איך מגיעים ילדים לבתי הספר?
(צילום: אריק מרמור, אסף חן)
הורים רבים יפתחו גם את שנת הלימודים הקרובה עם הילדים ברכב, ויתמודדו עם פקקים ברחוב של בית הספר או הגן - ולאחר מכן שוב בדרך למקום העבודה. למרות זאת, התלות שלנו ברכב כדי להסיע את הילדים למוסדות הלימוד איננה גזירת גורל: במדינות רבות בעולם התשתיות סביב בתי הספר מותאמות להליכה בקבוצות או כיחידים, וגם לרכיבה על אופניים. גם בארץ יש מי שדוחפים להגעה מהירה, עצמאית ובריאה יותר לבית הספר - שתחסוך למשפחות את הנסיעות הארוכות.
כרמית ימין, למשל, מתגוררת עם בני משפחתה במודיעין ונוסעת בכל בוקר למקום עבודתה בירושלים. "אני מורידה את הילדים בבית הספר בדרך לעבודה כך שאני מבלה הרבה בכבישים", היא מספרת, "אני מורידה אותם ב'נשק וסע' ואז צריכה להמשיך הלאה וכל הסיבובים בלי להכניס אותם לבית הספר לוקחים לי כמעט חצי שעה בכל בוקר, ובנוסף אני צריכה לעמוד בפקק ברחוב של הגן ושוב בפקק ביציאה ממודיעין".
לדבריה, "זה קשוח להתחיל ככה את היום והבקרים נהפכו לסיוט, כי גם אם אני יוצאת ב-07:30 מהבית אני יודעת שאגיע לעבודה רק ב-09:00 ואין לנו כל כך ברירה אחרת. הבנים שלי בני 10 ו-7 וחצי ואני לא אשלח אותם באופניים כי אין שבילי אופניים ואין איפה לשים אותם בבית הספר, וגם ברגל אני לא יכולה לתת להם לחצות כביש כי זו סכנת נפשות. למרות שיש פסי האטה, אני כמעט נדרסתי יום אחד במעבר החצייה כי נהגת חתכה את הנהג שנתן לי זכות קדימה - אז בטח שלא אשלח לשם את ילדיי".
נורית, תושבת אורנית, תלויה ברכב הפרטי: "בלי רכב בחיים לא אספיק לאסוף ילדים משלוש מסגרות שונות - וזה למרות שאני גרה ביישוב קטן. אין זמינות ותדירות של התחבורה הציבורית ביישוב ועל אופניים אין מה לדבר. בעלי מפזר את הילדים בבוקר והיה לו רכב מהעבודה, כשהוא עזב אותה קנינו רכב שני בעיקר בשביל הפיזור של הילדים כי כשאני יוצאת לעבודה המסגרות עוד לא פתוחות, זה מעצבן אבל בעיקר יקר".
מרכיבים את הילדים על האופניים החשמליים: "החיים השתנו"
מנגד, משפחת אדומי מרמת גן עושה זאת אחרת לחלוטין: קארן ויואב מעמיסים כל אחד ילד על האופניים החשמליים ומפזרים במסגרות. "אמנם יש לנו רכב אחד, אבל אנחנו עושים הכול באופניים", מספרת קארן. לדבריה, השינוי התרחש כשיואב מצא עבודה בנס ציונה ולכן השתמש ברכב המשפחתי.
"אני עובדת קרוב, אז החלטתי לנסות עם אופניים והתקנתי עליהם מושב לילד. בהתחלה מאוד חששתי והתחלתי להתאמן בלרכוב לבד על אופניים חשמליים. אחר כך הרכבתי ילד אחד וזה היה מין תהליך לא מאוד ארוך, כי הצורך מכתיב את הקצב ודי מהר חיי פשוט השתנו", מספרת קארן.
"זה היה הדבר הכי נוח, הכי קל והכי יעיל שפגשתי. עם רכב אין חנייה ונתקעים וזה לא צפוי והפקקים חונקים - ופתאום הכול מתקתק בשניות. תוך חמש דקות אני כבר אחרי הפיזורים. לארוחות משפחתיות אצל סבא וסבתא בגבעתיים אנחנו נוסעים באופניים בלי לחפש חנייה שעות, החיים שלנו השתנו ולפני שחוויתי את זה בכלל לא לקחתי את האופציה הזו בחשבון. אין מספיק שבילים וזה מסוכן. בהתחלה גם היו צועקים לי שאסע עם הילדים על המדרכה. חייבים להשקיע בתשתיות כדי שכולם יוכלו לרכוב יותר ולנהוג פחות".
מסקר שערכו במכון מאגר מוחות עבור עמותת אור ירוק עולה כי 41% מהילדים מגיעים למסגרות החינוכיות באמצעות הסעה של אחד ההורים כשיש כמובן תלות בגיל הילדים. 56% מההורים לילדים בגיל 4-5 ענו שהם מסיעים את ילדיהם ברכב הפרטי. בגילים 6-12 שיעור ההורים שמסיעים ברכב הפרטי יורד ל-37% אך עדיין נותר גבוהה ביחס לאלטרנטיבות. 23% מהילדים מגיעים לבית הספר ברגל בליווי מבוגר או אח גדול. עד כמה הילדים הישראלים עצמאים? רק 16% הולכים ברגל לבד, 10% בהסעה מאורגנת, 7% באוטובוס ורק אחוז באופניים.
ההורים נשאלו האם התפרצות הקורונה תשפיע על האפשרות של הילד או הילדה להגיע לבית הספר באוטובוס או בהסעה מאורגנת, ועשירית מהמשיבים הצהירו שלא ישלחו את ילדיהם בדרך זו ו-16% נוספים אמרו שהם לא יודעים. כמו כן, 89% מההורים טענו שלוקח להם עד רבע שעה בכל יום להגיע אל המוסד החינוכי, 9% טענו כי לוקח להם בין 16-30 דקות בכל יום ול-2% מההורים לוקח להגיע מהבית אל המוסד החינוכי בין 31-45 דקות בכל בוקר. המחקר בוצע במהלך החודש האחרון בסקר אינטרנטי באמצעות פאנל קבוע רב-משתתפים בקרב 511 הורים לילדים בגילי 4-18. טעות הדגימה היא 4.4%.
הישראלים עומדים יותר בפקקים, מאמינים שלממשלה לא איכפת: סקר אור ירוק ו-ynet
(צילום: משה מזרחי)
"הורים חוששים לשלוח את הילדים ברגל לביה"ס ומשתמשים ברכב"
ארז קיטה, מנכ"ל עמותת אור ירוק, אמר כי "רוב ההורים מביאים את הילדים אל בית הספר או לגן ברכב הפרטי. בכך נוצר עומס גדול בסביבת מוסד החינוך שגורם גם לסכנה לילדים. משרד התחבורה והבטיחות בדרכים יחד עם ראשי הרשויות חייבים לוודא כי סביבת בית הספר מוסדרת לקליטת כלי רכב רבים בזמן כה קצר, כך שהילדים לא יהיו בסכנת היפגעות. הורים רבים חוששים לשלוח את הילדים ברגל אל בית הספר ולכן הם נאלצים לעשות שימוש ברכב הפרטי.
"לכן, לבטיחות הדרך והתאמתה להולכי הרגל הילדים והצעירים יש חשיבות רבה גם בשינוי דפוסי ההגעה שלהם אל מוסדות החינוך ובעיקר בצמצום הסכנה שהם נחשפים אליה בכל תחילת וסוף יום לימודים. הילדים שלנו הם הדבר היקר לנו מכל ואנחנו חייבים לדאוג לבטיחותם כך שיגיעו בבטחה בכל בוקר אל בית הספר או הגן ויחזרו ממנו בסוף יום לימודים בשלום״ (יש לנו תמונה שלו)
פליקס שכמן, ראש אגף איסוף המידע בחברת נתיבי איילון, הסביר כי לפיזור הילדים במוסדות החינוך השלכות משמעותיות על הפקקים בערים. "אנחנו צופים שעם פתיחת שנת הלימודים יותר ויותר משפחות יכוונו את עצמן לקראת 08:00 להסיע ילד לבית ספר ואז לצאת מהעיר
- וזה יוצר פקקים גם בתוך העיר וגם מחוצה לה. בדקנו עיר מסוימת בדרגה סוציו-אקונומית גבוהה וראינו ש-80 אחוז מהילדים מוסעים לבית הספר על-ידי ההורים, והנהגים הללו - אחרי שהורידו את הילדים - יוצאים להילחם בכבישים הבינעירוניים. באותה עיר, מדדנו וראינו שהמרחק הממוצע מהבית לבית הספר הוא קילומטר. הילדים שלנו למדו לנסוע קילומטר במהירות איטית מהליכה ולא ללכת וזה משפיע על התחבורה וגם על הילדים".
לדבריו, "השינוי יורגש אם אפילו אחוז קטן מהם יעברו לאמצעים אחרים כי כלל האצבע בתחבורה הוא שתוספת של 20% רכבים על הכביש מביאים להורדת המהירות ב-80% ולכן כל אחוז שנוריד ישחרר לחץ בשעות שיא הבוקר".
למעט עיריית תל אביב, הערים בישראל לא ממהרות לסלול שבילי אופניים, להאט את תנועת כלי הרכב ולסגור רחובות לכניסת כלי רכב פרטי משום שכל אלו כרוכים בביטול נתיבים ומקומות חנייה, מקוממים את התושבים ודורשים אומץ מראשי הערים. במעגל קסמים התושבים ובמיוחד ההורים ממשיכים לעמוד בפקק, ולהיות תלויים כמעט לחלוטין ברכב הפרטי שלהם. התלות ברכב מייקרת את המחייה והילדים חשופים יותר לאורח חיים יושבני. התלות ברכב הפרטי גם מסוכנת יותר לילדים. בערי ישראל המהירות המותרת גבוהה בהרבה מזו שבמדינות אירופה וילדים הולכי רגל חשופים לתאונות דרכים שמסתיימות פעמים רבות באסון כבד.
האדריכלית עירית סולסי מצביעה על כשל נוסף: מיקום בתי הספר בקצה העיר או השכונה. "השטחים שמקצים בארץ לבתי הספר הם כל כך גדולים ושיטת התכנון הנהוגה בישראל היא של רחובות מתפתלים בבניה מבוזרת ולא ברשת צפופה - אז מחפשים להקים את בית הספר בקצה העיר ויש לכך חסרונות רבים", היא אומרת. "בגלל הגודל, כל ניהול הקרקע נופל על בית הספר ויש בו 'שטחים מתים' ומסוכנים לילדים, גדרות גבוהים ומרחק מסביבת המגורים".
לדברי סולסי, "הפתרון הוא לבנות את בתי הספר כשהחזית שלהם היא על הרחוב ומהווה את הגדר ומאחור הילדים משחקים כך ניתן לצמצם את הגודל ולהכניס את בתי הספר אל תוך השכונות, קרוב לבית. לא כל ההורים יגיעו ברגל ולא ניתן לשלוט בזה כי יש המון שיקולים אבל זה שבית הספר קרוב יותר ונמצא באמצע השכונה- קשה יותר לעמוד עם הרכב וזה פחות נוח, כל אלו מעודדים הורים בכל העולם להביא ילדים ברגל ולאפשר לילד בגיל 9 ללכת ברגל בעצמו. אבל אם בית הספר רחוק, בקצה השכונה וצריך ללכת הרבה ברחובות שהילדים חשופים בהם - אז ההורה לא מרגיש בטוח".
"צריך להפסיק את תוכנית 'נשק וסע" ולהכשיר רחובות ובתי ספר"
בין הפתרונות שהמומחים מציגים - מעבר לציפוף הבנייה וקירוב בתי הספר אל הבתים - ניתן למצוא את הורדת מהירות הנסיעה בערים, צמצום נתיבים, הכשרת שבילי אופניים וסגירת רחובות הצמודים לבתי הספר להליכה רגלית ולרכיבה על אופניים בלבד. לדבריו של אייל סנטו, יועץ לעירוניות טקטית ישנם צעדים פשוטים להבטחת סביבה בטוחה לילדים בדרך לבית הספר, "יש צורך להפסיק את תוכנית 'נשק וסע' ובמקומה להכשיר רחובות ובתי ספר, כך שבשעות ההגעה והפיזור יהיו פתוחים אך ורק לתנועת הולכי רגל ורוכבי אופניים.
"ניתן גם לאתר באמצעות תלמידים הורים מורים ובליווי אנשי מקצוע את המסלולים הבטוחים ביותר לבתי הספר, לשתף פעולה עם ארגוני המורים שגם הם יגיעו באופניים ובהליכה וישמשו דוגמה, ההורים יכולים להרגיל את הילדים בהתחלה צנועה שהולכים או רוכבים לגן ולבית הספר רק בימי שישי בתור התחלה למשל". לדברי סנטו, החינוך לרכיבה על אופניים והליכה קריטי.
סנטו מדגים ומסביר שההערכה בעולם היא שבהולנד כ-90% מהילדים רוכבים לבית הספר כשמהגן ועד כיתה ד' הם רוכבים עם ההורים או בקבוצה מודרכת, בכיתה ד' נערך להם "טסט" לא רשמי שלאחריו מקבלים "רישיון". בדנמרק מתחילים לרכוב לבית הספר מגיל חמש, בלונדון שבאנגליה רשות התחבורה מייצרת רחובות בתי ספר - הפתוחים רק להולכי רגל ורוכבי אופניים - ומייצרת פעילויות רכיבה משפחתיות וקהילתיות אליהם. תוכניות דומות לאלו פותחו במדינות רבות בעולם.
הדברים שעליהם מדבר סנטו נוסו בעולם. רפאל זכריה-יונגר, מנהל תוכנית רחובות בריאים ב- TfL (רשות התחבורה הלונדונית), מסביר שהפעילויות בבתי הספר משתנות בהתאם לאזור ולאיכות וצפיפות רשת שבילי האופניים באזור, אבל "תמיד משלבים פעילויות אקטיביות כמו לימוד רכיבה להורים וילדים, תיקון אופניים, רכיבות קבוצתיות עם פעילויות של שינוי התנהגות כמו יעוץ לגבי מסלולים, זהירות בדרכים וכו' ומשלבים פעילויות אקדמיות סביב שינוי אקלים וזיהום".
לדבריו, "אנחנו יודעים לומר שיש קורלציה מוחלטת בין אחוז הרוכבים הבוגרים בכל אזור לבין אחוז התלמידים הרוכבים. בעיריות מסוימות הנתונים הם סביב 10 אחוז (בין 12-8), באחרות אנחנו עדיין מדברים על 6-4. יש גם מעט עיריות שהאחוזים בהן זהים לממוצע הארצי -2/3 אחוז. כמובן שרחובות בתי ספר (הסגורים לתנועת כלי רכב - א"ז) השפיעו בשנה וחצי האחרונות מאוד על הנתונים. ב-90 אחוז מ-450 בתי ספר שקיבלו 'סקול סטריט' בשנה האחרונה יש עליות משמעותיות במספר הרוכבים לעומת בתי ספר שאין בהם רחוב כזה".
