שיחת בוקר עם אימא היא עבור רבים דבר שבשגרה. היא שואלת מה שלום הילדים ואיך בעבודה ואז מרכלות קצת. אבל אצלנו במשפחה שיחת הבוקר נפתחת אחרת. אימי, עולה חדשה מאוקראינה, שברחה מהתופת מיד אחרי הפלישה של רוסיה, מונה בשיחת הבוקר בינינו את מספר ההרוגים בעיר שממנה היא באה, חרקוב. היא מקפידה לציין כמה מתוך הנרצחים הם ילדים ומספרת איפה בדיוק הפציצו. הלב נחמץ. אלה גם רחובות הילדות שלי, שם נולדתי וגדלתי לפני שעליתי לישראל בגיל 17.
היום לפני חמישה חודשים, ב-24 בפברואר, פתחה רוסיה במלחמה נגד אוקראינה. במהלך צבאי אגרסיבי ונתעב החלה מתקפה אווירית מאסיבית של טילים ורקטות על הערים וטנקים חצו את הגבול לכיוון הבירה קייב. נכון להיום כבשו הרוסים כחמישית מהמדינה. מאז סוף פברואר נמצאות ערי אוקראינה תחת הפצצות כבדות ויום-ימיות, ולפי דיווחי האו''ם יותר מחמישה מיליון אוקראינים נמלטו והפכו לפליטים. עם פרוץ המלחמה התגייסה התקשורת הישראלית במאמץ מרגש לסקר את האירועים הנוראים. "מלחמה בלב אירופה", זעקו הכותרות. רק שעם הזמן ירד הנושא מסדר היום והשיח התקדם לפי קצב משלו - הבחירות, הביקור של ג'ו ביידן, יוקר המחיה ועוד.
המלחמה באוקראינה אולי לא נמצאת בכותרות בישראל אבל תהיה לה השפעה רבה על תוצאות הבחירות במסגרת התחרות על "הקול הרוסי", שם הקוד ליוצאי ברה''מ לשעבר. היא מתחדשת כל פעם אחרי פיזור הכנסת והסבב הזה לא יהיה יוצא מן הכלל. עבור רבים מדי בציבור הזה, המלחמה באוקראינה ממשיכה להיות סוגייה כואבת שמשפיעה על סדר יומם. לרבים יש שם עדיין חברים ומשפחה. לא מעט עולים ותיקים, אני ביניהם, נאלצו לחלץ מאוקראינה הורים קשישים או לתת קורת גג למשפחות שנמלטו. יש כאלה שעזבו הכל ונסעו להתנדב שם ולא מעטים ממשיכים להתנדב כאן ולאסוף עזרה הומניטרית.
מאז פרוץ המלחמה הגיע גל עלייה לישראל. בחמשת החודשים האלה עלו לישראל מאוקראינה ומרוסיה יותר מ-30 אלף איש. קצת פחות ממנדט. הרוב מגיע דווקא מרוסיה ומתווסף ל"עליית פוטין" שטפטפה לכאן מאז 2014, בסמוך לסיפוח חצי האי קרים, וכוללת בעיקר כאלה שלא יכלו עוד לשאת מדיניות הפנים והחוץ של ולדימיר פוטין. בסך הכל מדובר בקרוב ל-150 אלף איש.
(צילום: שמוליק דודפור, נויל האריס)
גם בקרב עולי שנות ה-90 התמיכה באוקראינה וההתנגדות למדיניות הרוסית האכזרית נמתחת כמעט מקיר לקיר. קונצנזוס. מספיק להסתכל על השיח ברשתות ועל ההפגנות הדורשות להפסיק את הזוועות של רוסיה באוקראינה, שמילאו את כיכר הבימה עד גדותיה, לעומת כמה אירועים פרו-רוסיים שהתרחשו בישראל מאז תחילת הלחימה ומנו בקושי 150-100 איש.
לנושאים שתמיד בראש מעייניו של הציבור הזה, המונה 12.5% מאוכלוסיית ישראל, כמו יוקר המחייה ופנסיות, סוגיות ביטחוניות ונושאי דת ומדינה, מתווספת עכשיו סוגייה גדולה חשובה נוספת: המלחמה באוקראינה. לו הייתי מנהלת קמפיין של מפלגה שרוצה לקבל את הקולות הללו, הייתי שמה את המלחמה על סדר היום ולא מתעלמת מהכאב שחשים רבים כל כך כלפי הנעשה שם.
קטיה וולקובזה לא הזמן לשבת על גדר. על מפלגות לצאת מאזור הנוחות ולהגיד בקול ברור שמה שנעשה באוקראינה הוא אסון. זה לא הזמן לעמימות. עבר זמנם של החיבוקים והתמונות עם הממשל במוסקבה. המצביעים הללו מחפשים לשמוע לא רק מה ישראל חושבת, אלא גם מה היא מוכנה לעשות על מנת לעמוד לצד אוקראינה, יחד עם מדינות מערביות אחרות.
מי שלא יעשה זאת, יצטרך להכיר בעובדה שלא יהיה פשוט כל כך הפעם לזכות בקולות של יוצאי ברה''מ לשעבר. אומרים שבבחירות לא מצביעים רק עם ראש אלא גם מהבטן. ומה שכואב בבטן ובלב לחלק גדול מהישראלים דוברי הרוסית, ולא משנה מאיפה עלו, זו המלחמה הנוראית הזאת.
- קטיה וולקוב היא יועצת תקשורת ופעילה חברתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
