זה לא האיש, ד"ר אביחי מנדלבליט. הוא לא היה טוב יותר או גרוע יותר מקודמיו. זה התפקיד. על הנייר, הסמכויות שלו בשמיים. רק אדון עולם גדול ממנו. בפועל, המצב עגום. כאשר היה נדמה שהוא מעכב את כתב האישום נגד בנימין נתניהו, מחנה שלם הפך אותו לאסקופה נדרסת. וכאשר כבר החליט על כתבי אישום, המחנה הנגדי הפך אותו למשת"פ של קונספירציה.
רק אתמול (יום ב') פורסם סקר חדש, מדד הקול הישראלי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמגלה שמוסד היועץ זוכה לאמון של 31% בלבד. שפל של כל הזמנים. ובמקום להתמודד, אנחנו זוכים לאותו פזמון: זה בגלל ההסתה. הם עצמם, אנשי הרשויות לאכיפת החוק, היו ונותרו מלאכים קדושים. לא חשבון נפש. לא אחריות עצמית. כלום.
היועץ המשפטי בישראל זוכה למעמד שאין לו שום מקבילה בעולם. הוא מנווט. הוא מחליט. הוא זה שהאוליגרכיה המשפטית העניקה לו את הסמכות למנוע מראש הממשלה להציג את עמדתו. זו הפרה של זכות יסוד חוקתית. משפטנים מהשורה הראשונה כבר הציגו את האבסורד, אבל שופטי בית המשפט העליון העניקו הכשר לאבסורד הזה.
הם שיכורי כוח. עם כוונות מצוינות. תמיד הכוונות שלהם טובות. שתי ועדות, שתיהן בראשות מי שהיו נשיאי העליון, הוקמו בעבר כדי להגדיר את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. הראשונה, ב-1962, בראשותו של שמעון אגרנט, קבעה שהחלטות היועץ מחייבות את הרשות המבצעת, אבל לא בהכרח את הממשלה. זה לא הפריע ליוסף חריש, שהיה היועמ"ש, לומר לוועדת החוקה ב-1992: "אם הממשלה כולה תרצה לעשות משהו, והיועץ לא ייתן – זה לא ייעשה".
השיתוק שאחז במחוקקים נובע, בין השאר, מפחד מהיועץ, שהוא גם התובע הכללי. תמיד אפשר לפתוח בחקירה וגם לסחוב אותה שנים רבות, מה שמבטיח שהחשודים יהפכו לשפוטים ולמושתקים
גם השופט אהרן ברק, בפסק דין פנחסי, העניק למוסד היועץ מעמד-על, על סמך ועדת אגרנט. אלא שזה היה בניגוד גמור לקביעת הוועדה: "רשאית הממשלה להחליט כיצד עליה לפעול במקרה מסוים לפי שיקול דעתה שלה". זו השיטה. קובעים "הלכה", על סמך החלטות ועדה, אף שהוועדה קבעה משהו שונה לחלוטין.
ועדה שנייה, בראשותו של מאיר שמגר, קבעה ב-1997 שגם אם זה לא מומלץ, הרי שבמצבים מסוימים רשאית הממשלה להציג עמדה, גם אם זו אינה עמדתו של היועץ. אבל המלצות לחוד ומציאות לחוד. מעמדו של היועץ הפך למעמד פוסק-על. זה מסוכן. כך למשל החליט מיכאל בן-יאיר, כאשר היה יועץ, להגיש כתב אישום נגד מי שהיה שר המשפטים, יעקב נאמן. עם הזמן התברר שמדובר באיש שמאל רדיקלי. עד כמה דעותיו השפיעו על כתב האישום הבעייתי? נאמן, להזכיר, נאלץ להתפטר, ובסופו של יום יצא זכאי.
בעבר נבחר היועץ המשפטי על ידי הממשלה. אבל כמו הרבה דברים בישראל, גם בחירת היועץ, שאמור לשרת את הממשלה, עברה לוועדה בראשות שופט. נכון, זה היה בעקבות פרשת בר-און-חברון. אבל כמו תמיד בעניינים הללו, התוצאה היא שלטון המשפטנים במקום שלטון המשפט.
וכדי להציג את האבסורד, אז בבחירה שנפלה רק השבוע, המועמד שלא הייתה עליו מחלוקת, רז נזרי, לא נבחר לאחד משלושת מומלצי הוועדה. יו"ר הוועדה, אשר גרוניס, נשיא העליון לשעבר, כלל לא תמך במועמדת של שר המשפטים, גלי בהרב-מיארה, שלדעתו אינה כשירה לתפקיד. זה רציני?
בן-דרור ימינימשפט הוא לא מתמטיקה ובפסקי דין רבים יש בבית המשפט העליון קשת של דעות. אבל במוסד היועץ – אדם אחד ויחיד קובע הכל. הרי חלק ניכר מחוות הדעת של היועץ זוכות לביקורת נוקבת של מומחי משפט, שדעתם שונה. אבל המשפטנים הצליחו להכתיב הלכה, שקיימת בישראל, ורק בישראל מכל מדינות העולם, שעמדת היועץ גבוהה ממעמד עשרת הדיברות. אי אפשר לערער עליה לבית המשפט העליון, משום שבעליון אפשר להציג רק את עמדת היועץ, כעמדת המדינה, גם אם כל שרי הממשלה מתנגדים לה. זו הלכה שדגל שחור של אי-סבירות מתנוסס מעליה.
שלטון המשפטנים הוא עוד סימן לחולשת הנבחרים. זו פגיעה בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. השיתוק שאחז במחוקקים נובע, בין השאר, מפחד מהיועץ, משום שהוא גם התובע הכללי. תמיד אפשר לפתוח בחקירה, וכנהוג בישראל, גם לסחוב אותה שנים רבות, מה שמבטיח שהחשודים יהפכו לשפוטים ולמושתקים. מערכת המשפט שלנו, ובתוכה מוסד היועץ, זקוקה לניעור רציני. קצת יותר שלטון הנבחרים. קצת פחות שלטון המשפטנים. לא כדי לפגוע בשלטון החוק. להפך. כדי להציל אותו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
