הפגנה נגד המהפכה המשפטית בניו יורק
בשבועות האחרונים קארן מלונג איילנד - המקבילה האמריקנית למסעודה משדרות, אם תרצו - קמה מדי בוקר לבליץ של מאמרים פובליציסטיים מהסוג הנחרץ ביותר: כותבי טורים, זוכי פוליצר, מערכות עיתונים, פוליטיקאים, משפטנים, ראשי קהילות, רבנים - כולם מנסים להסביר לה מי זה אחד, לוין, ולשכנע למה הוא טוב או רע לישראלים.
לצד קרבות המאמרים בניו יורק על המהפכה המשפטית, היו גם חברי קונגרס אמריקנים שמתחו ביקורת על התוכנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין. בנוסף, במקביל להפגנות הגדולות מדי שבת בערי ישראל, גם בארצות הברית התקיימו הפגנות - קטנות בהרבה כמובן - שבהן מחו מאות ישראלים נגד התוכנית.
את ניצני הטרנד הנוכחי בעיתונות האמריקנית ניתן היה לזהות עוד בסערה הקודמת - זאת סביב תוצאות הבחירות ו"הקמת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל" - כותרת שגורה אז ברחבי ארצות הברית. העיתונאי תומאס פרידמן, שגם בעידן הניו-מדיה של היום יש הטוענים שהוא הפובליציסט החשוב בעולם, פרסם אז טור נוקב ב"ניו יורק טיימס" - לצורך העניין נקרא לראייה "תומאס1".
פרידמן כותב לא מעט על ישראל, אבל המאמר החריף שלו לאחר הבחירות בארץ היכה גלים, ומהר. תחת הכותרת "ישראל שהכרנו איננה עוד" כתב פרידמן כי מדובר "בקואליציית הימין הקיצונית ביותר בתולדות ישראל", והזהיר את האמריקנים: "שאלוהים יעזור לנו אם זה יקרה גם אצלנו". הוא הציג בפני הקורא האמריקני לראשונה את הדמויות החדשות במחזה - איתמר בן גביר, מי ש"הורשע בתמיכה בארגון טרור יהודי" ובצלאל סמוטריץ', ש"הציע להפריד בין אימהות יהודיות לערביות במחלקות היולדות בבתי החולים בישראל, תמך בסיפוח ישראלי מוחלט של הגדה המערבית וטען ש'אין דבר כזה טרור יהודי'".
זמן לא רב לאחר מכן, הופתעה קארן לגלות מעל דפי אותו עיתון דיגיטלי טור אורח מאת נפתלי בנט, ראש ממשלת ישראל לשעבר. כחמישה חודשים לאחר סיום כהונתו הוא פרסם טור "חשבון נפש" שבו סיכם את כהונתו, את הישגי וכישלונות הממשלה בראשותו, והאשים את נפילתה פחות או יותר בפייק ניוז. הוא לא היה הפוליטיקאי הישראלי הבכיר הראשון לכתוב מאמר דעה בעיתון הנחשב - לפיד עשה את זה כמעט עשור לפניו - אבל בנט היה הסנונית שבישרה לקוראים כאן שהחורף מתקרב.
שבועיים וקצת אחר כך הגיע "תומאס2" של פרידמן שבתרגום חופשי הייתה כותרתו: "מה לעזאזל קורה בישראל". מאמר זה המשיך את הקו הנוקב של המאמר הקודם, כתב שהוא מודאג לעתידה של ישראל, וציין כי הממשלה החדשה יוצרת "בלאגן מוחלט שיגרום לישראל להפסיק להיות סלע של יציבות באזור”. פרידמן תיאר את חוויותיו ממסע של שבוע בישראל וביהודה ושומרון, לאחריו יצא בתחושה "שהסיכוי לפתרון שתי המדינות כמעט נגוז, אבל אף אחד לא רוצה להכריז רשמית על המת ולקבור אותו - כי יהיו לכך השלכות עצומות. כולנו יודעים שהאופציה של שתי המדינות לא נמצאת בבית חולים. היא בהוספיס. רק תרופת פלא תוכל להציל אותה עכשיו".
ימים ספורים בלבד אחרי מסעות פרידמן בארץ הקודש, במקרה או לא במקרה, ה"ניו יורק טיימס" הקדיש את מאמר המערכת שלו ל"דמוקרטיה במדינה היהודית שנמצאת בסכנה". העיתון קרא לנשיא ג'ו ביידן להתערב במצב בארץ כדי לחזק את הדמוקרטיה ולמנוע הקמת ממשלה ימנית שמהווה "איום משמעותי על עתידה של ישראל". נתניהו, לפי המאמר, עושה כל שביכולתו כדי להישאר בשלטון ולשם כך נענה לדרישות של הגורמים הקיצוניים ביותר בפוליטיקה הישראלית - אנשים שקוראים בין השאר לערער את סמכותו של בית המשפט העליון. תגובתו של נתניהו לא איחרה לבוא ובסדרת ציוצים בטוויטר הוא האשים את העיתון שמציג בעמודיו הראשונים "דמוניזציה של ישראל", אחרי ש"קבר את השואה בדפיו האחוריים".
התגובות הרבות למאמר המערכת בעולם עוררו כנראה את הענק ששוכן כמה בלוקים סמוך למערכת ה"ניו יורק טיימס". קבוצת התקשורת המתחרה בבעלות רופרט מרדוק נחלצה להגנתו של נתניהו ובמאמר דעה של פרופ' אלן דרשוביץ ב"ניו יורק פוסט" הוא השווה אותו ואת מעמדו לזה של הנשיא ביידן. לדבריו, כמו שביידן "הושפע יותר ויותר מגורמי השמאל הרדיקליים של הדמוקרטים", כך גם נתניהו עם קואליציית הימין הקיצוני. הפתרון שהוא מציע, ששני המנהיגים יעבדו יחד - לאו דווקא כדי להגן על הדמוקרטיה במדינות, אלא כדי להתאגד נגד איראן. מאוחר יותר דרשוביץ צוטט כמי שהזהיר את נתניהו שהרפורמה תוביל להשלכות קשות כמו תביעות נגד חיילי צה״ל, ושהוא בעצמו היה מצטרף להפגנות בארץ - אבל היה זה מעט מדי ומאוחר מדי, והמאמר שלו סימן רק את ההתחלה של העלייה למתקפה חזיתית מצד מרדוק.
שבוע לאחר המאמר ב"ניו יורק פוסט", האח הגדול שלו, ה"וול סטריט ג'ורנל" - הנמסיס הימני של ה"ניו יורק טיימס" - פרסם מאמר דעה של השר המיועד דאז סמוטריץ'. "התקשורת האמריקנית ביקרה והשמידה אותי ואת הגוש המסורתי שאליו אני שייך", כתב. "אומרים שאני ימני קיצוני ושהגוש שלנו יביא למדינת הלכה, אבל במציאות ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית וכך תישאר". סמוטריץ' גם התייחס לסערה שתבוא. "המדינה זקוקה לרפורמה דחופה במערכת המשפט כדי להחזיר את האיזונים הדמוקרטיים ואת אמון הציבור. הדגש שלנו על רפורמה משפטית הוא אך ורק כדי לקרב את ישראל למודל האמריקני", כתב לעיניה של קארן. "אנו מבקשים למנות שופטים בישראל בתהליך דומה לזה האמריקני ולהגדיר את היקף סמכותו ויחסו של התובע הכללי לנציגים הנבחרים באופן דומה לזה של ארצות הברית".
הבא בתור היה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, שהריאיונות שלו בתקשורת הישראלית צוטטו בהרחבה גם בעיתונות האמריקנית. ה-Financial Times, למשל, דיווח כי ברק "השווה את התוכניות של לוין למתקפות על עצמאות שיפוטית שבוצעו על ידי ממשלות אוטוריטריות בפולין, הונגריה וטורקיה".
כשבוע לאחר מכן, ה"ניו יורק טיימס" פרסם את "תומאס3", שבו תהה פרידמן "האם ביידן יכול להציל את ישראל מעצמה?". בטור, פרידמן דמיין שיחה עם הנשיא שבה הוא מתאר לו את הכיוון אליו צועדת המדינה היהודית. "ישראל שג'ו ביידן הכיר הולכת ונעלמת, וישראל חדשה נרקמת. שרים רבים בממשלה עוינים את הערכים האמריקנים, וכמעט כולם עוינים את המפלגה הדמוקרטית", כתב.
לדברי פרידמן, "הרפורמה תפחית את העצמאות של כלבי השמירה המשפטיים בכל משרד ממשלתי - במקום לדווח ליועץ המשפטי לממשלה, הם יהפכו למנויים אישיים של כל שר. בקיצור, הרשת המבצעת תשתלט על הרשות השופטת. כל זה קורה כשנתניהו עצמו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. לפני שנתניהו יצליח לשים את ידיו על בית המשפט העליון, ביידן צריך לומר לו באופן ברור: 'ביבי אתה פוגע באינטרסים והערכים האמריקנים".
בבניין הסמוך לא נשארו חייבים: ימים אחדים בלבד אחרי המאמר של פרידמן, ה"וול סטריט ג'ורנל" יצא במאמר המערכת שלו במתקפה על בג"ץ, במאמר שכותרתו "מי מאיים על הדמוקרטיה הישראלית?". במאמר נכתב כי "לבית המשפט העליון בישראל יש יותר כוח מאשר לזה שבארצות הברית, רק שהוא בנוסף גם חסר בלמים דמוקרטיים. בעוד שהעליון האמריקני כפוף לחוקה, בית המשפט העליון הישראלי פוסל חוקים שהוא רואה 'לא סבירים', מושג שיכול לכלול הכול בערך. לבית המשפט הישראלי יש אפילו וטו על מינוי שופטים חדשים בניגוד למצב בארצות הברית שבה הסמכות למינוי שופטים נתונה בידי הנשיא והסנאט".
כותבי המאמר הביאו את פיטוריו של יו"ר ש"ס אריה דרעי כנימוק לנחיצות הרפורמה: "בית המשפט לא יכול להצביע על אף חוק שמונע מדרעי לכהן, ובכל זאת הוא החליט לבטל את התהליך הדמוקרטי, וקיצץ את כנפיה של הממשלה החדשה שרפורמה במערכת המשפט היא אחת מנושאי הדגל שלה”.
בסיכום המאמר נכתב כי אמנם "הרפורמות המוצעות לא אחידות בחוכמתן, אבל זה לא "אנטי-דמוקרטי" לחשוב שראוי שיהיו איזונים ובלמים על כוחו של בית המשפט העליון. מוטב להודות שהדמוקרטיה הישראלית הוכיחה את עצמה כיציבה, לעתים קרובות בנסיבות הקשות ביותר. אם ממשלת נתניהו תגזים במעשיה - לבוחרים תהיה הזדמנות נוספת לומר את דברם". יומיים אחר כך פרסם חבר פורום "קהלת", פרופ' יוג'ין קנטרוביץ', מאמר נוסף בעיתון שהיה אף יותר חריף - ושאותו הדהד פעם אחר פעם ראש הממשלה נתניהו.
כמעט במקביל לפרסום המאמרים ב"וול סטריט ג'ורנל", עורך הדעות של מגזין "ניוזוויק", הנוטה אף הוא ימינה, פרסם מאמר משלו בו הוא תוקף את "האליטה הבינלאומית" שמתנגדת לנתניהו: "אין מדינה אחרת על פני כדור הארץ שמושכת זלזול כל כך לא פרופורציונלי ולעתים קרובות תקיף מאלה שיש להם כביכול יותר מוסר מאיתנו. הרפורמה השיפוטית של הממשלה בראשות נתניהו צודקת וראויה, הן כתיאוריה פוליטית והן מבחינת משפט חוקתי השוואתי. למרבה האירוניה, למרות הגינוי הרפלקסיבי של אלה שלכאורה מודאגים מבריאות הדמוקרטיה התוססת של ישראל, הרפורמה השיפוטית תחזק באופן מהותי את הדמוקרטיה של המדינה על ידי צמצום האקטיביזם השיפוטי שלה”, הוא כותב.
ובאווירה כזאת, אין פלא שאחד הנושאים המרכזיים שיעלה - וכבר העלה - מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן במהלך ביקורו בארץ השבוע, הוא הרצון האמריקני לשמור על "המוסדות העצמאיים בישראל". היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, שהגיע לפניו, כבר ביטא את אותו חשש בפגישה עם נתניהו.
ביקורת מפוליטיקאים פרו-ישראלים
פוליטיקאים אמריקנים אחרים מיהרו גם הם לקפוץ לקלחת: בין הגינויים הצפויים מצד דמוקרטים וארגונים פרוגרסיביים כמו Jstreet והפורום למדיניות ישראל שקראו לביידן להתערב ולעצור את הרפורמות - נשמעו גם קריאות אזהרה מצד חברי קונגרס דמוקרטים שנחשבים לפרו-ישראלים כמו ג'רלד נדלר, בראד שרמן ובוב מננדז.
חבר הקונגרס מטעם פלורידה, ובקרוב חבר בוועדת החוץ של הקונגרס, הרפובליקני ג'ארד מושקוביץ, הצטרף אליהם והביע ביום שישי האחרון דאגה לגבי המצב בארץ. "כשאנחנו נלחמים למען הדמוקרטיה בארצות הברית, אני חושב שאנחנו צריכים להילחם גם למען הדמוקרטיה בישראל", אמר.
ביום שבת, בקור של כמה מעלות בודדות מעל האפס, יצאו כ-200 ישראלים ויהודים אמריקנים להפגנה בכיכר וושינגטון בניו יורק במחאה על תוכנית נתניהו-לוין. בדומה להפגנות בישראל, גם זו נפתחה בדקה דומייה לזכר הקורבנות בפיגוע בשכונת נווה יעקב. "באנו לכאן כדי לתמוך בצועדים בקפלן ובכל רחבי ישראל", אמרה אחת המארגנות, שני גרנות-לובטון. "זה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי לדאוג לעתיד הילדים שלנו, להווה של המשפחות והחברים שלנו".
המפגינים הניפו דגלי ישראל ושלטים בעברית ובאנגלית עם אמירות כמו "עצמאות שיפוטית זאת דמוקרטיה אמיתית״ ו-"Biden, veto Fascism" וקראו לנשיא ביידן להתערב כדי למנוע מהממשלה בישראל "לחסל את מערכת המשפט", כדבריהם.
בין לבין גם היו מכתבי עצומות כמו אלו של המשפטנים האמריקנים, הישראלים המתגוררים בארצות הברית, וגם של רבנים וראשי קהילות שקראו להחרים את חברי הכנסת הימניים הקיצוניים, והתחייבו שלא לאפשר להם לבקר בעריהן. מנכ"ל הפדרציה היהודית הגדולה ביותר בצפון אמריקה, עו"ד אריק גולדשטיין, אף אמר באופן חריג לתומכיו שהוא "מבוהל" ושהרפורמות יגרמו לפוליטיזציה נוספת בבחירת שופטים.
קושי בגיוס תרומות
ויש גם השלכות נוספות. לאחרונה קיים קושי הולך וגובר לגיוס תרומות בקרב ארגונים ישראלים ויהודים. "תגלית" למשל הודיעה כי החליטה להקדים את סגירת תקופת הרישום שלה השנה בגלל הירידה בגיוסי התרומות. מומחים ומגייסי תרומות ששוחחנו איתם אמרו כי מעריכים שכמה מהפילנתרופים היהודים הגדולים חוששים שתרומות למטרות יהודיות לא תואמות את השאיפות הפוליטיות שלהם ואף עלולות להכתים את המיתוג האישי שלהם.
בין אם כל זה מעניין את קארן מלונג איילנד או לא, השיח התקשורתי הזה לא הולך להיעלם בקרוב. מדי יום נשפכות מילים לכאן ולכאן, ורק השבוע פורסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר של זוכה פרס הפוליצר, עורך ה"ג'רוזלם פוסט" בעבר ברט סטפנס, שבו הוא חוזר בו מהתואר שנתן לנתניהו בעבר כ"ריצ'רד ניקסון של ישראל". "זה התברר כלא ראוי - כלפי ניקסון", הוא כתב. "לפחות לנשיא ה-37 של ארצות הברית היו גבולות כשזה נוגע למה שהוא מוכן לעשות לשלטון החוק כדי לשמור על עצמו בתפקיד. לא ניתן לומר דבר דומה על נתניהו, שמנצל כעת את הרוב הפרלמנטרי הדחוק שלו כדי לדחוף שיפוץ קיצוני של מערכת המשפט שיאפשר לבטל את פסקי הדין של בית המשפט העליון". מאמר של כותב הטורים אישאן טהרור ב"וושינגטון פוסט" הדהד אף הוא את רוח הדברים.
הסיקור התקשורתי בארצות הברית של המצב הפוליטי בארץ נע בין תמיכה לדאגה. העיתונות האמריקנית - ואם לדייק, הניו יורקית - אהבה מאז ומתמיד להתעסק בישראל, אבל מאז הבחירות האחרונות נדמה שנוצר כאן גל חדש של מעורבות ברמת המיקרו, עם לא מעט נציגים ישראלים שבוחרים לשתף פעולה. צרכני תקשורת רבים בארץ נהוגים להלין על כך שישראלים אובססיביים לגבי ניו יורק, ושכל שטות שמתרחשת בעיר זוכה לכותרות ענק בארץ, להבדיל מאשר דברים רלוונטיים שקורים במזרח התיכון. אבל זה גם עובד הפוך, וה"קארניות" של אמריקה לא ממש מבינות למה להן כל הטוב הזה עכשיו.
מה שמרביתן כנראה לא יודעות הוא שישראל היא בסך הכל כלי הניגוח התורן במלחמה בין ענקים. בהתחשב בחשיבותה של ישראל במדיניות החוץ של ארה"ב, הספירלה האחרונה להקצנה גורמת לחרדה, לאו דווקא בקרב קוראים בעלי עניין במדינה - אלא עבור כלי חדשות המתיימרים להגן על הסדר הדמוקרטי העולמי.
