בחודשים האחרונים מתנהל דיון חשוב סביב הנגישות לארכיון המדינה ודומיו, וממנו עולה כי דווקא לעם המייחס לעצמו תודעה היסטורית עמוקה אין כבוד למלאכת איסוף המידע ותיעוד העבר. יש אמנם חוק ארכיונים, אך נסו לגשת לארכיון של חברות חשובות בתולדות המדינה כמו "סולל בונה" או "אל על", ארכיון עיריית חולון או ראשון לציון, או ארכיונים של מפלגות (יש כמה יוצאי דופן). ברשימה זו אני מבקש להצביע על החשיבות בקיום ארכיונים - גדולים כקטנים - לכל ארגון, ולהבהיר שמלאכת ההיסטוריון חייבת להיות נגישה לקהילות ולא רק לאנשי המקצוע.
עבודת הארכיונים היא מהדרכים היעילות ביותר ללמוד על טבע של קהילות, ארגונים, משרדים, חברות ועמותות. היא מאפשרת להיות זבוב על הקיר בדיונים סוערים שהכתיבו כיוון או שיקפו משברים. הארכיון מאפשר לנו, הציבור, להבין בדיעבד מה התרחש סביב שולחן הדיונים, בין המשרדים ובמגעים בין מדינות וארגונים אחרים. כהיסטוריון, כשאני קורא פרוטוקול של ישיבת משרד העלייה מ-1961, או של ועדת החוץ והביטחון מ-1953, אני יכול לרגע לשבת סביב אותו שולחן - כתף אל כתף עם שר רלוונטי או רמטכ"ל - או מאחורי הדלת הסגורה, להקשיב לקולות, לפעמים אפילו להריח את הריחות, לשמוע על החששות שלא היו חשופים לציבור, למאבקים האישיים, לבעיות שהוצפו, ולנתח נתונים שאולי נראו אז חסרי משמעות, אבל ממרחק השנים אנו יודעים לתת להם פרשנות חדשה ולטעון אותם בערך מוסף.
ארכיונים ותיעוד היסטורי מאפשרים לנו להעניק הקשר לתופעות, מוסדות, ארגונים ואירועים. למשל, מה משמעות הפעילות הענפה של חברה ישראלית באיראן בשנות ה-50 וה-60, אפרופו סולל בונה ואל על? מה זה אומר על איראן? על ישראל? מה היה אופי "יחסי הציבור" של החברות? ומה לגבי ההיבטים המדיניים, הכלכליים או המוסריים של פעילות חברות ישראליות באפריקה?
תעודות וחומרים שאמורים לשפוך על כך אור אנחנו עשויים למצוא בארכיונים גדולים ובינוניים. אבל יש גם ארכיונים קטנים החשובים על מנת להבין את היסודות של בינוי קהילות. כמעט לכל שכונה ועיר יש סיפור על תושביהן הראשונים, על התנועות המיישבות והמאבקים והבריתות ביניהן, על הניסיונות לייצר אופי לקהילה, על הכישלונות וההצלחות. פעמים רבות קהילות התיישבו לפי ארצות מוצא, ואז שיכפלו דינמיקות שהיו קיימות בחייהם הקודמים, הקימו בתי כנסת ומועדונים חברתיים, כולל מועדוני ספורט.
התחום הספורטיבי מעניין בהיבט הזה משום שפעמים רבות הוא מהווה מיקרוקוסמוס של הקהילה כולה. ואם אנו רוצים לדעת מדוע צמח מועדון ספורט ספציפי דווקא בשכונה מסוימת, מי היו חבריו ואיך הם הצטרפו אליו, או מה הייתה האידיאולוגיה שכרכה אותם יחדיו - אנו יכולים לנבור במסמכי ההקמה של הארגונים הללו. ולכן יש חשיבות רבה בזמינות והצגת המידע הזה לקהל הרחב. נשמע מופרך? תשמעו סיפור.
בחודשים האחרונים שימשתי פרופסור אורח באוניברסיטה במינכן ובמסגרת הביקור הזדמן לי ללמוד על מוזיאונים וארכיונים של מועדוני הכדורגל בעיר. קבוצות כאלה - בעיקר מהעידן שקדם להשתלטות קרנות נפט, שלרוב ערערו את החיבור בין המועדונים לבין הקהילות - נטועות בחברות שבהן צמחו. בסיס האוהדים ומיקום האצטדיון יכולים לספר לנו הרבה על העיר, השכונה והמעמד. יריבות בין קבוצות מלמדת מה חושבות קהילות על עצמן ועל זולתן, ומה האידיאלים שכל קבוצה מציגה ומייחסת לעצמה.
במהלך התקופה שיתפתי פעולה עם המוזיאון של מועדון הפאר באיירן מינכן. מיתוס נפוץ מייחס לו זהות יהודית הרבה לפני הצטרפותו לאחרונה של השוער דניאל פרץ. המוזיאון של המועדון שוכן באצטדיון "אליאנץ" (תאגיד ביטוח עצום, עם עבר עכור מהתקופה הנאצית) ומשרטט את סיפור הפיכתה של באיירן מינכן לקבוצת הפאר שהיא היום.
במוזיאון מוצג כתב ייסוד הקבוצה שעליו חתומים 17 המקימים, בהם שני יהודים: בנו אלקן, שהיה פסל מפורסם ובין יצירותיו המנורה שמול הכנסת, ויוסף פולאק. המוזיאון מנסה להסביר את מיתוס הקבוצה היהודית. המבקרים בו לומדים כי עד 1933, כ-10% מחברי המועדון היו יהודים, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיית העיר. ניתן להסביר את ייצוג הייתר הזה במעמד האליטיסטי של הקבוצה, שניכר בתנאי הסף להצטרפות חברי מועדון (השכלה אקדמית ועוד סממני השתייכות למעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית).
המועדון הוקם בשכונת מקספורשטאדט שליד האוניברסיטה, שם גרו רוב השחקנים. המגרש הראשון היה בשכונת שוואבינג, אף היא בקרבת האוניברסיטה. קורט לנדאואר היהודי היה הנשיא המיתולוגי של הקבוצה במשך עשרות שנים לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה. לאורך השנים אימנו את הקבוצה איזיגור קירשנר, לאו וויץ, קלמן קונראד - כולם יהודים. ריכארד דומבי היהודי היה המאמן הראשון שזכה עם באיירן באליפות.
המוזיאון של באיירן הוא נכס מתחדש ודינמי בעיסוק בהיסטוריה של המועדון. לאחרונה הציגה שם האוצרת תערוכה על הקורבנות היהודים מבין האוהדים בתקופת המשטר הנאצי. במקביל הקבוצה והמוזיאון נותנים מלגות לתלמידי מחקר שעושים שימוש בארכיונים של הקבוצה והעיר על מנת ללמוד עוד על הקבוצה. באמצעות המחקרים הללו התגלה בשנים האחרונות שבניגוד לדעה הרווחת, היו חברי מועדון בתפקידים בכירים במנגנון הנאצי. למשל פרידריך הארפפר, חבר המועדון מאז 1907, שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1922, וב-1934 התמנה לגזבר של באיירן.
בנוסף, שיטוט בארכיון מגלה שב-1944 זכתה באיירן מינכן באליפות דרום בוואריה, והוצע כי העיר תערוך חגיגות לכבוד הקבוצה, אולם ראש העירייה התנגד בטענה שמדובר ביוזמה לא ראויה, משום שהמועדון היה יהודי עד "ההשתלטות".
במידה רבה של ביטחון ניתן לומר שהיו חברי מפלגה רבים בין חברי המועדון ושהם לא הסתירו את השתייכותם גם לפני 1933. אמת כואבת זו מוצאת את מקומה במוזיאון שבאצטדיון אליאנץ. המסר ברור: תפקיד המוזיאון אינו רק לפאר את הקבוצה, אלא להנגיש את ההיסטוריה שלה ולהתעמת איתה.
לאופן שבו המועדון "מספר" את הזהות שלו יש השפעה גם על הדרך שבה האוהדים מבינים את החוויה. אלפים מבקרים במוזיאון לפני משחקים והוא מקיים אירועים לקהל הרחב גם בימי חול. השביל שעליו צועדים 80 אלף אוהדים לכל משחק קרוי על שם קורט לנדאואר, וניצב בו לוח הנצחה לשמו. תמונתו גם מופיעה על קירות האצטדיון. ייתכן שנרטיב הסובלנות, ההכלה וההתנגדות לנאצים משפיע על כך שבאצטדיון יש אווירה משפחתית ונעימה, ויותר דגלי גאווה מבכל אצטדיון כדורגל אחר שהייתי בו.
יריבתה העירונית של באיירן מינכן היא "מינכן 1860", שזכתה לדימוי ומוניטין הפוכים ונחשבת למזוהה עם הימין הקיצוני. החתך הסוציולוגי של אוהדי וחברי 1860 אכן שונה מאוד מזה של באיירן וקרוב יותר למעמד הפועלים בעיר. במובנים רבים הוא משקף בסיס רחב יותר של האידיאולוגיה הפוליטית שהייתה פעם דומיננטית בציבור הגרמני, והיא זוכה לייצוג ניכר בשדרות המועדון.
כמה חברי מועדון מינכן 1860 היו חברי המפלגה הנאצית עוד לפני 1933. חלקם אף התגייסו לאס.אה ולאחר מכן לאס.אס. הוא הוקם בשנת 1860 כמועדון התעמלות – תחום ספורטיבי שהיה קשור מאוד ללאומיות בזמנו – ורוחו נטתה בהחלט לפטריוטיזם ולאומיות. היו יהודים בין חברי מינכן 1860, אך הרבה פחות משיעורם באוכלוסיית העיר (2%) והרבה מתחת לשיעורם בין חברי באיירן (10%).
אוהדי באיירן מינכן במחווה לקורט לנדאואר
הנצחת הדימוי והמוניטין הללו הפריעה למועדון, בעיקר משום שהם - לפחות בחלקם – כלל לא נכונים. וגם ההפרדה הדיכוטומית בין הקבוצה לבין יריבתה באיירן אינה מדויקת. כך למשל, אכן היו נאצים בין החברים במינכן 1860, אך כך גם בבאיירן. וממילא, לא היו קשרים ישירים בין המועדון לבין המפלגה הנאצית או לשלטון, ויש עדויות על יהודים בין חברי המועדון עד 1935 (כך או אחרת, שני המועדונים חתמו על הצהרות נאמנות לשלטון הנאצי. לא ברור אם בהתנדבות).
מינכן 1860, שמשחקת כיום בליגה השלישית ומושכת 17 אלף צופים בכל משחק, החליטה להקים מוזיאון משלה על מנת להתמודד עם העבר ולהציג בעצמה את הזהות של הקבוצה ואוהדיה. זו הזדמנות להדגיש מה שהמועדון מבקש להיות, ולא רק מה שהיה או יכול היה להיות בעבר. המוזיאון, כמו גם זה של באיירן, מבוסס על עבודה מול הארכיונים של הקבוצות, של העיר, של ההתאחדויות הגרמניות לכדורגל ושל המפלגות השונות. הארכיון, כמוסד, חיוני לעבודת המוזיאון ויצירת הנרטיב.
ומה בישראל? נכון להיום, ככל הידוע לי רק מכבי חיפה הכריזה על כוונתה להקים מוזיאון במודל הזה. לקבוצות שונות - מהפועל פתח תקווה והפועל באר שבע בכדורגל ועד מכבי תל אביב בכדורסל - יש מוזיאונים אינטרנטיים, אך הם מוגבלים בתיעוד הארכיוני-היסטורי-ממוסמך הנכלל בהם.
אני מצפה לבקר במוזיאון של מכבי חיפה אף שאני לא נמנה על אוהדיה. זאת משום שמדובר באחת הקבוצות היהודיות-ערביות הראשונות בישראל. מוזיאון וארכיון יוכלו להראות כיצד הוקם המועדון, מה היה מרקם היחסים בין הקבוצות המעמדיות והאתניות בעיר, מדוע וכיצד החלו ערבים להשתלב בקבוצה ומה הייתה תגובת ההנהלה והסביבה.
הייתי רוצה לבקר גם במוזיאון של מועדונים נוספים שיכולים לספר לנו סיפורים חברתיים גדולים: בני יהודה - כקבוצה של שכונת התקווה, שלה סיפור אליפות היסטורית ומרקם עדתי, פוליטי וחברתי ייחודי; בני סכנין כקבוצה המצליחה ביותר מהחברה הערבית; הפועל חולון שטיפחה תדמית כדורסל אנרכיסטית עם דור ישראלים נדיר בשנות ה-80; וכמובן מכבי תל אביב בכדורגל, שאותה אני אוהד, ושעבורה יכול מיזם כזה לשמש דרך להתמודד עם שדי העבר והכישלון רב-השנים בשילוב שחקנים ערבים.
ד"ר ליאור שטרנפלדהרשימה הזאת יכולה להתארך. מוזיאון וארכיון מגיעים גם לאוהדי מכבי נתניה, הקבוצה הראשונה מחוץ לגוש דן שזכתה באליפות ישראל בכדורגל והצמיחה כוכבי ענק; בית"ר ירושלים שהצלחתה סימלה את המהפך הפוליטי בישראל, והפועל ירושלים (וגלגולה כקטמון) שהתנהלה בצילה; וכמובן אשמח לבקר במוזיאון של קבוצות שליוו את נעוריי כמו שמשון תל אביב, בית"ר תל אביב והכח רמת גן. אפילו הפועל תל אביב ראויה למוזיאון.
ככל שהקבוצות הללו רואות עצמן שייכות לקהילה, וככל שהן צמחו אורגנית מתוך קהילות מסוימות - אזי סיפורן הוא הסיפור של אותן קהילות. הצגתו תוסיף רובד לחוויות של האוהדים, ויש לקוות שגם להבנה של ציבורים רחבים את חשיבותו של הספורט הקבוצתי להיסטוריה המקומית. אני מייחל שמועדוני ספורט יובילו את המהלך ההיסטורי-חברתי הזה, שינגיש לציבור את העבר, על צדדיו היפים יותר והפחות יפים. דווקא בתקופה שבה נדמה שהמרקם החברתי פרום לחלוטין, המועדונים יכולים להציע חלופה.
- ד"ר ליאור שטרנפלד הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
