מאז הטבח ב-7 באוקטובר ישראל מתמודדת עם שכול שכמותו היא לא נתקלה מעולם. בין אם מדובר בחיילים שנפלו בקרבות בעוטף, ברצועת עזה ובגבול לבנון, בצעירים שנרצחו במסיבה ברעים או בתושבי הקיבוצים צמודי הגדר שנטבחו - כל אדם השאיר קרע עמוק אצל הקרובים לו. אלו סיפורי צוותי ההוראה בבתי הספר הריאלי בחיפה, בליך ברמת גן, אורט פסגות בכרמיאל והימלפרב בירושלים - שרבים מבוגריהם נפלו ונרצחו מתחילת המלחמה:
"הנופלים הרבים – גם בגלל החינוך למצוינות": בית הספר הריאלי בחיפה
שמונה בוגרים שכל בית הספר הריאלי העברי בחיפה בשבת השחורה של 7 באוקטובר ובמהלך הלחימה בעזה. למחיר הדמים הנורא הזה מצטרפים שלושה בוגרים נוספים שמוגדרים חטופים.
"רציתי לפגוש את בוגרי בית הספר בפסגות הגבוהות של חייהם, לא בחלקות בתי העלמין הצבאיים", אמר מנדי רבינוביץ, מנהל התיכון הריאלי. "רציתי לשמוע מהם על חוויות בית הספר ממרחק הזמן ולא הספדים קורעי לב עד כמה הם היו טובים ויפים, לשמוע ממפקדיהם על גבורתם המופלאה, אותם אלו שהיו לעיתים בורחים מהשיעור אבל רדפו את אויבי ישראל עד כלותם, עד נפילתם".
בשבוע שעבר התקיים בבית הספר הריאלי טקס זיכרון לנרצחים ולנופלים, ולצד תמונותיהם הוצבו אלה של בוגרי בית הספר המוגדרים חטופים. מנכ"ל בית הספר הריאלי, יוסי בן דב, אמר כי "התכנסנו כאן כדי לכבד את זכרם של בוגרינו שנפלו ונרצחו ולהתפלל לשלומם של שלושת החטופים מבני משפחת הריאלי. גם ברגעים אלה, רבים מבנינו ובנותינו נמצאים בחזית. ליבנו ומחשבותינו איתם, ואנו מייחלים לחזרתם בשלום".
שי איל, אביו של סמל אמיר איל ז"ל, לוחם איסוף בחיל הגנת הגבולות, סיפר: "אני בוגר הריאלי, אחותי ניצן בוגרת הריאלי. דודי אברהם בן שבת היה מבוגרי הריאלי ונפל במלחמת השחרור. אמיר בני התחיל עוד בגן החובה ב'ריאליגן' ומשם המשיך לעוד 12 שנות לימוד בבית הספר. בריאלי יש חינוך למצוינות. אחת הסיבות לנופלים הרבים מבין בוגרי הריאלי זה הנושא הזה, הם מראש בחרו בקריירה צבאית. בחרו לסכן את חייהם עבור כולנו".
10 צפייה בגלריה
זיכרון הנופלים בבית הספר הריאלי בחיפה. "בחרו לסכן את חייהם עבור כולנו"
(צילום: שרון צור)
האב הוסיף: "אמיר אהב את בית הספר. מקום שנותן ערכים, והמצוינות היא הערך העיקרי שלו. היו לו שם הרבה מאוד קשרים חברתיים. ערב הזיכרון שהתקיים בבית הספר היה מרשים ומרגש ביותר. יש מבין הנופלים אנשים שעשו מעשי גבורה של ממש. הם לא היו ב-7 באוקטובר בעוטף עזה, אבל כן עזבו את הבית ורצו למקום, סיכנו את החיים ושילמו בחיים. וזה חלק מהערכים שהם קיבלו בריאלי".
הנופלים מבין בוגרי בית הספר הריאלי בחיפה: רס"ן אריאל בן משה ז"ל, רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל, סרן דקל סוויסה ז"ל, סמל ראם בטיטו ז"ל, רס"ל עמית פלד ז"ל, סמל אמיר איל ז"ל ורון ויינברג ז"ל. בנוסף נחטפו שלושה בגרים כאמור: עודד ליפשיץ, עומר נאוטרה וענבר היימן.
"מפחדת מרצף המילים 'הותר לפרסום'": תיכון אורט פסגות בכרמיאל
בגינת הפרחים הנופלים שבחצר תיכון "אורט פסגות" בכרמיאל נערכים להצבת חמישה פרחי ברזל חדשים. "אני לא מוכנה לחכות לסוף המלחמה, ביקשתי שיכינו כמה שיותר מהר את הפרחים כדי שנקבע אותם כאן ולא נוסיף עוד", סיפרה שרה עובד, מנהלת התיכון השש שנתי. היא ליטפה בכאב את שמות הנופלים בפרחים המלאכותיים שצבעם דהה עם הזמן.
10 צפייה בגלריה
מורות תיכון אורט פסגות בכרמיאל. "אף אחד לא הכין אותנו למציאות כזאת"
(צילום: נחום סגל)
כעת הם יצטרכו לפנות מקום למצבות זיכרון נוספות לשמות התלמידים שנפלו במלחמות ישראל ובפעולות איבה, והם פירותיו של בית הספר הגדול בעיר שמצטיין באחוז הבוגרים שלו שהתגייסו לשירות קרבי בצה"ל.
"אני רועדת מהמחשבה איך ייראה כאן טקס יום הזיכרון בשנה הבאה", שיתף אחד העובדים. מאז שפרצה המלחמה איבד בית הספר שלושה מבוגריו שנפלו בקרבות ברצועת עזה: איתמר כהן, שחר כהן מבטח ועמרי דוד יוסף. שתי בוגרות התיכון, סופיה בוגרט ולירז ניסן, נרצחו במסיבת הנובה ברעים. גם שני תלמידי החטיבה, בכיתות ז' ו-ח', איבדו את אימם שנרצחה גם כן במסיבה. תלמידה נוספת מכיתה ז', איבדה את שני הוריה, שנרצחו.
10 צפייה בגלריה
תיכון אורט פסגות בכרמיאל. "כשהלכנו ללמוד הוראה ולעסוק בחינוך זה לא משהו שדמיינו שנתמודד איתו"
(צילום: נחום סגל)
ללא מעט חברים בצוות המורים, המתקשה להתמודד עם היקף השכול שפקד את בית ספרם, גם כן בנים שלוחמים בעזה. הם טרופים מדאגה לשלומם ומנסים להחזיק את עצמם למען התלמידים המצפים להם בכל בוקר מחדש.
"כשהלכנו ללמוד הוראה ולעסוק בחינוך זה לא משהו שדמיינתי שאני הולכת להתמודד איתו", סיפרה ענבר אבידור, מנהלת החטיבה העליונה. "יש ימים שאנחנו יודעים שהלחימה מתחממת ואז מאוד מורגשים בחדר המורים הפחדים שלא נקבל שוב את הבשורה הזאת". בין תפקידיה, אבידור אחראית על שיתוף העדכונים מבית הספר ברשתות החברתיות. בחודש האחרון היא מצאה עצמה מעלה שוב ושוב מודעות אבל ופוסטים עם הספדים על מותם של הבוגרים האהובים, ואף מות הוריהם של תלמידיה.
"זה קשה כל כך", היא אמרה בדמעות. "רק לפני שנתיים ליוויתי את שלושת בני מחזור י' ברגעים הכי כיפיים בהכנות לטקס הסיום, וכל הטוב וכל הקרבה פרי שנים של חינוך אז יוצאת. כרכזת הכנה לצה"ל אני מכירה את הרצונות והחלומות שלהם. אני זוכרת כיצד איתמר קיבל שיבוץ ליחידה שלא רצה, כי הוא נלחם להגיע לגולני ועזרתי לו. ושחר היה לוחם בשריון וכל כך שמחנו שהוא החליט ללכת לשנה במכינה קדם צבאית".
בכל בוקר כשדבורה גל מתעוררת היא מיד מדליקה את הטלויזיה ומחכה למבזק החדשות. "אני מפחדת כל כך מרצף המילים 'הותר לפרסום' ועוצרת נשימה עד שאני שומעת מהיכן הם הנופלים", היא תיארה. שפתיה רועדות, היא נושכת אותן בכאב, כמנסה להשכיח את כאב ליבה. 42 שנות הוראה לא הכינו אותה למציאות כזאת. "נכנסתי הבוקר לכיתה ושיתפתי את התלמידים שקשה לי. לא פחדתי להראות להם שכולנו בני אדם ואמרתי שלפעמים אנחנו פגועים מאוד, אבל אנחנו חזקים ויודעים לאסוף כוחות האחד מהשני".
לפני כשבועיים, כשהודיעו בבית הספר על נפילתו של בוגר מחזור י', שחר כהן מבטח, שטף את התיכון שוב גל של כאב ודמעות. "התלמידים היו בטראומה ואחת התלמידות בכתה בהיסטריה. חיבקתי אותה חזק כל כך וביקשתי ממנה שתהיה חזקה", סיפרה. "הבטחתי לה שהכול יהיה בסדר ואמרתי לה שאסור לחשוב מחשבות רעות, כי גם הבן שלי לוחם כעת בעומק רצועת עזה ואנחנו צריכות להתחזק".
בשבוע שעבר בשורת השכול ביקרה גם אצל התלמידה שאיבדה את אחיה עמרי דוד. "היא פחדה מהדבר הנורא מכל וקשה לי כל כך שהבטחתי לה שהכול יהיה בסדר, והכול כל כך לא בסדר. קשה לי", אמרה גל ופרצה בבכי. לצידה בשולחן ישבו גם המורות מרינה אסולין ואביטל סלאבין, שהייתה גם בת שכבתו של עמרי דוד, לפני עשור.
ברחבת בניין החטיבה העליונה הציבו המורים והתלמידים שולחן ועליו תמונותיהם של בוגרי התיכון, נופלי מלחמת "חרבות ברזל". בשבוע שעבר הוא הפך לקטן מדי, והן מונחות עליו בצפיפות. "שאלו אותי למה אנחנו לא מוסיפים עוד שולחן לצידו או מחליפים לשולחן גדול יותר", שיתפה שרה עובד. "עניתי כי לא נותר מקום על השולחן ובנו עוד מקום לתמונות זיכרון נוספות. האובדן והקושי שמלווים אותנו בשבועות האחרונים רק הולכים ומתעצמים ודי לנו בזה. די לנו".
"חלקם לא הספיקו לקבל את תעודות הבגרות": תיכון בליך ברמת גן
הילה רומש, מנהלת בית הספר התיכון בליך ברמת גן, נוהגת לסיים את דבריה כל שנה בטקס יום הזיכרון בתקווה שזה יהיה החלל האחרון. אבל השנה יתווספו לקיר ההנצחה בבית הספר שמונה שמות. בשבועות האחרונים נפרדו התלמידים והצוות בבליך מניב תל צור, ליאור מימון, עידו פרץ ועדן אבדולאייב, שנרצחו במסיבת הטבע ברעים, ומהלוחמים עילי בר שדה, עידו ביננשטוק ורועי וולף, שנפלו בקרב, וחן יהלום שנהרג בתאונה כשיצא לחופשה קצרה מהמילואים.
10 צפייה בגלריה
"לאבד תלמיד בוגר בית הספר זה כמעט כמו לאבד ילד". מנהלת תיכון בליך ברמת גן
(צילום: שאול גולן)
"לאבד תלמיד בוגר בית הספר זה כמעט כמו לאבד ילד", אמרה רומש. "התחושה בקרב הצוות קשה. אנחנו מחנכים את התלמידים שלנו לערכים, לשירות משמעותי, למעורבות, לתרומה, לחברה ולהגשמה עצמית. זה התפקיד שלנו כמחנכים. לא הכשירו אותנו להתמודד עם אסונות כאלה". רומש, שלמדה בעצמה בבליך, עוברת מלוויה ללוויה וממשפחה למשפחה, ונדרכת כל פעם שדובר צה"ל מתיר לפרסם שמות חללים. "כל חייל שנהרג זה כאב עצום לכולנו, וכשמדובר בתלמיד זה כאב גדול עוד יותר", אמרה.
שיעור הגיוס והקצונה של בוגרי בית הספר הוא מהגבוהים בארץ, וגם בימים אלה המוטיבציה בקרב התלמידים גבוהה מאוד, כפי שהתברר בשיחות שקיימו המורים עם תלמידי כיתות י"ב בעקבות האסון ולקראת גיוסם לצה"ל. "התלמידים אמרו שהם רוצים להגן על הבית", סיפרה רומש. "האסון והאבל הכבד לא הרתיעו אותם והמוטיבציה שלהם גבוהה. הם מבינים שמדובר במערכה על הבית".
10 צפייה בגלריה
תיכון בליך ברמת גן. "כל חייל שנהרג זה כאב עצום לכולנו, וכשמדובר בתלמיד זה כאב גדול עוד יותר"
(צילום: שאול גולן)
לירון גולדפלד הייתה רכזת שכבה של עילי בר שדה ועידו ביננשטוק שנפלו בקרב. "עילי ועידו סיימו לפני שנה והם אפילו לא הספיקו לקבל את תעודת הבגרות", אמרה גולדפלד בקול חנוק מבכי. "הייתי רכזת שכבה שלהם ארבע שנים והם נכנסו לי ללב. זה קשה ושובר. ארבע שנים אני יושבת עם כל אחד, מתכננים ובוחרים את המגמה, מדברים על הבגרויות, על הצבא, על החיים, ואז לקבל את הבשורה שהם נפלו. זה שבר גדול כאדם וכמורה".
על התלמידים האהובים היא סיפרה: "עילי היה תלמיד מצטיין. ילד שקט, מקסים, עם לב ענק. עדין ונחבא אל הכלים, אבל קורע מצחוק. עידו היה מוקף בחברים ותמיד היה פותר הכול, תמיד בסדר, תמיד עם חיוך. מהילדים שממיסים את כולם".
הנופלים בוגרי בית הספר בליך: סמל עילי בר שדה ז"ל, סמל עידו ביננשטוק ז"ל, ניב תל צור ז"ל, עדן אבדולאייב ז"ל, ליאור מימון ז"ל, סמ"ר רועי וולף ז"ל, עידו פרץ ז"ל ורס"ן חן יהלום ז"ל.
"בית הספר הוא מקום של חיים": תיכון הימלפרב בירושלים
הרב שלומי דנינו, מנהל בית הספר הימלפרב בירושלים, הכיר אישית את ארבעת בוגרי התיכון שנהרגו במלחמה, ולצד האבל הכבד הוא ממשיך לחנך את התלמידים הצעירים לאותם ערכים שבשמם נפלו שחר, ענר, אריאל ודביר.
"כמנהל הכרתי את כולם", הוא סיפר. "את ענר, שלחם בגבורה בידיים חשופות במסיבה ברעים והציל את חבריו במיגונית עד שנפגע בעצמו מרימון. את אריאל, קצין בשריון, דמות שקטה ומכילה ומאוד יציבה בבית הספר. את שחר, שהוא מסוג התלמידים שלא נחים לרגע ולא מסוגלים לשבת בשקט. ואת דביר, שאין תלמיד שלא ראה אותו במתקני הכושר. הוא היה מגיע עם ידיים מדממות ואומר 'הרב שלומי, הכול בקטנה'. בכל אחד מהם היה משהו מיוחד".
דנינו סיפר שארבעתם למדו במגמות לא שגרתיות. "ענר ושחר בוגרי מגמת אמנות, אריאל בוגר מגמת ספרות, ודביר בוגר מגמת קולנוע", אמר. "זה לא שגרתי אצל בנים דתיים, אבל הימלפרב הוא בית ספר שמדבר בשפה מאוד רגשית. לצד זה יש אצלנו 100 אחוז גיוס ו-25 אחוז מיצוי לקצונה. אלה חבר'ה שרגילים לתת כל מה שהם יכולים בצבא".
עם זאת, הדגיש דנינו, "אנחנו לא מחנכים תלמידים להתגייס ליחידות קרביות בהכרח, אנחנו כן מחנכים לשירות שעבורך הוא יהיה חשוב. יש לך את הזכות לשרת את מדינת ישראל בכל מקום שבו אתה נמצא. הרמטכ"ל הרצי הלוי הוא בוגר הימלפרב, ואני אומר לתלמידים שזו תחנה אחת בחיים שהוא עבר, אבל לא בגלל הימלפרב הוא נהיה רמטכ"ל".
על אתגר התיווך של המצב לתלמידים הצעירים יותר אמר דנינו: "ילד בכיתה ז' הוא באמת צעיר, ואני חושב שזה לא נכון שהם יחוו את זה ממקום של שכול. בית הספר הוא מקום של חיים וזה מה שמניע אותנו ביומיום, וגם עכשיו במלחמה. אני אומר את זה גם למורים וגם לתלמידים. הימלפרב נמצא במרחק חמש דקות הליכה מהר הרצל. לכאורה אנחנו יכולים לעצור הכול ולקחת את כולם להלוויה, אבל אנחנו לא עובדים ככה. זה מקום של יצירה ועשייה וזה המקום הנורמלי לילדים".
הנופלים בוגרי בית הספר הימלפרב: סמ"ר דביר ברזני ז"ל, סמ"ר שחר פרידמן ז"ל, סרן אריאל רייך ז"ל וסמ"ר ענר שפירא ז"ל. בנוסף, הירש גולדברג-פולין נחטף לרצועת עזה.
