כמעט 27 שנים עברו מאז הרצח הנפשע של ראש הממשלה יצחק רבין, ובמוצאי שבת הקרובה, שלושה ימים לפני הבחירות ולא פחות מעשרה ימים לפני י"ב בחשוון - מועד הזיכרון הרשמי שנקבע בחוק - תקיים מפלגת העבודה עצרת מוקדמת ובכך תהפוך באופן רשמי אירוע לאומי כואב לכנס פוליטי-מפלגתי קטן וחנווני. העצרת תתקיים בכיכר ציון בירושלים, רוצה לומר: באנו להדגיש את הקשר כביכול בין ההפגנה נגד הסכם אוסלו ב' ב-1995 (עם בכירי מפלגות הימין על המרפסת) לבין הרצח.
כאן המקום להזכיר, בפעם המי יודע כמה, מה באמת קרה במחצית הראשונה של שנות ה-90: ממשלה ישראלית, עומדת על כרעי תרנגולת, ביצעה מהלך מדיני שרבים ראו בו סכנה ביטחונית חמורה (תוצאותיו הוכיחו שדאגתם לא הייתה מופרכת, לשון המעטה). הימין הוביל מחאה בכנסת וברחובות – לא תמיד סטרילית אבל איזו מחאה סטרילית אתם מכירים? – כפי שנעשה בכל דמוקרטיה. במקביל, צעיר קיצוני מהרצליה, בשום אופן לא חלק מפוליטיקת המיינסטרים הישראלית, אחד שלא התעניין בבנימין נתניהו או אריאל שרון או רחבעם זאבי הממסדיים בעיניו, וממילא לא הושפע מהם, רצח את ראש הממשלה בהשראת רבנים שייצגו במקרה הטוב שוליים סהרוריים.
מאז, באדיקות ובשקדנות, מתעקשים בשמאל הישראלי לקשור בין הרוצח לבין "ההסתה" הפוליטית שלכאורה השפיעה עליו, והעצרת השנתית מנוצלת היטב למטרה זאת. האם קביעת העצרת של מפלגת העבודה הפעם, שלושה ימים לפני הבחירות, היא רק טרגדיה מוסרית או שמא גם תתגלה פארסה פוליטית? ייתכן ששתי התשובות נכונות.
לאורך השנים פוחת והולך מספר המשתתפים בטקסי הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. הציבור מואס במסרים הבדלניים המועברים בהם ומפגין ברגליו, בראשו ובקולו כנגד ניכוס הכאב על ידי מחנה אחד, נאור בעיני עצמו. אז מדוע מתעקשת מפלגת העבודה, יחד עם אליטות מעמדיות ושבעות אחרות, להמשיך לנסות לעשות פוליטיקה מהטרגדיה, אף שניכר שזה לא באמת סייע לה אלקטורלית? ובמילים אחרות: האם עצרת זיכרון אנטי-ביביסטית שווה מנדטים לעבודה?
העצרת לא יכולה להתקיים השנה בכיכר רבין בתל אביב, שהופקעה לטובת העבודות על הרכבת הקלה. בהודעת מפלגת העבודה הוסבר שקביעת מיקום העצרת בכיכר ציון בירושלים הוא סימבולי ועומד כקונטרה לעמידה של בנימין נתניהו שם מול ההמון המשולהב שחלקו נשא תמונות של רבין בכאפייה או במדי אס.אס. אלא שלא מדובר במגרש הביתי של השמאל, והסכנה שרק מעטים יגיעו לאירוע עלולה להיות מביכה למדי. אולי בונים שם על עימותים עם פרובוקטורים שמן הסתם יגיעו ולפחות יגררו קצת סיקור מהתקשורת.
ד"ר שלמה צדוקיו"רית המפלגה מרב מיכאלי לא באמת מעוניינת בעמדתו של המחנה השני, ואין לה רצון מיוחד שהוא ישתתף בתהליך האבל, הפיוס ובהסקת המסקנות מהרצח. זה לא טוב לה פוליטית. עדיף לה להמשיך למקד את האשמה בצד הימני של המפה ולנאום בהתרסה נגד "הביביסטים", בתקווה שזה יישמר אצלה עוד כמה קולות שירחיקו אותה מאימת אחוז החסימה.
אין לדעת אם גם בשנה הבאה נהיה בתחילת הסתיו בעוד מערכת בחירות. אבל אם כן, האם מארגני עצרת הזיכרון ה-28 לרצח ילמדו לקח מהפארסה של העצרת ה-27? אני מהמר שלא. השמאל הישראלי אוהב להתהדר במוסר ובצדק אבסולוטיים, אבל מעולם לא שאל את עצמו: אולי טעינו?
- ד"ר שלמה צדוק הוא סוציולוג פוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
