כמעט שנתיים חלפו מאז נעלמו עקבותיו של מוישי קליינרמן, הנער בן ה-16 ממודיעין עילית, שנראה לאחרונה בסביבת הר מירון ומאז איש אינו יודע מה עלה בגורלו. למרות הימים הרבים שחלפו מאז השיחה האחרונה ביניהם, האם גיטי בטוחה שבנה עוד ישוב הביתה. "אני מרגישה שהוא חי. אני לא יודעת איפה, אבל אני מאמינה ומקווה שיום יבוא ופתאום הוא יופיע איכשהו".
גיטי קליינרמן בריאיון מיוחד
(צילום: תומר שונם הלוי, אביהו שפירא)
"לפעמים אני הולכת ברחובות השכונה ורואה נערים שדומים לו, זה קורה כל הזמן", סיפרה בריאיון מיוחד ל-ynet ו"ידיעות אחרונות". "פעם אחת רצתי אחרי בחור, הייתי בטוחה שזה הוא. ואז קראתי 'מוישי', והוא הסתובב וזה לא היה הוא. אז אמרתי 'טוב, סליחה'. כל הזמן יש את הציפייה הזאת".
במהלך מאות הימים שחלפו מאז נצפה בפעם האחרונה, נעשו מאמצים רבים כדי לגלות מה עלה בגורלו של מוישי. עשרות עדויות נגבו, כיווני חקירה רבים נבדקו, צווי איסור פרסום הוטלו על חלקים מהמאמצים – אך עדיין המשפחה והמשטרה לא יודעות להגיד איפה מוישי. "לצערי הרב, אנחנו כמעט שנתיים להיעלמותו של מוישי ואנחנו נמצאים באותה משבצת", אמרה האם.
5 צפייה בגלריה
גיטי עם תמונת בנה מוישי. "כמעט שנתיים להיעלמותו ואנחנו באותה משבצת"
(צילום: תומר שונם הלוי)
"לא התחדש שום דבר, אין לנו שום קצה חוט, אנחנו בסימן שאלה ענק", הוסיפה. "במהלך הזמן הזה היו גלים של פריצת דרך, היו רגעים שחשבנו שהנה זה קורה, ולצערנו התבדינו כמה פעמים. המשטרה באמת עשתה ועושה הרבה, המון משאבים הושקעו, לא בחלו בשום אמצעי כדי באמת להגיע לבשורה שאנחנו כל כך מייחלים לה – אבל לצערנו אין כלום".
גם בחלוף הזמן, גיטי לא שוכחת את השיחה האחרונה עם מוישי ב-25 במרץ 2022, "ביום שישי. מוישי התקשר אלינו ואמר שהוא רוצה לנסוע למירון, בשבת מברכים של חודש ניסן – שהרבה אנשים נוסעים למירון. הוא רוצה להיות שם ברשב"י, להתפלל. אמרתי לו 'לבריאות, סע תתפלל' ובירכתי אותו. הוא לומד בישיבה בירושלים וזה מאוד מקובל אצל בחורים חרדים בישיבות שהם לא מתקשרים שבוע שלם הביתה. ביום שישי אחר כך, כשהוא לא התקשר לומר שבת שלום, בתחושה של אמא הרגשתי תחושה מאוד מאוד קשה והבנתי שקרה משהו".
5 צפייה בגלריה
מוישי קליינרמן. "כשהוא לא התקשר להגיד שבת שלום הרגשתי תחושה מאוד מאוד קשה והבנתי שקרה משהו"
(באדיבות המשפחה)
"התחלתי להרים טלפונים ופתאום אנשים אומרים שהוא כבר שבוע נעלם, ואף אחד לא יודע איפה הוא. ככה בעצם נכנסתי לשבת. במוצאי שבת בעלי מיד נסע לישיבה לבדוק מה קורה שם. בהתחלה טענו שכן ראו אותו, אבל הבנתי שקרה פה משהו. ניסינו להרים טלפונים, לנסוע לכל מיני מקומות שהוא היה יכול להיות בהם, וכשראינו שניסינו הכל ולא הצלחנו פנינו למשטרה במצב של חוסר אונים".
חקירת המשטרה התנהלה בהתחלה בעצלתיים, ורק לאחר מספר שבועות התיק הועבר ליחידה המרכזית של מחוז ש"י והוקם צוות חקירה מיוחד. "עד הסיפור של מוישי, הנוהל במשטרה עם נעדרים היה שבמשך 48 שעות לא עושים כלום. בזמן הזה הכנסנו לפעולה את זק"א, את יכ"ל – יחידת הכלבנים, ידידים – את כל הארגונים ההתנדבותיים שיש כאן בארץ".
"התמונה שלו רצה בכל הרשתות החברתיות, אבל פשוט אף אחד לא ראה אותו, זה היה נשמע כאילו בלעה אותו האדמה", הוסיפה האם. "בחודשיים הראשונים לא היה לנו מענה במשטרה, זה היה נראה כאילו הם עושים וי לפרוטוקול. עד שהתכנסה ועדה בכנסת, שצרחנו בה את נשמתנו, ואז הם הבינו שזהו, כל התקשורת עליהם וכל עם ישראל איתנו, ושחייבים לפעול פה. אבל עם כל מה שיש, וכל מה שעשו, לצערנו לא הגענו לשורה התחתונה".
"זה החזיר אותנו אחורנית"
היעלמותה של היימנוט קסאו, בת ה-9 מצפת, החזירה את גיטי אל התחושות הקשות של הימים הראשונים להיעלמות בנה. "אני לא יודעת אם קיים קשר, אבל מה שכביכול מרעיד פה ששניהם באזור צפון, באזור הר מירון-צפת, הם קרובים. הדבר שגרוע מכל זה שמדובר פה בילדה קטנה, בת 9, חסרת ישע. אי אפשר להכיל דבר כזה".
"זה החזיר אותנו ממש חזרה אחרונית", הוסיפה. "כואב לנו איתם, אנחנו מבינים אותם לגמרי ומאחלים להם מכל הלב שהלוואי ויגיע הרגע וימצאו אותה, והם לא יחיו עם הכאב הזה 24 שעות שבעה ימים בשבוע".
בעיניים דומעות היא נזכרת בשיחת הנפש שערכה עם בנה מוישי, זמן קצר לפני שנעלם. "אני זוכרת שמוישי שכב פה על הספה, כי הוא צם, ואני ישבתי פה, ליד השולחן. ניהלנו שיחה של שעתיים-שלוש. הוא סיפר את כל מה שעובר עליו וכל מה שמעניין אותו, זו הייתה שיחה מדהימה, שיחת עומק מהממת. אמרתי לעצמי בלב, 'זה זמן שלפני חג, שצריך להכין אוכל וכל מיני דברים, ומה אני עושה שאני מדברת כל כך הרבה זמן'. ואז אמרתי לעצמי 'לא, עכשיו את צריכה לדבר איתו' ולא הבנתי למה".
"היום אני אומרת איזה נס שדיברתי איתו. אם לא הייתי מדברת איתו, מנצלת את הרגעים האלו, הייתי אוכלת את הלב עד היום", הוסיפה. "מוישי תמיד שאף לגדול, תמיד היו לו שאיפות מאוד חזקות לגדול, להצליח. הוא באמת אהב ספרים וידיעות, הוא גמר את כל הש"ס. היה למוישי לב טהור ונקי, באמת אוהב כל אחד, ובעל מידות טובות. היה רגיש לזולת, הוא לא היה יכול לראות שפוגעים בזבוב".
במהלך החיפושים נחשפה המשפחה לצדדים שלא הכירה במוישי. "יש סרטון שהוא פתאום מדבר, מקריא מתוך ספר קודש, והייתי בשוק לראות אותו ככה. שלחו לי סרטון מחברון, מישהו ביקש לעשות מי שבירך והוא מברך וכל הקהל צועק אמן. כל מיני דברים חמודים כאלה, סרטונים מפה ומשם, מכל מיני אירועים שהוא היה שם ולא סיפר לנו עליהם אפילו. זה באמת ילד קסם. אני תמיד ידעתי שאני מגדלת פה משהו שהוא לא רגיל, שהוא לא כמו כולם. היום אני אומרת שלא ידעתי להעריך את מה שהיה לי פה".
חוסר הידיעה המתמשך מה עלה בגורל מוישי משפיע לא מעט על המשפחה הדואגת, אבל לא על האמונה שהוא יחזור. "הבנתי שיש פה מצב נתון שלא אני בחרתי. אני נבחרתי. זאת תקופת המתנה שאף אחד לא אמר לי מתי היא תיפסק, ואני מייחלת שההמתנה הזאת תהפוך למתנה ושבעזרת ה' בסוף הדרך אנחנו נדע שזה היה לטובה. כי כל מה שה' עושה זה לטובה, ואין רע יורד מלמעלה".
"האמונה הזאת נותנת לי גם תקווה, שאני יודעת שבעזרת ה' הוא יחזור. מן הסתם הוא עבר משהו שאנחנו לא יודעים בשנתיים האלה, והוא יצטרך אמא חזקה. אני חייבת גם בשבילו וגם בשביל המשפחה שיש לי להיות אמא חזקה, עם הרבה כוחות, ולדאוג שאחיו שחיים פה בבית יהיו בריאים בנפשם ובגופם, שיבנו את החיים שלהם, ושימשיכו בעזרת ה' להצליח".
המצב החדש שהמשפחה מנסה להתרגל עליו בשנתיים האחרונות שינה לא מעט את ההתנהלות בבית. "הפכתי להיות יותר חרדתית לשאר הילדים שלי. כל הזמן שואלת אותם לאן הולכים, מתי חוזרים, תהיו בקשר, תתקשרו. אין כזה דבר עכשיו שילד לא יתקשר כמה ימים, אין מצב כזה. אמרתי לילדים 'נדפקתי, קבלו אותי'".
"למוישי יש אח יחיד, שמאוד קשה לו, אני חושבת שהוא לקח את זה הכי קשה מכולם. מהרגע הראשון סיפרנו לילדים מה קרה, אנחנו מאוד פתוחים פה בבית, מדברים על הכל, ואני חושבת שזאת הייתה נקודת המפתח שהבריאה פה את הבית ועזרה לנו לנהל שגרה".
"בשבוע שעבר דיברתי עם אח שלו ואמרתי לו 'מה אתה חושב שלמדת בשנה האחרונה?'. אז הוא אמר: 'למדתי התמודדות מהי, מה זה להתמודד'. הוא אמנם בן 14 וחצי, אבל היום הוא מדבר כמו אדם בוגר מאוד", הוסיפה האם גיטי. "מה שלא הורג – מחשל, זה מה שאנחנו מרגישים פה. הילדים קיבלו פה תובנות ועוצמות שאפשר רק לגדול, לצמוח מהקושי".
