אחרי חודשים של נדודים בארץ, רבים מתושבי הצפון ניצלו את הפסקת האש כדי לבקר בבתיהם ואף לשוב אליהם - ונחשפו לממדי הנזק האדירים של המלחמה. בשורת תיעודים שעלו לאחרונה ברשתות החברתיות, לעיתים מלווים בהומור ולעיתים ממחישים את גודל הטרגדיה, ניתן לראות כיצד אדמות המטעים התמלאו בשברי מיירטים וטילים, הצמחייה גדלה פרא, חיות בר השתלטו על הבתים, זבל שנערם, אוכל שנרקב, כביסה שהתבלתה, מכרסמים בכל עבר, ועובש ורטיבות בכל פינה במה שהיה עד לא מזמן הבית.
את כל אלה תיעדו תושבי הצפון בכאב ובגעגוע לחיים הקודמים שלהם, אלה שלפני ה-7 באוקטובר. אבל, ניכרת גם המון תקווה לקראת השיקום וההתחדשות הצפויים, והכמיהה לחזור שוב להרגיש בבית.
החזרה לבית בצפון: סרטוני המרואיינים בכתבה
הבית שספג פגיעה ישירה
"ראש המועצה עדכן אותנו במהלך המלחמה שהדירה שאנחנו שוכרים במטולה נפגעה מפגיעה ישירה, והם נאלצו לאטום אותה עם דיקט כדי שחיות לא ייכנסו ויחריבו את הבית", מספרת עדי דר (32), שחיה כבר שש שנים עם בעלה דורון במועצה הסמוכה לכפר כילא הלבנוני. ב-7 באוקטובר היא ישנה מחוץ לבית, ואחרי המתקפה של חמאס החליטה שלא לחזור אליו. כך, עברו היא ובעלה לחיות אצל הוריה בירושלים למשך כמה חודשים, ובדצמבר האחרון - כשילדה את בנם ראם - עברו השלושה לחיות יחד בדירה מושכרת בעמק יזרעאל.
"מאז אנחנו שם, מרגישים שאנחנו ב'הולד', ומדי חודש מחדשים את החוזה", אומרת עדי. "אני מקווה שנגיע לחידוש האחרון כדי לחזור הביתה". מאז פרוץ המלחמה היא לא נסעה למטולה, אבל בעלה הגיע לשם לביקור קצר לפני חודש. "עם הרוחות והגשמים, הדף הפיצוצים, הכול כבר נפרץ. בעלי לא הצליח לפתוח את הדלת הקדמית, אז הוא חדר דרך הגינה, אחרי שעשה רעשים כדי להבהיל את החיות שסביר להניח נכנסו פנימה. כשנכנס הוא הזדעזע, זה היה שוק. כל התחושות שניסינו להדחיק במשך יותר משנה צפו לו".
הסרטון שצילם דורון, ועדי ערכה, נפתח בכיתוב "אחרי שנה וקצת, קיבלנו אישור לעלות לבית במטולה שנפגע מטיל ישיר. בואו לסיבוב קצר". בתחילתו, דורון צילם מגינת ביתם את הכפר ממול למטולה, שנמצא בכינון ישיר אליהם וחרב במלחמה.
עדי מתארת: "הטלוויזיה עפה מהמקום. הוויטרינה, המראות, החלון והתריסים התנפצו. שולחן הסלון והספות התמלאו בזכוכיות. כל הכביסה שהשארתי בחוץ התמלאה בצואה של חיות. כל הבית מלא ברטיבות ועובש, והאוכל שהיה במקרר התמלא ברימות. דורון סיפר לי שבחיים לא ראה מצב כזה של הזנחה, ותיאר לי ריח קשה של צחנה. אני חוששת להגיע לשם בעצמי, בגלל איך שאגיב".
בפעם הבאה, השניים מתכננים לבקר בבית הנטוש עם נציג מס רכוש. "אנחנו מחפשים דירה חדשה באזור הגליל העליון", הא אומרת בכאב. "אפשר לומר בצורה עצובה שהתרגלנו למצב. ועם זאת, ממש חשוב לנו לחזור הביתה. כשנכנסתי להריון החלום שלי היה לגדל את הילדים שלי בגליל. ידעתי בדיוק איך נחיה פה כמשפחה. למרות הקרבה לגבול – אני מאמינה שנצליח להכיל את המצב ולהנות ממש שהגליל נותן לנו, וזה המון דברים״.
הזבל נערם
רווית אור (39) חיה במושב נטועה שבגליל המערבי, סמוך לגבול, עם בעלה עודד ובתה אלה (7) עד לפרוץ המלחמה. השלושה עזוב את המושב ב-10 באוקטובר, ושכרו דירה ברמת גן. "פחדנו בעיקר מחדירה של מחבלים, הטילים זה לא משהו חדש", היא מסבירה. אחרי חודש עברה המשפחה למלון בנתניה, שבו שהו חודש וחצי, עד ששכרו דירה בעיר.
"במלון היה טירוף, כאוס מוחלט", היא מתארת שעברה. "אי אפשר לקחת אנשים שחיים במושב, אנשי אדמה וחקלאות – ולשים אותם בבניין בטון. זה לא עובד, הרגשנו כלואים. הילדים היו אומללים, 'איבדנו את הצפון' פשוטו כמשמעו. הרגשנו שאנחנו חייבים לצאת משם ועברנו לדירה זמנית כדי להכניס את אלה לבית הספר, שתתחיל את כיתה א׳. אבל למרות כל השפע שהיה לנו בעיר, בסוף היום הילדה בכתה ושאלה 'למה אנחנו לא בבית?'".
רווית בחרה לחזור לנטועה כבר בחודש יולי, אך לא לביתה הסמוך לגדר - אלא לווילת האירוח בבעלותם, שכוללת חדר מוגן. אבל, לדבריה, פעולות צה"ל בחודשים האחרונים חיזקו את תחושת הביטחון שלה לשוב לביתה בגליל. "שומעים משם את כל הצבא שעובד מסביב לשעון", היא אומרת. "אנחנו יודעים שהם עשו כל מה שצריך כדי שנוכל לחזור. לכיתה ב' אלה כבר הגיעה לבית הספר מעונה שנמצא במעלות תרשיחא".
אבל החיים ביישוב מפונה לא פשוטים. "הזבל במושב נערם, ועד היום אף אחד לא מגיע לפנות אותו", היא מתארת. "העשבייה פרועה לגמרי, מוזנחת. הבתים פה הרוסים, התושבים מסתובבים עם עצב בעיניים. חלק מהם לא העיזו להגיע לכאן אחרי שאיבדנו חבר מושב, אייל אוזן ז״ל. הם פחדו להגיע. אנשים ברחו והטבע השתלט על המקום - פרות, תנים וזאבים מילאו את המושב, והבתים נאכלו על-ידי מכרסמים וחיות בר".
רק לאחרונה, עם ההכרזה על הפסקת האש אזרה רווית אומץ לבקר בביתם, שחשוף כאמור לקו הגבול. "בסרטון שצילמתי תיעדתי את היום הראשון שם", היא אומרת. "אני מנסה לשקם את גינת הירק שלי, שהייתה לתפארת לפני המלחמה. גידלתי בה חסות, ברוקולי, שומר, כל הירקות שאפשר לקטוף מהגינה ישר לצלחת. אחרי תקופה של הזנחה – זה היה פשוט עצוב לראות אותה ככה. כל השטח היה עמוס בחלקי יירוט וטילים, האדמה לגמרי נחרבה. עכשיו אנחנו מרגישים לאט-לאט את הביטחון ואוזרים אומץ לחזור ולשקם".
רווית יודעת שהדרך לשיקום עוד ארוכה, וכוללת גם עזרה וערבות הדדית מיתר אזרחי ישראל. "כשנחזור לבית שלנו ונפנה את וילת האירוח באופן קבוע, נשמח שיגיעו תיירים להתארח בצפון היפה שלנו", היא אומרת.
"אנשים דוהרים לראות את מצב הבתים"
רס"ר במיל' רז בן דוד (25) חיה במצובה שבגליל המערבי, צפונית לנהריה, מגיל 9. ב-7 באוקטובר היא גויסה למילואים בתור מפקדת צוות בתותחנים, ושלושה ימים לאחר מכן משפחתה עזבה את הקיבוץ. אחיה אוהד (18), תלמיד כיתה י"ב, עבר ללמוד בבית ספר בקריות בעקבות המלחמה, ואח נוסף - עידו (23) - הצטרף לפני כחודשיים לכיתת הכוננות של הקיבוץ.
רז שירתה במילואים רצופים במשך ארבעה חודשים, כשהמשפחה חיה בינתיים במלון יערות הכרמל. לאחר מכן, עברו לדירה שכורה בנהריה. באמצע פברואר שוחררה ממילואים והצטרפה באופן קבוע לחיים עם משפחתה בעיר. הביקור הראשון שלה בקיבוץ אחרי פרוץ המלחמה, היה בהפסקת האש בנובמבר. מאז ועד היום מגיעים בני המשפחה לגיחות קצרות שם, מדי פעם.
"אנחנו מחכים מאוד לחזור הביתה, ומאמינים שזה יקרה בקרוב", היא אומרת. "אנחנו רוצים לראות איך המצב הביטחוני יתפתח. בביקורים גילינו שהקיבוץ נטוש ולא מטופח, הבית מוזנח והצמחייה מבולגנת. בינתיים, היא גויסה למילואים שוב בנובמבר, וחוזרת לביתה לעיתים רחוקות - עדות לכך שהמלחמה עדיין לא הסתיימה. "הבית שלנו עוד לא באמת בית", היא מוסיפה. "בתחושה שלי עוד אין ביטחון, ויש הרבה חוסר ודאות לגבי מה יקרה בצפון. בשבת האחרונה למשל ביקרתי בבית ושמעתי מטוסים וראיתי המון כלי רכב צבאיים בגזרה".
"אנשים דוהרים לראות את המצב של הבתים שלהם בקיבוץ", מספרת רז. "אף אחד לא אומר לנו שזה בטוח לחזור - להיפך. מזכירים לכולנו שאנחנו עדיין קיבוץ מפונה".
"הבית התמלא בעכברים ובחולדות"
אינרה לוי (36) עבר למושב לימן שבגליל המערבי לפני 12 שנים, וחיה שה עם בעלה אור ובנם ארי (3). בעלה חקלאי עם משק אבוקדו, והיא בעלת משרד לעיצוב ואדריכלות פנים. כבר ב-7 באוקטובר עזבו את ביתם לבני משפחה בנהריה, ומשם שכרו דירה בקריית מוצקין.
״בעלי חזר מדי פעם למושב כדי להאכיל את 12 החתולים שלנו מהחצר, אבל עכשיו נשארו רק 3", היא אומרת. "לי לא היה אומץ להגיע, וגם אם הגעתי – זה היה מפחיד. סרט סוריאליסטי. הייתי המומה מהסיטואציה שאני צריכה לברוח מהבית שלי".
ככל שהפסקת האש התייצבה, החליטה אינרה לשוב לביקור קצר, כדי לאוורר את הבית, לנקות, לסדר ולראות את הנזקים. "החצר והגינה נפגעו, והבית מוזנח לחלוטין", היא אומרת. "הוא התמלא בחרקים, עכברים ובחולדות. האסלות מלאות בירקת וחלודה, המצב ממש מזעזע. חיות בר, דורבנים ותנים החריבו את הגינה והצמחייה. הבריכה שלנו בחצר שקעה, הכיסוי נהרס והפסקות החשמל הרסו את התשתיות שלה. יש נזקי הדף כמו סדקים בקירות ותריסים שהפסיקו לעבוד".
אבל, בסרטון שפרסמה מביתה, עם השיר "לחזור הביתה" של התקווה 6, בחרה אינרה להתמקד במסרים של אופטימיות, ולתעד את זכרונותיה היפים מהמושב. לצד זאת, היא משתפת שבני הזוג לא הפסיקו עדיין את חוזה השכירות בקריות, בעיקר בגלל שבנה השתבץ למסגרת חינוכית. "אחרי כל מה שעבר בשנה האחרונה – אני לא רוצה שוב להעביר אותו למסגרת אחרת", היא אומרת, "כדי לתת לו קצת תחושה של יציבות".
על הפגיעה בקריירה היא משתפת: ״העסק שלי נפגע משמעותית במהלך המלחמה, כי מרכז העבודה שלי היה באזור קו העימות והצפון. היינו משרד מוכר ומצליח – וברגע אחד הכול נקטע. אני מייחלת שנחזור לעבוד ולתכנן בתים יפים לאנשים, כדי לשקם ולחדש את הצפון שלנו".
אבל, לדבריה, היא עדיין לא מרגישה את תחושת הביטחון שבית אמור לתת. "אני מרגישה שהבית שלי נפרץ", היא אומרת. "אין לי עדיין את המקום לישון בו בנחת, אני עדיין טרודה ומלאת פחדים. עם זאת – אני מאוד מתגעגעת. החיים במושב לא דומים לחיים בעיר. אנחנו רוצים לחזור למרחבים הפתוחים ולחיים שהכרנו לפני המלחמה״.
מקום ראוי לחיות בו
קורל בלום (20) חיה במצובה מגיל שנתיים, וב-8 באוקטובר עזבה עם משפחתה את הבית. תחילה עברו לסבא שאול למשך חודש במושב רמות, ולאחר מכן עברו למלון חוף גיא בטבריה. חצי שנה לאחר מכן, כבר שכרו בית בנהריה. הפעם הראשונה שבה חזרה הביתה הייתה באמצע המלחמה, כדי לקחת ציוד ולבדוק את מצב שלוש החתולות שנשארו - מילי, בילי ואיזלבה.
הכלבה של המשפחה, מנגו, עברה לבני דודים שגרו ברמות, והחליטו להישאר בו לאורך המלחמה. "לפני הפסקת אש זה היה מפחיד, חייתי בחשש קבוע שתתפוס אותי אזעקה בכל רגע", היא אומרת. "עכשיו יותר רגוע, ויש לנו הזדמנות להגיע הביתה בנחת".
גם היא בחרה לשדר מסר של אופטימיות בסרטון שצילמה מהחזרה לקיבוץ, בליווי השיר של התקווה 6. על התקווה לעתיד סיפרה: ״אני מאמינה שהשיקום של הקיבוץ הוא אפשרי, ואנחנו מתכננים לחזור למצובה. אני מקווה שזה יחזור להיות הבית שלי״.
בימים אלו, בני המשפחה מגיעים לגיחות קצרות, להכין את הבית לחזרתם. ״אנחנו צריכים לשפץ, לנקות ולסדר את הבית, שיחזור להיות מקום ראוי לחיות בו".
