מדע הרפואה מכיר היטב את התופעה: מחלה אוטואימונית, שבה המערכת החיסונית של החולה תוקפת את הגוף ולעיתים אף גורמת למוות. התופעה המקבילה בפוליטיקה היא ממשל או ממשלה המבצעים במודע מהלכים המסכנים בצורה חמורה את ביטחונם הפיזי והכלכלי של אזרחי המדינה ואת קיומה הריבוני. בדיקטטורות ובמונרכיות זו תופעה די נפוצה, אבל נדירים המקרים שבהם זה קרה במדינה דמוקרטית מודרנית. מדינת ישראל היא מקרה נדיר כזה.
אני מעז לקבוע שאת מדינת ישראל מנהלת כיום ממשלה אוטואימונית לא רק מפני שבעיצומה של מלחמה קיומית היא ממשיכה להעמיק את הפילוג הפוליטי ההרסני בחברה, אלא גם מפני שבנוסף לכך היא מסכנת ישירות את ביטחוננו הפיזי ומקטינה את הסיכוי שננצח במלחמה. זה בא לידי ביטוי מובהק בשני תחומים: חוק הפטור מגיוס לחרדים, והטיפול הצבאי־מדיני הכושל בהכנסה ובחלוקה של הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה.
השנה צה"ל מצא מהיכן לקחת את 7,000 הלוחמים ותומכי הלחימה שחסרים לו: שירותם הסדיר של הצעירים החילונים והדתיים הוארך בארבעה חדשים, והמילואימניקים - שרובם שירתו כבר מעל 100 ימים - ייקראו שוב לשירות. זאת, במצב שבו הציבור שנושא בנטל יודע שיש כ־66 אלף חרדים צעירים, שיותר מחצי מהם כשירים לשירות אבל פטורים ממנו מפני ש"תורתם אומנותם". ספק אם אפשר יהיה לחזור על התרגיל הזה עוד הרבה שנים.
הפטור הגורף לחרדים מגיוס מעמיד בסימן שאלה גדול את היכולת להמשיך עוד שנים עם מודל צבא העם, ויאלץ את צה"ל להתבסס על יותר ויותר על שירות של שכירים ואנשי קבע, בעיקר ביחידות השדה הלוחמות וביחידות הטכנולוגיות
אירועי 7 באוקטובר המחישו לכולנו עד כמה חיוני הוא מודל צבא העם. ללא עשרות אלפי האזרחים בעלי ההכשרה הצבאית שהתייצבו ביוזמתם לפעולה, המחבלים היו מגיעים אולי לקריית־גת, לדימונה ולבאר־שבע. אבל הפטור הגורף לחרדים מעמיד בסימן שאלה גדול את היכולת להמשיך עוד שנים עם המודל הנהוג היום: בגלל המחסור בכוח אדם, צה"ל ייאלץ להתבסס יותר ויותר על שירות של שכירים ואנשי קבע, בעיקר ביחידות השדה הלוחמות וביחידות הטכנולוגיות, מה שיקטין מאוד את מספר הסדירים היוצאים לשירות המילואים. ועדיין לא דיברנו על הנטל הישיר והעקיף שמטיל מגזר המשתמטים על שכמם של מי שעובדים ומשלמים מיסים – מפני שצריך לממן עבורו צבא גדול שיגן עליו, ובשל העלות העצומה למשק באובדן תוצר ובתשלומים ישירים למי שכן משרתים במילואים ובסדיר בתנאי קבע. יחד עם הכספים הקואליציוניים שמממנים את ההשתמטות ומעודדים אותה, מדובר במיליארדים רבים, שיתפיחו את הגירעון. מדינת ישראל עלולה לקרוס בסוף תחת הנטל.
באשר לסיוע ההומניטרי, בגלל המלחמה ובגלל סיבות היסטוריות ופוליטיות מדובר בעורק החיים היחיד של תושבי רצועת עזה - ומי ששולט בחלוקתו הוא זה ששולט אזרחית בתושבי הרצועה. ממשלת ישראל וצה"ל נזהרים מלהיות מעורבים בשינוע הסיוע ובחלוקתו מטעמים שחלקם כאילו פרגמטיים - אמצעי לחץ על חמאס, שמחזיק בחטופים - ומתוך אידאולוגיה לאומנית ימנית שגורסת שישראל, בניגוד לעבר, אינה צריכה לדאוג לרווחתם של תושבי עזה. היעדר גורם שמבצע תפקיד זה ביעילות מוביל לריק ולכאוס, וכך חמאס וחמולות הפשע הן אלו שבוזזות את שיירות הסיוע: החמולות מפיקות רווחים מהפקעת המחירים, וחמאס דואג לרווחת אנשיו ולתזונתם. בתום הביזה מופיעים אנשי חמאס בשטח כמשליטי חוק וסדר, מחלקים את מה שנשאר בין האזרחים, וכך מצליחים גם להפגין משילות אזרחית. בגלל השליטה האזרחית המופגנת של חמאס, לא יוכל לקום שלטון אזרחי מקומי חלופי לו, כולל הרשות הפלסטינית, ואין גם גורם בינלאומי שפוי שיהיה מוכן להיכנס לרצועה ולהתעמת עימו - מה שימנע את מימוש אחד מיעדי המלחמה, "לפרק את התשתיות הצבאיות והשלטוניות של חמאס".
ההימנעות של מדינת ישראל מטיפול יעיל בנושא הסיוע פוגעת אנושות הן בלגיטימציה ובזמן שיש לנו לנהל את המלחמה והן ביחסים עם ארצות־הברית. מכל הנושאים שבהם יש לנו מחלוקת עם וושינגטון, הסיוע ההומניטרי הוא זה שבאמת חשוב ערכית ורגשית לנשיא ביידן ובכירי ממשלו - והדיווח של האו"ם שלפיו אוכלוסיית עזה על סף רעב (זה נכון במקומות מסוימים בצפון הרצועה) והוא הסיבה העיקרית לכך שאנחנו סופגים גינויים וזוכים למעמד של מדינה מצורעת בתקשורת הבינלאומית. אם הממשלה הזו והעומד בראשה לא היו מובלים על ידי אידאולוגיות לאומניות־כוחניות ותחושת נקם, צה"ל יכול היה לטפל בשינוע מהיר של הסיוע לריכוזי הנזקקים ביעילות ובמהירות, וכך למוטט סופית את המשילות האזרחית של חמאס ולהשיב לעצמנו לפחות מקצת מהלגיטימציה הבינלאומית.
