בוקר רע ונורא ישראל. בוקר נוסף שבו אין כמעט דרך לנשום מרוב יגון ומועקה, והדמעות נקוות בתחתית הגרון, מחכות לרגע שלהן. בוקר שבו חייבים לשאול את מי שעוד חושבים שהם מסוגלים לתת תשובה: נו, איך הלחץ הצבאי עובד בשבילכם, בשבילנו, עד עכשיו?
זה בוקר של התנגשות בקרחון המציאות; בוקר שבו מוכרחים, למרות המיאוס והנדושות, לחזור על הפרפראזה המפורסמת: תדע כל אם עברייה – אם טרם ידעה – כי הפקידה את גורל ילדיה בידי פוליטיקאים שלא יהססו לרגע בטרם יפקירו אותם לגורלם, לחטיפתם, לעינוייהם, לרציחתם, תמורת חצי שעה נוספת בשלטון. בוקר שבו מבינה ישראל – אם טרם הבינה – שהפכה כולה לבשר התותחים של הישרדות ממשלת נתניהו.
1 צפייה בגלריה
אלמוג סרוסי, כרמל גת, הרש גולדברג-פולין, אלכס לובנוב, עדן ירושלמי, אורי דנינו
(צילום: באדיבות משפחת גולדברג-פולין)
זו ממשלה שאפילו לא תמצמץ בטרם תקריב אותם, את ילדיהם, את אהוביהם, על מנת לשרת "מדיניות" שעיקרה הימנעות; הימנעות מלקיחת אחריות, הימנעות מהתקדמות לעסקה, הימנעות מתכנון עתידי משמעותי, הימנעות מאמפתיה ואנושיות, הימנעות מביקורים, טלפונים או בקשת מחילה, הימנעות ממילוי בסיסי של כל תפקיד זולת הישרדות בתפקיד שרוקן ממילא מכל תוכן או יכולת.
זה מין בוקר כזה, שבו נאלץ אב ישראלי לילד בן 15, כמוני, להבין סופית שבבוא היום גם הוא עשוי להידרש להעלות את בנו לעולה על מזבח הנצחת שלטון נתניהו-בן-גביר. והאם אהיה מוכן לזה? האם אסכים לתת לילדי לסכן את חייו – ואולי למסור אותם – בהבנה ברורה ושקופה שלא טובת ישראל עומדת לנגד עיני מי שישלחו אותו לחזית, אלא טובתו הפרטית, השלטונית, הזניחה, הנהנתנית, האגואיסטית, של גורם פוליטי/ליכודי כלשהו (או בנו? או אשתו)?
המדינה כבר לא תעשה הכול, בשעה שאזרחיה עדיין נדרשים, בתמורה, לתת ולמסור הכול. המדינה, מצידה, לא רק שאינה מוכנה עוד לקיים את הצד שלה בחוזה, אלא שאפילו להופיע היא כבר בקושי מסוגלת
זהו שורש ההפרה הגדולה של החוזה הכל-ישראלי; המדינה כבר לא תעשה הכול כדי להעניק הגנה, ביטחון, סיוע וחילוץ לאזרחיה ושבוייה, בשעה שאזרחיה עדיין נדרשים, בתמורה, לתת ולמסור הכול. המדינה, מצידה, לא רק שאינה מוכנה עוד לקיים את הצד שלה בחוזה, אלא שאפילו להופיע היא כבר בקושי מסוגלת; לדיון הלילי בניסיון לפתוח כסדרה את שנת הלימודים במוצ"ש, למשל, לא הגיע אפילו בכיר אחד מטעם האוצר, ושר החינוך סגר את הפגישה כעבור פחות משעה. אז אין לימודים. תנו לרן ארז לנצח, לאף אחד לא אכפת מילדיכם ממילא. שעתם לתרום דם לנתניהו-בן-גביר עוד תגיע.
בזמנים כאלה מבינה ישראל כי מדובר בחוזה במעמד צד אחד בלבד. כי הופקרה לגורלה. כי ששת החטופים ששרדו בשבי קרוב לשנה ונרצחו לבסוף על כבוד ציר פילדלפי, או כל עיכוב אחר שדחוף היה למרוח זמן בעניינו על מנת להרוויח זמן ולהפסיד הכול, הם קורבנות של רפיסות ממשלת ישראל כפי שהם קורבנות של חמאס.
עם ההבנה הנוראה הזאת – אין חוזה, אין מדינה מתפקדת, אין מחויבות ממשלתית, אין דבר זולת מיליוני ישראלים טובים שמחזיקים בציפורניים את העסק הפרטי והלאומי בתקווה הולכת ומתמוססת לחוזה חדש – אנחנו נדרשים להמשיך קדימה.
קדימה לאן? בשלב הראשון, קדימה לכל מקום שהוא לא הנוכחי. קדימה לכל הרכב ממשלתי שמדיניותו איננה הפקרה מוחלטת. קדימה למקום שבו יש לנו עסק עם מי שמסוגלים ומעוניינים לכבד את החוזה הכל-ישראלי הבסיסי ולעשות למענו. קדימה לעבר קריית הממשלה, עד שתיפול ותוחלף.
