ביום רביעי בבוקר התפוצצו שני מטעני נפץ בירושלים, אחד אחרי השני. אלה היו פיגועי טרור מתואמים, מתוכננים. הם הצריכו יכולת לייצר או להשיג חומרי נפץ, הבנה בהרכבת מטענים, בחירת זירות שבהן יהיו נפגעים. בזיכרונם של הירושלמים, בעצם של ישראלים בכלל, הועלו באוב הזיכרונות ההם. מהגרועות שבתקופותינו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
כעבור כשעה הגיע למקום השר לביטחון הפנים המיועד. עד לפני כמה שבועות איתמר בן גביר היה נעמד בזירות פיגוע כאלה ועוסק בהלהטת הרוחות. בחימום. בקריאות "מוות למחבלים", בעוד מסביבו היו נשמעות צעקות "מוות לערבים". ככה בנה את הקריירה שלו, וכך קנה את אהדת בוחריו: אמפתיה לנפגעים, איבה למחבלים וההצגה העקבית של מדינת ישראל כחלשה, כזו המאפשרת בחדלונה רצח חופשי של אזרחיה.
לפחות לפי שעה, לא הרבה השתנה. עמוד היוטיוב של עוצמה יהודית העלה כמעט מיד את הצהרתו של בן גביר בפני המיקרופונים. השר המיועד מנה בפני העיתונאים הנדחקים את שרשרת הפיגועים האחרונה. "במשך כל החודשים האחרונים גל של פיגועים שרק בניסים! ר-ק בניסים אנחנו לא סופרים עשרות של נפגעים".
המציאות, כמובן, היא שלא מדובר "רק" בניסים. זו עבודתם המסורה של צה"ל ושירות הביטחון הכללי, שסיכלו מתחילת השנה מאות פיגועים, ובהם פיגועי התאבדות. הנתונים לפניכם בטור זה. אותו שב"כ שבן גביר תקף באופן חסר תקדים לפני כמה חודשים, כאשר פירסם מודעה ובה נראית תמונתו של ראש השירות, רונן בר, עם הכיתוב "נכשלת".
"הדברים פשוטים וברורים מבחינתי", הוסיף השר המיועד. הוא הודיע שצריך "לחזור" לסיכולים הממוקדים, "להפסיק את החפלות" של האסירים הביטחוניים. לאחר מכן החל מתווה טקטיקה עבור צה"ל, כשהציע "לעבור בית-בית" ב"כפר" שממנו באו המחבלים (הם כנראה הגיעו בכלל ממזרח ירושלים, אבל אצל בן גביר כל הערבים חיים בכפרים), ולאסוף "את הנשקים" וכך "להחזיר את המשילות".
בן גביר טרם מונה לתפקיד השר לביטחון הפנים. אין לו שמץ ניסיון מבצעי, ממשלתי או ניהולי במאבק בטרור. אך הדברים "פשוטים וברורים". ייאמר להגנתו כי הוא רק חוליה אחרונה בשרשרת של פוליטיקאים ישראלים שמשוכנעים ש"חיסול הטרור" הוא עניין של החלטה בלבד.
משם עבר בן גביר לביקור הפצועים בבתי החולים. עמוד היוטיוב של עוצמה יהודית העלה גם משם את דבריו, כמובן.
שוחחתי מאוחר יותר עם גורם בליכוד. אמרתי לו שאם לשפוט מהיוטיוב של השותפה הקואליציונית שלהם – בכלל לא בטוח שהבחירות נגמרו. "ככה זה יהיה עכשיו", הוא השיב בקדרות, "ביבי חשב שבן גביר יקבל את ביטחון הפנים ויבין שהאחריות עליו. אולי, אבל לא בהכרח. יכול להיות שהוא פשוט ימשיך בשלו. כשההצעות שלו, נניח להוציא להורג מחבלים, לא יתקבלו – הוא יאשים את הליכוד, או מישהו אחר".
בחסות הפיגועים המזעזעים, הנה מה שהסתבר השבוע: הדרך שבה נוהגים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר איננה באג. היא פיצ'ר. נתניהו חשב שהוא יסרס את בן גביר באמצעות זריקת האחריות עליו. אתה רוצה את ביטחון הפנים? בבקשה. בוא נראה אותך. זה התמרון הקלאסי של ביבי, וחוו אותו בעבר משה כחלון, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן.
בן גביר מבין את זה. והוא לא פראייר. אין לו כוונה לעבור ביות. הוא ימשיך להיות איש השטח הקיצוני שמגיע לכל נקודת חיכוך ודורש "לעצור את החפלה". במקביל, הוא רוצה להיות מפכ"ל-על.
בעיקר, התברר שסמוטריץ' רציני. קואליציית הימין מסכימה לבצע מהלכים יוצאי דופן, אך יו"ר הציונות הדתית רוצה שהכל יקרה, במהירות. הוא לא מתעתד לזוז מהמשבצת שיצר לעצמו: האידיאולוג הימני שאפשר לסמוך עליו, שמתכוון להביא תוצאות ולא ימכור את ערכיו עבור שלטון (ע"ע סירובו להקים ממשלה עם מנסור עבאס).
כך נקלעו נתניהו וסמוטריץ' להתנגשות חזיתית. זה באמת לא ייאמן כמה דם רע שניהם צברו, תוך זמן כה קצר. ברשימת רגעי השפל של משאים ומתנים קואליציוניים לדורותיהם, אין ספק שיום רביעי השבוע ייכנס במקום מכובד; על רקע פיגוע קשה, הליכוד והציונות הדתית עסקו בחילופי האשמות חומצתיים וחריפים. צבאות הצייצנים והפרשנים מטעם משפחת נתניהו נשלחו, שוב, לגדף את סמוטריץ'. אני כותב "מטעם משפחת נתניהו" כי זה סוד גלוי שסמוטריץ' לא אהוב על בני המשפחה.
בעימות מול נתניהו, יו"ר הציונות הדתית, במהות, צודק. ביום שלישי היו כבר סיכומים. הם עסקו בנושאים מובנים מאליהם, עבורו. לדוגמה: שלציונות הדתית תהיה השפעה וסמכות בנושאי חינוך ממלכתי-דתי. זה דבר מובן מאליו, שקיים בכל ממשלה שהייתה בה מפלגה סרוגה – מהמפד"ל ואילך. או שש"ס לא תורשה למנות דיינים לחלוטין לבדה. שהחלקים במינהל האזרחי הקשורים באזרחים ישראלים יוטמעו במשרדי הממשלה הכלליים. פירוט ההסדרה של ההתיישבות הצעירה. בציונות הדתית אמרו לנתניהו – ויתרנו על התיקים שביקשנו (דתות, חינוך, ביטחון). תן לנו סמכויות בנושאים שחשובים לנו, או הסכם קואליציוני מפורט, או שניהם. תן הבטחה. כתבתי שהוא "במהות צודק", אבל בליכוד מדברים על עניינים אחרים. על חוסר כבוד לנתניהו, כראש ממשלה. על התחושה של חוסר אמון כלפיו. שני הצדדים בשיחה, סמוטריץ' ונתניהו, סבורים שהצד השני רואה בהם חמורו של משיח. שניהם צודקים.
בכל מקרה, נתניהו הבטיח. ואז בפגישה לילית, במהלך קלאסי – חזר בו. או לפחות סירב להפוך את הסיכומים לרשמיים. את סמוטריץ' זה שיגע. הוא מבין היטב, כפוליטיקאי מנוסה, שלהסכם הקואליציוני עצמו יש תוקף מוגבל. אפשר לתלות אותו על הקיר, אם לצטט את יצחק שמיר.
הנקודה היא המינויים. הסמכויות. זו הערבות לביצוע. נתניהו רוצה לתת כמה שפחות מזה: הוא חושד שסמוטריץ' רוצה להתוות מדיניות, להיות ראש ממשלת נתניהו. נתניהו רוצה ממשלת ימין על מלא, אבל מתעקש לשמר לעצמו יכולת תמרון מקסימלית.
בכלל, המנטליות של נתניהו כלפי הכיפות הסרוגות ידועה. הוא חושב שהם צריכים להצדיע. שהם מובנים מאליהם. העלבון ב"ציונות הדתית" ענק; חמש מערכות בחירות הם צעדו בנאמנות אחרי ביבי. הגיע הניצחון הגדול, ונתניהו מפנק את ש"ס ואז את בן גביר. הם? שיתייבשו.
זה קרב עצבים. סמוטריץ' הודיע לאנשיו שאם צריך, ימשוך עד היום האחרון לפני פיזור הכנסת החדשה. עד היום ה-21. הוא לא יוותר. אחרת מצפות לו ארבע שנים של מרדף בלתי פוסק אחרי נתניהו כדי שיקיים מקצת ממה שהבטיח.
בכיר במערכת הפוליטית אמר לי כך: אלה לא חבלי לידה רגילים. סמוטריץ' ובן גביר לא יתיישרו רגע אחרי הקמת הממשלה. זה יהיה קמפיין בלתי נגמר. עמוד היוטיוב של עוצמה יהודית לא יפסיק לפעול לרגע. סמוטריץ' לא יפסיק להתעקש על שינוי אמיתי. ביבי עוד לא מבין עם מה יש לו עסק.
יש פה הקשר חשוב. בפעם הראשונה נתניהו צריך להתמודד עם שתי מפלגות שמתחרות ביניהן על עמדת הימין האמיתי, האידיאולוגי, האגרסיבי. בתחילת המו"מ הקואליציוני טענו סמוטריץ' ובן גביר שינהלו את המגעים יחד מול ביבי; זה נגמר תוך 20 שניות בערך. נתניהו, שאיחד ביניהם, שיכנע את בן גביר לתקוע סכין בגבו של סמוטריץ'. בהתאם, אפשר לדמיין מה יקרה אם אחת מהמפלגות תנקוט גישה אחראית, ממלכתית, ממורכזת יותר. השנייה תתקוף אותה מיד כמי שפנתה שמאלה.
בלב העניין נמצאים אתגרים אמיתיים. לא הודעות לעיתונות, הצהרות ניחרות גרון, עמודי יוטיוב מתלהמים. השבוע הדגימה מערכת הביטחון ניהול של משבר בפרשת גופתו של טירן פרו, שנרצח בידי חמושים בבית החולים בג'נין. מתאם הפעולות בשטחים ואלוף פיקוד מרכז, כמו גם ראש השב"כ, הפעילו מנופים, קשרים אישיים, השמיעו איומים ועשו שימוש ביחסים עם הרש"פ – בעודם מציגים נחישות מבצעית. הם השיבו את הגופה, תוצאה הכרחית בפרשה מזעזעת. כאשר הממשלה החדשה תקום, ותהיה בה תחרות בלתי פוסקת מי הכי ימני, מי הכי אגרסיבי, האם ייתנו למערכת הביטחון לעבוד?
בכל מקרה, היא קום תקום. הממשלה תזכה לתקופת שקט, כמקובל. אך קווי העימות כבר שורטטו. המתאר ברור: בצד אחד יעמדו אריה דרעי ונתניהו, ימין ממורכז לכאורה, ובצד השני, לא בדיוק באותו מחנה, סמוטריץ' ובן גביר. זה רק מתחיל.
המזרח התיכון לא מחכה. השבוע החלה איראן בהעשרה לדרגת 60 אחוז במתקן התת-קרקעי בפורדו, עוד התגרות בוטה במערב. המודיעין שמגיע לירושלים מעיד שהאיראנים בלחץ עצום. מה שמתרחש במדינה עצמה איננו "הפגנות" או "מהומות". ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, דיבר השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וכינה זאת "מרי אזרחי"; באותה נשימה, הדגיש שאגף המודיעין איננו רואה בשלב זה סיכוי גדול לנפילת המשטר.
מי שרוצה להבין מדוע נתניהו שואף להגביל את זירות העימות שלו עם הממשל האמריקאי, ובכלל זה בענייני יהודה ושומרון, צריך לזכור את האג'נדה הגדולה שלו: איראן. אין לו רצון לריב עם ביידן על מניעת בנייה פלסטינית בשטחי C
המנהיג העליון חמינאי – האיש שהמונים דורשים באורח יומיומי שיוצא להורג – מבין שכדאי לו להגיע להסכם גרעין חדש. אך הממאירות של הרפובליקה האיסלאמית פוגעת באינטרס הלאומי.
במה זה בא לידי ביטוי? ראשית, בכך שהאיראנים לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות להשגת ההסכם. הם היו משוכנעים שאמריקה תזחל אליהם, לאור מחירי האנרגיה. זה לא קרה. דרישותיהם (הוצאת משמרות המהפכה מהגדרת ארגוני הטרור) הפכו לכלי אפקטיבי בידי ישראל. בינתיים, פרצו המהומות. הרעילות של המשטר האיראני הפכה לחדשות שפותחות מהדורות. דיכוי המפגינים, כולל רציחתם של עשרות נערות ונערים (זו הערכת המודיעין בישראל), הפך את המו"מ עם איראן לעניין רדיואקטיבי עבור הפוליטיקאים במערב. האם הבית הלבן של ג'ו ביידן יוכל לחתום על הסכם גרעין שיעשיר את טהרן בעשרות ומאות מיליארדי דולרים – כאשר במקביל CNN מפרסמת, רק השבוע, כיצד בבתי הכלא באיראן נאנסים נערים ונערות שהשתתפו בהפגנות, סוג של ענישת ימי הביניים נגד מפגינים אמיצים?
וזה לא הסוף. המשטר לא שולט במחאות נגדו, אך הוא בהחלט זה שהחליט למכור לרוסים כלי טיס בלתי מאוישים, מתאבדים, שהורגים אזרחים אוקראינים. חמינאי הוא שהכריע למען חתימה על עסקת ענק עם רוסיה, והקמת פס ייצור מלחמתי עם פוטין. כך הפכה איראן למדינה שמספקת לרוסים את התמיכה הצבאית הבולטת ביותר במלחמה. בכך היא חותרת תחת האינטרס שלה להשגת הסכם. כל מה שצריך הוא לתת מבט אחד בחשבון הטוויטר של רוב מאלי, השליח המיוחד של הבית הלבן לענייני איראן. עד לא מזמן, מאלי עסק בהשגת הסכם גרעין מחודש. היום, לפחות בטוויטר, הוא צריך להתלבט יומיומית בין גינוי האיראנים על תמיכתם בפוטין, לבין גינוי חריף על דיכוי אזרחיהם.
האמריקאים טרם סתמו את הגולל, אבל הם לא היחידים בסיפור הזה. בכירים בישראל קיבלו מסר מהממשלה הבריטית החדשה, שלדידם הסכם עם איראן מת כרגע ולא צפוי לקום לתחייה. במקרה או שלא במקרה, נחשף השבוע ב"כאן 11" כי המוסד התריע באחרונה בפני הבריטים על כוונה איראנית לבצע התנקשויות בתושבים או באזרחים בריטים (שפועלים נגד המשטר בטהרן). ראש אמ"ן חליוה הדגיש בדבריו השבוע כי "איראן על כל המגרש, הכי רע, הכי חריג, הכי מטלטל שיש. בלונדון מתכוננים למתקפה איראנית. הם יודעים על מה הם מדברים". זה נשמע כמו ניסיון למסמר את הבריטים לעמדתם החדשה, התקיפה, נגד טהרן.
בקרוב צפויים תמרונים משותפים לארה"ב ולישראל, כאלה שתכליתם לשדר לאיראנים כי קיימת גם אופציה צבאית נגד תוכנית הגרעין. ראש אמ"ן אומר כי איראן "משתעשעת" באפשרות להתחיל העשרה לכ-90 אחוז, כזו המתאימה לסף הפצצה הגרעינית. זו הסלמה מסוכנת. חליוה הגדיר זאת כ"מבחן הגדול ביותר של הקהילה הבינלאומית". הוא טען שאנחנו קרובים לרגע הזה.
מי שרוצה להבין מדוע נתניהו שואף להגביל את זירות העימות שלו עם הממשל האמריקאי, ובכלל זה בענייני יהודה ושומרון, צריך לזכור את האג'נדה הגדולה שלו: איראן. אין לו רצון לריב עם הבית הלבן של ביידן על מניעת בנייה פלסטינית בשטחי C, כאשר על השולחן העשרת אורניום לדרגה צבאית.
מבול הפרסומים והיוזמות כנגד העליון מעיד בעיקר שהפוליטיקאים מריחים דם
באחת מהערותיו המפורסמות, העיר שופט בית המשפט העליון מישאל חשין ז"ל, על התרחבות זכות העמידה בפני בג"ץ. ובמילים אחרות: הררי העתירות היומיומיות שהיו מוגשות לבית הדין הגבוה לצדק. "כיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ושמצא את מה שמצא, קורא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון".
בדברים האלה הייתה מידה מסוימת של ציניות. היה זה ביהמ"ש העליון של חשין ז"ל והשופטים יצחק זמיר ואהרן ברק יבדל"א שאיפשרו את העלייה ההמונית הזו, ירושלימה, להיכלי הצדק – באמצעות הרחבת זכות העמידה. אך כפי שהציטוט מעיד, בית המשפט עסק אז ועוסק גם היום בטעויותיו. הוא מבצע חשבון נפש מתמיד.
זה יותר ממה שאפשר לומר על פוליטיקאים, רוב הזמן. כמו אמירתו ההיא של חשין, כך אפשר להעיר על הפרסומים האחרונים בעניין ה"רפורמות" שמתכננת הממשלה החדשה. קם לו פוליטיקאי בבוקר, נוטל לו את העיתון, מבטו מרקד בין צרותיו השונות, והוא מחליט להסיט את תשומת הלב מהשיחות הקואליציוניות הבלתי נגמרות, אלה שעוסקות רובן ככולן בכבוד, כיבודים, תארים וסמכויות. קורא הוא לחבריו – קומו ונעלה ציון, ונחטיף עוד מהלומה לעליון.
בערב אחד מדברים על הפיכת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לחוק רגיל. למעשה, מחיקת ההגנה החוקתית על זכויות אדם בישראל. בערב אחר מודלף הנוסח של פסקת ההתגברות החדשה, זו שתאפשר לכל קואליציה לפגוע בזכויות מוגנות של כל אזרחי ישראל – תוך חסינות מהתערבות בית המשפט. בערב שלישי, עוסקים בשיטה למינוי שופטים ומבהירים כי מעתה, אלה יהיו שלוחים של הפוליטיקאים. המו"מ עוד תקוע, והליכוד מתקנא בסמוטריץ' ודרעי, ולכן רגע לפני סוף השבוע מוציא הליכוד הודעה ארוכה ובתוכה פצצה מתקתקת: הבשורה שהיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, אלה שמודיעים לשרים מה חוקי ומה לא, מה מגבלות כוחם, ייהפכו ל"משרות אמון", דהיינו יובאו כדי לשמש חותמת גומי להחלטת השרים שלהם. לא שומרי סף, אלא חבורת קונסיליירי.
בערב שלאחר מכן, מגרדים בפדחת בתסכול: איך נדפוק היום את הרשות השופטת? אולי נדבר על ביטול עילת הסבירות, זו שבאמצעותה ביהמ"ש נוהג לפסול החלטות מופרכות של פקידים ומקבלי החלטות. מה זו החלטה מופרכת? יום אחד מסבירים פקידי משרד הפנים שהם לא רוצים לאשרר בניית אצטדיון כדורגל בירושלים. לכולם ברורה הסיבה: המשרד נשלט בידי ש"ס. טיעוניהם, כמובן, לכאורה ענייניים לחלוטין. מה עושה בג"ץ ב-1987? פוסל, מטעמי אי-סבירות קיצונית. וככה, רבותיי, ירושלמים יכולים לראות כדורגל באצטדיון טדי. קחו דוגמה הפוכה בדיוק: השנה בא שר האוצר ליברמן ורצה בהפסקת סבסוד מעונות יום למשפחות אברכים. זה היה באמצע השנה. ביהמ"ש אמר שזה אמצע שנת הלימודים, וזה חוסר סבירות קיצוני. בג"ץ הגן על ילדי האברכים, והח"כים החרדים מחאו לו כפיים. עכשיו הם רוצים בביטול עילת הסבירות.
ההתנהלות כולה איננה מזכירה רצון ברפורמה סדורה. כמי שצלל בחיפוש אחרי כרישים לבנים (בתוך כלוב ברזל, אל דאגה), התחושה היא בעיקר של השתוללות עמלצים כאשר יש דם במים. האם כל ה"רפורמות" הללו אכן ימומשו – ואם כן, האם הן ייעשו בדרך חסרת האחריות שבה הן מוצגות לציבור? אי-אפשר לדעת. אפשר לקוות שתהליכי החשיבה, והחקיקה, יובילו למהלכים מאוזנים וסדורים יותר. המצב הנוכחי ישתנה, אך המערכת המשפטית לא תוחרב בדחפור.
מה שמפריע לי, במיוחד, הוא השקר. בכירי הפוליטיקאים בימין השתכנעו ברטוריקה היאיר-נתניהוהית, כאילו הם חדלי אישים חסרי השפעה. כאילו השמאל-מרכז עיצבו את המדינה בדמותו, ומעולם לא שיחררו. מנחם בגין הוא ממש דמות שנואה בימין החדש; הוא מתואר תמידית כמי שהביא מהפך ולא הגשים אותו.
זו תיאוריית קונספירציה. מייסדי המדינה רצו כמובן להמשיך להחזיק בהגה השלטון, אך במקביל האמינו באמת ובתמים בממלכתיות. כאשר באים אנשי מפא"י לדוד בן-גוריון, לדוגמה, ודורשים למנות שופטים שיהיו מ"אנשינו", נאמני המפלגה, הוא כותב על כך ביומנו – ומתעלם מדרישותיהם במופגן. ההפך. המערכת המשפטית הישראלית נבנית כאי בורגני, המשויך בכלל למפלגות ליברליות, אנטי-סוציאליסטיות. פרופ' ניר קידר מספר בספרו, שעוסק בבן-גוריון ובדמוקרטיה הישראלית, כיצד מכונן המדינה רצה לראות שם ייקים, למרות שאלה היו רחוקים מתנועת הפועלים. מדוע? בתפיסה עדתית מכלילה משהו, הוא סבר שיש אמון רב בציבור כלפי משפטנים יהודים־גרמנים.
"יש גיוון היום בעליון", אמר לי השבוע בכיר בליכוד. "אבל אנחנו רוצים שופטים שיגידו - לא נוגעים בזה, זה לא העסק שלנו. משאירים לממשלה. השופטים לא משתלטים כי הם שמאלנים, אלא כי זו רשות שאיבדה את הצפון מרוב עוצמה. אנחנו נטפל בזה"
קחו שקר אחר, מהשבוע ממש. בתחילתו פורסם כי אריה דרעי דורש לבטל את יכולת בג"ץ לבחון אי-סבירות קיצונית של פקיד ציבור או פוליטיקאי. לדרעי יש סיבות משלו: ב-1993 נפסלה החלטתו של יצחק רבין המנוח להשאירו כשר בממשלתו למרות כתב אישום חמור על שוחד. זוהי הלכת דרעי-פנחסי. נעשה בה שימוש ב"עילת הסבירות". זו שדרעי רוצה כעת לחסל.
ההתנהלות הבוטה של דרעי עוררה ביקורת, ואחריה הגיעו מיני תגובות שהפנו למאמר של שופט בית המשפט העליון נעם סולברג. הוא פורסם בפברואר 2020 בכתב העת "השילוח", שיוצא במימון קרן תקווה – אותה קרן שמממנת את פורום קהלת. הנה, אמרו המגיבים, ראו כיצד שופט בעליון מגבש התנגדות מנומקת ורצינית לעילת הסבירות, להתערבות הבלתי נסבלת של ביהמ"ש במעשי הפקידים והפוליטיקאים. ראיה שצריך לבטלה ומיד.
5 צפייה בגלריה
במציאות שהקואליציה רוצה לייצר, לא ימונו שופטים מרשימים כמו סולברג
(צילום: אתר בתי המשפט)
קראתי את מאמרו של השופט סולברג. נדמה לי שמי שמנסים לעשות בו שימוש, לא טרחו לעשות זאת לעומק.
סולברג מנהל דיון מרתק, סדור ועקבי בעילת הסבירות המהותית. הנה הדברים שהוא כותב שם על אהרן ברק (לפני שהוא חולק עליו): "כזהו מורנו הדגול, פרופ' ברק, שלא רק תורת משפט לימד אותנו, ואין כמותו מומחה בכל ענפי המשפט, אלא גם נטע בנו מחשבה ביקורתית. דברים שאמרתי, ושעוד אומר, באים מן המקום הזה – סימני שאלה אחדים בשולי מפעלו האדיר של ברק". בתמצית, סולברג מסתייג מאוד מהרחבת הסבירות המהותית, סבור שהיא שוחקת את האובייקטיביות ומאפשרת לשופטים להכריע לפי סנטימנט הצדק שלהם. אך הוא מדגיש שאינו תומך בביטול העילה כליל. הוא מציע להחיל את מבחני הסבירות על פקידים בלבד – ולא על פוליטיקאים, שהם נבחרי העם. יתרה מזו: סולברג מציע להשתמש יותר בעילת המידתיות. זו נחשבת מתועבת בפני עצמה בעיני הפוליטיקאים. במילים אחרות, הוא מנהל דיון רציני ומעמיק. באזמל חד הוא מנסה לנתח ולשפר את הדין.
במציאות שהקואליציה החדשה רוצה ליצור, אין כוונה להביא עוד שופטים מרשימים ומעמיקי חקר כמו סולברג. הקואליציה החדשה לא רוצה אזמל, אלא פטיש 5 קילו. זו בעצם הנקודה. ההבדל בין רפורמה לבין מסע צלב.
"אנחנו לא מבקשים לגוון מחשבתית את מערכת המשפט. יש גיוון גם היום בעליון. אבל בג"ץ והמערכת כולה נגועים בתאוות שליטה והשתלטות", אמר לי השבוע בכיר בליכוד. "אנחנו רוצים שופטים שיגידו – אנחנו לא נוגעים בהחלטה הזו. לא דנים בעתירה. זה לא העסק שלנו. משאירים לממשלה. אני לא חושב שהשופטים משתלטים כי הם שמאלנים, אלא כי זו רשות שאיבדה את הצפון מרוב עוצמה. אנחנו נטפל בזה". נחכה ונראה.
