על שולחן המשא ומתן בווינה נמצא הרבה יותר מעתיד פרויקט הגרעין האיראני, שכן ממילא רוב המשתתפים מבינים שגם אם ייחתם הסכם - הוא יהיה בעל השפעה מוגבלת עליו. בין השורות ומאחורי החיוכים הדיפלומטיים, השבוע יתבררו אמיתות רחבות ומהותיות יותר על היחסים בין איראן לארה"ב, בין ארה"ב לישראל ועל סדר העדיפויות של ממשל ביידן והעתיד האמריקני במזרח התיכון, ובעיקר - על המשך מעמדה של ארה"ב כשחקנית מרכזית בזירה הבינלאומית, ועל יכולתה לשמר את כוח ההרתעה שלה.
החזרה למשא ומתן היא חלק מהמאבק בין חסידי הגישה הניצית בממשל טראמפ ונתניהו, המאמינים שניתן לרסן שחקן פראי כמו איראן רק באמצעות כוח, לרבות פעולות חשאיות, אגרסיביות וסנקציות, לבין אלו הדוגלים בגישה דיפלומטית בממשלי אובמה וביידן, הסבורים כי כוח רק יוביל לעוד כוח - ולא יכופף את איראן. על פי גישה זו הדרך העדיפה, ולמעשה היחידה, היא של דיאלוג, פשרות והסכמים - רק כך ניתן לעצור את המרוץ האיראני לפצצה, ואף להוביל אותה, כמו שמזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי קיווה, בחזרה לחיק משפחת העמים.
מי שקורא את פתיח המסמך, שכותרתו "המטרות המרכזיות של CENTCOM" (פיקוד המרכז האמריקני), עשוי לתהות: מדוע בכלל מגיעה ארה"ב לווינה? שכן המסמך מקרין נחישות וקשיחות, ומגדיר באופן ברור - יעדם העיקרי של 300 אלף החיילים האמריקנים בפיקוד המרכז הינו "הרתעת איראן", כיוון שהמשטר האיראני "מערער יציבות ומחולל הסלמה" באזור. במילים אחרות: פיקוד המרכז האמריקני מתכונן למלחמה עם איראן.
לפני שנתיים מפקד הפיקוד, הגנרל הבכיר פרנק מקנזי, היה בין אלה שהשפיעו על הנשיא לשעבר טראמפ להתנקש בקאסם סוליאמני, איש המבצעים הבכיר של איראן. אותו מקנזי המליץ מיד לאחר מכן לצרף את ישראל לפיקוד המרכז - מהלך שנשא פרי בינואר האחרון. לפני כחודש הגיע לפיקוד גם הנציג הקבוע מטעם צה"ל.
אולפן ynet: סא"ל (במיל') מיקי סגל על חידוש שיחות הגרעין
(צילום: סטס קופולו)
כדי לרסן את איראן הבטיח ממשל אובמה לישראל כי אם יכלו כל הקצין - פיקוד המרכז יתקוף את איראן. מזכיר ההגנה פנטה אף הציג בפני מקבילו דאז אהוד ברק תיעוד וידאו מרשים של פצצות מפצחי בונקרים אימתניות, שפותחו במיוחד נגד איראן, מחריבות מנהרות שנחפרו בהרים במדבר נבדה, חיקוי למתקנים איראניים. ב-2015 חתמה ארה"ב על הסכם הגרעין, שמנהיגיה האמינו כי יכול לחסוך את התקיפה הזו.
היו להסכם יתרונות: הוא פירק לחלוטין את כור המים הכבדים בעיר אראק, סגר למעשה את המאמץ האיראני לייצר פצצת פלוטוניום והביא לפירוק חלקים גדולים מתשתית הגרעין של איראן והחומר הבקיע שברשותה. במילים אחרות - הוא הקפיא את פרויקט הגרעין וחייב את איראן בפיקוח מתמיד.
אבל הוא היה גם מלא חורים: תקופה מוגבלת שאיראן מחויבת להסכם, מנגנון פיקוח שהיה ברור מלכתחילה שיהיה קשה לאכיפה, אי-השמדה אלא רק פירוק חלק מהציוד, ואיראן לא חויבה להפסיק את הפיתוח המדעי. המעצמות למעשה "קיבלו" את הטענה האיראנית כאילו מעולם לא ניסתה לפתח פצצה גרעינית, שלא לדבר על אי-הפסקת פרויקט הטילים ואף מילה על תמיכתה בטרור.
ההתפתחויות ההיסטוריות מאז נחתם ההסכם הוכיחו את ההפך. עד 2018 איראן קיימה את ההסכם, פחות או יותר, פירקה את מה שהבטיחה לפרק וצברה עד 300 ק"ג של אורניום מועשר בדרגה נמוכה. ב-2018 גנב המוסד את ארכיון הגרעין שהוכיח שאיראן שיקרה באופן בוטה, וניסתה גם ניסתה, אם לא מנסה כל העת, לפתח פצצה. "ידענו שהם משקרים והיה להם פרויקט צבאי בעבר", יגיד לימים ג'ון קרי, "אבל ידענו שהם לעולם לא יודו בזה, ואילו היינו מתעקשים לא היה הסכם".
נתניהו חשב אחרת, והשתמש במסמכי הארכיון כדי לשכנע את טראמפ לפרוש מההסכם. הפרישה הובילה לפרישה חלקית של איראן ולהתנעה בקצב מתגבר של פרויקט הגרעין - עוד העשרה, עוד צנטריפוגות מתקדמות, עוד חומר בקיע.
לטענת שוחרי ההסכם ה"חדש", ההסכם הישן הוכיח את עצמו בכך שעצר את איראן בדרך לפצצה, ומעשי טראמפ בעידוד ישראל השיגו בדיוק את ההפך - איראן נמצאת היום במצב מתקדם יותר מאשר ביום הפרישה. לטענת מתנגדי ההסכם, העובדה שאיראן הצליחה להתניע ולהתקין צנטריפוגות חדישות מוכיחה כי כל ההסכם מבוסס רק על רצונו הטוב של משטר האייתוללות, ולא על נטילת היכולת שלו להתקדם לנשק יום הדין. כלומר, ההסכם לא שווה את הנייר שעליו נחתם.
העובדה שממשל ביידן כל כך רוצה הסכם, והאיראנים משחקים אותה קשים להשגה, היא ההוכחה לחולשת ארה"ב ולאובדן ההרתעה שלה. העובדה שאמריקה הגדולה זקוקה להתרעה של המודיעין הישראלי כדי לפנות את חייליה בבהילות מבסיס בסוריה מאימת הכטב"מים האיראניים שהפציצו אותו בחודש שעבר, או העובדה שלמרות שהיא יודעת שאיראן עמדה מאחורי ההתקפה המסוכנת היא לא עשתה דבר - היא עוד הוכחה לשקיעתה של ארה"ב.
אבל ההסכם, ככל שזה נוגע לפחות לארה"ב ולאירופה, הוא עניין מוגמר. השאלה הקריטית שנותרה היא האם איראן תידרש לחזור לנקודה שבה הייתה ערב ההסכם הקודם, או שידובר על "הקפאת המצב הקיים", שבו באים לידי ביטוי הישגי הפיתוח שלה מאז הפרישה. מדינות אירופה, באופן משונה, הן שוב אלו שנוקטות בנושא הזה גישה קשוחה יותר כלפי איראן.
עוד על הפרק הוא גורל הסנקציות, שכן העונשים וההגבלות שהוטלו על איראן במשך עשורים גרמו לנזק גדול למשטר ולמדינה. שאלה קריטית היא האם יוסרו, באיזו מידה, ועד כמה הממשל יתעקש לכפות אותם. בישראל מתרשמים כי יש הוראה לא כתובה במחלקת המדינה שלא לגלות מוטיבציית יתר בנושא הסנקציות. ההערכה היא שההיסטוריה חוזרת: כמעט כל מי שעסק בעניין הסכם הגרעין בישראל ובארה"ב ב-2015 חזר לטפל בו עכשיו, וכולם עלו בדרגה - ביידן הפך לנשיא, בארנס לראש ה-CIA, בלינקן מזכיר המדינה וכהן הפך לראש המוסד.
החלפתו של נתניהו בבנט יישרה את התמונה הזו, אבל לא שינתה בעצם דבר בהתנגדות הישראלית. מיד עם כינונו, הודיע ממשל ביידן כי הוא רוצה לחזור להסכם. הדבר נבע, בין השאר, מהרצון למחוק את מורשת טראמפ. בראיית רבים בממשל הנוכחי, כל מה שישראל עשתה בתקופה ההיא בשיתוף עם ארה"ב נגוע ב"רעל" הטראמפיסטי, ולכן יש להיפטר ממנו. תפיסת עולם זו, אולי אפילו יותר מכל הסכם עם איראן, היא שצריכה להדאיג את ישראל.
