שבועיים וחצי הולך יו"ר הליכוד בנימין נתניהו ומסתבך במלאכת הרכבת הממשלה. מה שאמור היה להיות מהלך חלק ומהיר, מהודק והומוגני, הפך למו"מ מתיש שמזרים דם רע אל תוך המערכות הלכאורה-מגובשות בגוש הימין וחשף עד כמה שברירית רמת האמון בין מרכיביו. המזל של נתניהו הוא שהוא משחק כרגע מול שער ריק. 64 שחקני הגוש שלו, מול אף אחד: לא ברור איך היא תיראה בהמשך, ואיזה מאבק היא תנהל - אם בכלל - אבל ברור שכרגע אין אופוזיציה בישראל.
כדי להבין את התמונה לעומק צריך לחזור אחורה בזמן לימי הרכבת ממשלת בנט-לפיד, כשברקע הרחובות בוערים במבצע שומר החומות. גוש נתניהו - חבוט, חבול, עייף ומותש מסבבי בחירות בלתי נגמרים ללא הכרעה - תמרן בין זירות קרב בכבישי הארץ ובערים המעורבות וקרטע לעבר סיום הכהונה המסתמן והאופק הקודר. מולו ניצב גוש חוסם, רענן וחדור מטרה לערבב את הקלפים מחדש, בהובלת נפתלי בנט, יאיר לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן וגדעון סער. לליכוד היה כל תירוץ לתת לעייפות להכריע, לרדת מתחת לרדאר ולקוות לנס. אבל זה לא קרה.
כבר בימי השיחות והניסיון לגבש קווי יסוד עסק גוש נתניהו בפירוק יעיל של קואליציה שבעצמה עדיין לא הייתה משוכנעת שתקום. בשלב הזה בסיבוב הקודם, כשהמנדט בידיים של לפיד, כבר ישבו גייסות שלמים מטעם הליכוד והציונות הדתית על ראשו של עמיחי שיקלי מימינה כדי שלא יצטרף, וכך גם על ראשיהם של ניר אורבך, עידית סילמן ושרן השכל. המטרה הייתה לפרק אותם מבפנים או לכל הפחות להביא אותם שבורים לקדנציה המאתגרת שחיכתה להם.
ליד ביתה של איילת שקד בתל אביב נערכו הפגנות מחאה יומיומיות. הרחוב שבו מתגורר בנט ברעננה נראה בימים ההם כמו זירת מלחמה. אורבך התקשה לצאת מהבית והילדים של סילמן עברו חוויות בלתי נסבלות בבית הספר. הכל כדי שלא תקום ממשלה. המאמצים ההם צלחו חלקית בטווח הקצר אבל נשאו פירות בטווח הארוך: החוליות החלשות נכנעו וכעבור כשנה הקואליציה התפרקה.
מנגד, בימים אלה, כשנתניהו עמל על הרכבת הממשלה, משאירה לו האופוזיציה המפוררת זירה סטרילית לפעול בה. שום הפרעות, שום תחבולות, שום ניסיון לבלום את הממשלה שלדעתם מסכנת באולטרה ימניותה ודתיותה את מעמדן של נשים, מיעוטים, שמאלנים, להט"ב ומי לא. מדי פעם משוגר לאוויר ציוץ חצי-זועם, פה ושם משוחררת לתקשורת הצהרה מלאת פאתוס. וזהו.
בשעה שהליכוד מבעבע נוכח ציר המתוסכלים מנתניהו שמתחממים על הקווים, ביהדות התורה רותחים על ראש הממשלה המיועד, ובציונות הדתית כבר חשפו מה חושבים עליו, מה עושה האופוזיציה? יוק.
תצוגת רפיון מרשימה של האופוזיציה נרשמה שלשום (שני), כשהכנסת ציינה את יום המאבק לאלימות כלפי נשים. מול מליאה ריקה כמעט לגמרי נאמה אפרת רייטן (העבודה) ותהתה: "איפה כולן"? מיכל וולדיגר מהציונות הדתית עלתה אחריה ועקצה: "עומדות נשות 'קואליציית השינוי' לשעבר וצועקות על מיעוט נשים בקואליציה הנרקמת, ואופס - רק שתיים מהן טרחו להגיע לדיון החשוב הזה".
בסך הכול חמש נשים לקחו חלק בדיון. חוץ מוולדיגר ורייטן היו שם מירב כהן, שרון ניר, עידא תומא סלימאן וכמות חד-ספרתית של גברים, בהם אבי מעוז, דווקא זה שמעורר בציבור כל כך הרבה אמוציות וזעם בסוגיות הקשורות בנשים. הוא ישב שם, במליאה הדלילה, כמי שמחכה שאופוזיציה מגובשת תטיח בו דברים קשים על אמירותיו האחרונות, אבל הם לא טרחו. במקום לירות חץ ישירות לעקב אכילס של הממשלה המתהווה, הם אפשרו את הדממה.
אפילו דיון בנושא אלימות כלפי נשים, לקראת הקמה של ממשלה כמעט נטולת נשים, שחלק מבכיריה לא מאמינים בשירות נשים משמעותי בצה"ל וסבורים שפסגת ההגשמה הנשית היא נישואים והבאת ילדים לעולם – אפילו דיון כזה לא היווה סיבה מספקת כדי לשנות את סדר היום של האופוזיציה.
למה זה קורה? כי לפיד עדיין מנסה לתחקר מה קרה לגוש שלו ולשקם את מה שנהרס בבחירות האלה. כי מרב מיכאלי מטפלת בצרות מבית וכי גנץ עסוק בלבנות את עצמו, עוד לא ברור איך ולאן. גוש "השינוי" הוא לא גוש, את זה כבר הבנו. אבל האם יצליח להיות אופוזיציה אפקטיבית מול ממשלה שכבר ברור שטומנת בחובה לא מעט צרות? בינתיים אל תבנו על זה.
