מימים ימימה תפיסת הביטחון הישראלית דוגלת בטקטיקה צבאית נבונה ולפיה המלחמה צריכה להתקיים בשטח של היריב שאתה נלחם מולו. השיטה הזאת באה לידי ביטוי בכל המערכות הצבאיות בהיסטוריה של מדינת ישראל. ברוב המקרים זה קרה מייד עם פתיחת המערכה, ובכמה מקרים זה התבצע באיחור מסוים.
בזירה הפלסטינית זה בא לידי ביטוי במהלך האינתיפאדה השנייה, עת הפך העורף לחזית בפיגועי ההתאבדות. לאחר שנתיים, ישראל עברה להתקפה והעבירה את הלחימה דה פקטו לשטחי הגדה עם תחילתו של מבצע ''חומת מגן'', כיבוש הערים הפלסטיניות וניקוי קיני הטרור שהוציאו ללא הרף פיגועי התאבדות בעומק השטח הישראלי.
ימי ההסלמה הנוכחית שמתבטאים בפיגועים קשים, אינם מזכירים כהוא זה את ימי ההסלמה הקודמת בגל פיגועי הסכינאות והדריסות של השנים 2015 ו-2016. הם יותר מזכירים את ימי פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה עם שני שינויים מהותיים: האחד - את המחבלים המתאבדים שזוודו בחגורות נפץ החליפו מחבלים מתאבדים שצוידו בנשק אוטומטי ובגרזנים. השני - התשתיות הצבאיות המורכבות שהוציאו לפועל את הפיגועים לפני שני עשורים אינן קיימות ברמה החומרית אלא ברמה הווירטואלית.
הסיבה לכך שאין בגדה כמעט תשתיות צבאיות ואין בכלל מעבדות נפץ, נזקפת לזכות עבודתם המאומצת, הסיזיפית והיעילה של צה"ל, השב"כ והימ"מ. אבל למצוא כל פלסטיני שמחליט לעשות פיגוע ורוכש נשק הרבה יותר קשה. לעומת זאת – מקור התשתית הווירטואלית שמדליקה את האש ומלבה אותה בצורה פרועה ברור וידוע. זה לא רק חמאס, אבל זה בעיקר חמאס. וזה לא רק חמאס-גדה, אלא בעיקר חמאס-עזה וחמאס-חו"ל.
טומנים את הראש בחול
רבות נכתב כאן על מדיניות חיבור הזירות שיצר חמאס מול ישראל מאז מבצע שומר החומות. דוקטרינת חיבור הזירות באה לידי ביטוי בצורה מובהקת במהלך ההסלמה הנוכחית מכל זירה שחמאס פעיל בה. חמאס הכין את אנשיו בירושלים באמצעות סאלח עארורי לעימותים בחודש הרמדאן במסגד אל-אקצא, ובין היתר בניצוחו של עארורי, הקים והפעיל את שלוחתו בלבנון וירה רקטה משם לעבר ישראל בתגובה לאירועים באל-אקצא. חמאס, באמצעות יחיא סינוואר, נתן הסכמה שקטה לפלגים אחרים לשחרר רקטות בודדות לעבר ישראל מעוטף עזה, וחמאס הלהיט ומלהיט את הגדה ואת ערביי ישראל מרחוק כדי לייצר את פיגועי הירי בערים הישראליות. השיא היה בנאום ההסתה של מנהיג הארגון בעזה יחיא סינוואר בסוף השבוע שעבר ובקבלת האחריות החריגה של הזרוע הצבאית שלו לפיגוע באריאל.
ישראל מצידה, חרף כל האיתותים והדגלים האדומים שהורמו, העדיפה לטמון את הראש בחול ולספר סיפורים על "ארגונים פלסטיניים שירו מלבנון'' (יש להם שם – חמאס שלוחת לבנון), על הידוק הלחץ על מחנה הפליטים ג'נין (שאליו צה"ל נמנע מלהיכנס כבר שלושה שבועות) ועל מדיניות האין תגובה לקבלת האחריות של הזרוע הצבאית של חמאס לפיגוע באריאל.
(צילום: סטס קופולו)
ראה חמאס כי טוב והמשיך. בשלושת הימים האחרונים התרחשה התפרעות רבתי ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת הפלסטינים שרואים עין בעין עם חמאס סביב חזרת ביקורי היהודים בהר הבית. ההשתוללות הזאת עברה מתחת לרדאר של הציבור הישראלי לאור ההתעטפות באבל ביום הזיכרון וחגיגות יום העצמאות, אבל את תוצאותיה המחרידות של ההסתה קיבלנו אמש במוצאי החג.
הנהגת חמאס מרגישה בטוחה בעזה ובחו"ל ומרשה לעצמה לעשות ככל העולה על רוחה תוך שהיא שומרת את הרצועה בשקט מופתי. במילים אחרות, הם למדו מישראל והעבירו את המערכה לשטחה. המשוואה הזאת חייבת להסתיים. כדי לעשות זאת צריך להפסיק עם מדיניות בידול הזירות. היא כבר לא רלוונטית.
ההכנות ליום שאחרי
ויש עוד עניין חשוב שאינו משתקף בפריזמה הישראלית הצרה. ההסלמה הנוכחית של חמאס ובמידה מסוימת גם של הג'יהאד האיסלאמי אינה מכוונת רק נגד ישראל. היא מכוונת באותה מידה גם נגד הרשות הפלסטינית.
חמאס במעלליו מייצר לעצמו אהדה ציבורית וקונה את לבבות הפלסטינים בגדה כמגן ירושלים ואל-אקצא וממתג את עצמו כיחיד שלא חושש לעמוד מול ישראל. זה בא לידי ביטוי בצורה מובהקת בנאום סינוואר שקרץ לזרם הנצי בפת"ח ושיבח אותו ואת פועלו החל מאביו של המחבל מהפיגוע בדיזנגוף (קצין בכיר לשעבר במנגנונים הפלסטינים) ועד למטח המובטח במערכה הבאה שיקרא על שמו של יאסר ערפאת.
חמאס מכין את עצמו היטב ליום שאחרי אבו מאזן וההסלמה הנוכחית היא מדרגה חשובה מצידו בהכשרת הלבבות לקראת המערכה הפנימית על עתידה של הפוליטיקה הפלסטינית.
