו יריבויות אישיות, כעת נוצר מצב של יריבויות בין ארגונים. חציית השורות לארגון אחר, סימלה בוגדנות. כמובן שברגע שאתה פוגע בחברי הארגון, מתחילים להיות מעשי נקמה בין הארגונים. האלימות התעצמה, בחסות אווירה של אין דין ואין דיין. כל ארגון כזה צריך גם תקציב. יש עלויות, כמו כל ארגון. אז התחילו להיכנס לעסקים כמו מיחזור בקבוקים ואמצעים נוספים למימון. החלוצים של השיטה היו שמות כמו אברג'יל, רוזנשטיין, אבוטבול, אלפרון. גם במגזר הערבי התחילו להבין את הפרינציפ".
המלחמות בין הארגונים הפכו עקובות מדם. ביוני 2002 נרצח יעקב אברג'יל, אחיהם של יצחק ומאיר, שנורה מתחת לביתו לעיני אשתו וילדיו; באוגוסט אותה שנה נרצח פליקס אבוטבול ביריות מחוץ לקזינו שלו בפראג; יעקב אלפרון חוסל בנובמבר 2008 בפיצוץ רכבו ועוד. גם אזרחים תמימים איבדו את חייהם. ב-2008 נרצחה מרגריטה לאוטין, תושבת יהוד בת 31, לעיני בו זוגה ובתה התינוקת, במהלך ניסיון כושל לחסל את העבריין רמי אמירה.
אבל האירוע המכונן של הפשע המאורגן הישראלי אירע בדצמבר 2003. פיצוץ עז החריד את רחוב יהודה הלוי בתל אביב. הימים היו ימי השיא של הפיגועים הביטחוניים, שגבו את חייהם של ישראלים רבים, והשוטרים הראשונים שהגיעו לזירה ומצאו שם שלושה הרוגים - נפתלי מגד, רחמים צרויה ומשה מזרחי - ועשרות פצועים, סברו שמדובר בעוד פיגוע כזה.
אך כשגילו שאחד הפצועים הוא מאבטח של העבריין זאב רוזנשטיין, וכי המטען הונח מעל דלת הצ'יינג החביב עליו, הם הבינו: מדובר בניסיון חיסול בעולם התחתון. המדינה הזדעזעה - והרשויות היו מוכנות להשיב מלחמה ואחת ולתמיד להפיל את ארגוני הפשע.
אי אפשר לדבר על ההיסטוריה של הפשע המאורגן בישראל והתעצמות הארגונים, מבלי להזכיר את פרשת הבנק למסחר. מעילת הענק שביצעה עובדת הבנק, אתי אלון, בין השנים 1997 ו-2002, הזרימה אליהם סכום אסטרונומי של כרבע מיליארד שקל. הגניבה התבצעה עבור אחיה, עופר, שהיה מכור להימורים ושילם באמצעות הכספים את חובותיו וכך, ארגוני הפשיעה, בראשם זה של משפחת אברג'יל, זכו למימון והביאו להתעצמותם.
"בתחילת שנות ה-2000, הרשויות בישראל סוף סוף מתחילות להבין שאי אפשר להמשיך כך ושבמקום הוויכוחים האידיוטיים האלה על קיומו של פשע מאורגן – צריך להתחיל לעשות משהו", כך דוידוביץ'. "פרשת הבנק למסחר הותירה את ארגוני הפשיעה במצב של לבלוב וצמיחה. הפיגוע ביהודה הלוי, שהמפכ"ל אהרונישקי כינה 'מלון פארק של הפלילים', היה קו פרשת המים. צריך לזכור, שאחרי הפיגוע במלון פארק, ישראל יצאה למבצע חומת מגן".
שנות ה-2000 הסוערות התחילו את "חומת מגן" של המלחמה בפשע המאורגן. בשנת 2000 חוקק החוק לאיסור הלבנת הון; ב-2003 נטבע סוף סוף המושג "ארגון פשיעה" בספר החוקים הישראלי. חוק המאבק בארגוני פשיעה נחקק, והגדיר ארגון פשיעה כ"חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות". החוק קובע עשר שנות מאסר למי שעומד בראש ארגון פשע וחילוט חובה למי שהורשע בפעילות במסגרת ארגון שכזה; בשנת 2008 קמו הרשות להגנה על עדים ויחידת המשטרה להב 433, סיירת המטכ"ל של הלחימה בפשע המאורגן ובשחיתות. זאת גם היחידה שהובילה, במשך שנים, את תיק 512 המפורסם.
11 צפייה בגלריה
ניסיון החיסול של זאב רונזשטיין בתל אביב. קו פרשת המים במלחמה בפשע המאורגן
(צילום: מיכאל קרמר)
בימ"ר תל אביב חקרו בשנות ה-2000 כמה תיקי רצח וניסיונות רצח שהתבצעו בתחום היחידה, אך ללא הצלחה יתרה. התפנית החלה כשבסוף 2011, ישראלי שנעצר בברזיל החל לשתף פעולה עם המשטרה ומסר מידע מפורט אודות אירועי האלימות. בהמשך, הפך לעד מדינה. והוא לא היה היחיד. בסך הכל העידו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מאחורי זכוכית מחוסנת, חמישה אנשים מהארגון, שחתמו הסכם עם המדינה.
בתחילת החודש, אחרי עשרות שנים של אלימות ופשע, 18 שנה לאחר רצח שלושה בני אדם חפים מפשע, בתום שש שנות משפט, הגיע עולם הפשע הישראלי לקתרזיס. ב-824 עמודי פסק הדין, הרכב שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, בראשות השופטת גיליה רביד, קבע שיצחק אברג'יל עמד בראש ארגון פשע חובק עולם ורצחני, והרשיע אותו בגרימת מותם בכוונה תחילה של שלושה בני אדם בפיצוץ ביהודה הלוי ב-2003, בניסיון הרצח של יריבו, זאב רוזנשטיין, ובשורה ארוכה של עבירות נוספות.
קריאת פסק הדין מגוללת בפני הקורא את כל הסיפור כולו של ארגון פשיעה ישראלי. אברג'יל עמד, ניהל, ארגן, הנחה את הכפופים לו, כיוון ופיקח על פעילותם של חברי הארגון. "חייו האפורים של עובד כפיים במפעל, מקום העבודה שבו הושם לאחר שחרורו, לא הלמו את אישיותו ואת שאיפותיו להערצה, כסף, כבוד ופרסום", כתבו השופטים.
בשנים ההן הוא ביקש לעצמו את הבכורה בעולם העברייני ולצורך כך חולל מאבק עקוב מדם, נגד מי שראה כאויביו וכמי שעומדים לכאורה מאחורי רצח אחיו, יעקב. בזכות הכריזמה שלו, הצליח אברג'יל לגייס לארגון חיילים רבים, בראשם ראשי קבוצות עבריינים, אשר סרו למרותו ועסקו בפעילות הארגון בארץ ובחו"ל. אברג'יל היה בקשר ישיר עם מנהלי הארגון הכפופים לו, תוך שהוא שומר על מידור בתוך הארגון.
"במשך השנים, דמותו הכריזמטית ורבת העוצמה של אברג'יל העצימה את כוחו של הארגון ואת המוניטין שצבר", כך השופטים. "רבים בעולם העברייני ביקשו את קרבתו. קרבה ליצחק אברג'יל פתחה דלתות בעולם התחתון. מוניטין זה, שקיבל גם ביטוי תקשורתי, סייע לאברג'יל ולאנשיו ליצור קשרים בארץ ובעולם ולהעצים את פעילותו העבריינית של הארגון אשר גדל והתרחב עד שהפך לכוח בינלאומי משמעותי שפעל במגוון תחומים: נשק, הימורים, סמים ואלימות".
לצורך מימון פעילות הארגון ולביסוסו מעמדו ועוצמתו, עמד אברג'יל מאחורי רשת בינלאומית שעסקה בסחר בסמים בהיקפים עצומים. אברג'יל הכווין את הפעילות הכלכלית של הארגון והורה על השימוש שייעשה בכספי הארגון לצורך הפעילות הפלילית של הארגון, וכחלק מכך הנחה את המנהלים להעביר את כספי הארגון לאנשי הביצוע בישראל וזאת לצורך הפעילות הפלילית.
בית המשפט קבע כי אף שלא ביצע את המעשים בפועל, אברג'יל אשם בהם כראש הארגון. אנחת הרווחה של הפרקליטות נשמעה בכל אזור רחוב ויצמן בתל אביב. אברג'יל בן ה-52 לא ישתחרר כנראה מהכלא בימי חייו. התובע, עורך הדין ניסים מרום, הביע סיפוק: "הכרעת הדין היא מכה ניצחת של רשויות האכיפה נגד ארגוני הפשיעה שפעלו בישראל בעשורים האחרונים". אז מה הלאה?
מרבית הדמויות מעולם הפשע שהוזכרו לאורך הכתבה כבר לא בין החיים. "הם לא מגיעים לגיל מבוגר", כפי שאומר לדר. תיק 512 נתן מכה קשה מאוד לפשע המאורגן בישראל, אבל בטח לא ניצח אותו לגמרי. כיום אנחנו יכולים לראות למשל בחברה הערבית פעילות ענפה של פשע מאורגן.
אז מה הלאה? לאן הולך הפשע המאורגן בישראל?
דידוביץ': "512 זה הישג בקנה מידה בינלאומי. זה תיק של פעם בחיים. צריך לייצר תיק כזה לפחות פעם בעשור, כדי לצמצם את התופעה. מבחינת האלימות, אנחנו רואים איפה אנחנו עומדים. במגזר הערבי יש ממוצע של שלושה נרצחים בשבוע".
"המשטרה היום 'יושבת טוב' מבחינת ארגז כלים. יש לה את הרשות להגנה על עדים מימין, כך שהיא יכולה לגייס סוכנים ועדי מדינה והיא לא צריכה לחשוב על כאב הראש שיהיה לה אחר כך, ואת רשות המסים משמאל ואת חוק איסור הלבנת הון, שמאפר לה 'להרביץ' חילוטים, כך שביום המעצר אפשר להוציא צו הקפאה לחשבונות בנק, דירות, יאכטות – כל מה שיש.
נצ"מ בדימוס אפרים קרמשניט ארליך על הרשעתו של אברג'יל
(צילום: נויל האריס)
"ואז אנחנו רואים בטלוויזיה את התמונות שמצטלמות היטב, של איך תופסים את הב.מ.וו ואת המרצדסים. מעבר לעניין היוקרה, זה אפקטיבי. כי אם אתה שם את ראש הארגון בבית הסוהר, הוא עדיין יכול לנהל את הארגון. אבל אם אתה מרוקן את הכיסים שלו, אז עם כל הכריזמה שיש לו – הוא שווה כקליפת שום".
לדר: "שיהיה ברור – אין ואקום. ארגוני פשע ימשיכו לצמוח כאן, כי זה דרכו של העולם. השאלה, מי יעמוד מולם. איזו משטרה, איזו תביעה, איזו מערכת משפט".
תיק 512 לא יצר הרתעה?
"עבור העבריין הקלאסי, אין הרתעה. אם זה אורח החיים שלו – ככה הוא ינהג. בית סוהר הוא לא שיקול בשבילו. אפילו להפך. בכלא, עבריין צעיר רק מחזק את מעמדו וצובר ניסיון. שלאף אחד לא תהיה אשליה שהסיפור הזה אי פעם ייגמר".
