אפילו בימים המדממים ההם, הרצח הזה היה אירוע יוצא דופן. בשבע ורבע בבוקר יצא נער בן 16 מביתו שבקצה רחוב אבו חצירא, אז הרחוב הראשי של שכונת פרדס כץ בבני ברק. בילקוט שנשא על גבו היו חפצים שאופייניים לנער בגילו - מחברות, ספרים, כלי כתיבה וכריך. הוא היה בדרך לבית הספר "אורט" שבו למד. הרוצח ירה בו מטווח אפס בעורפו כשעבר ליד הצריף של מאפיית הפיתות העיראקיות השכונתית.
זאת לא הייתה טעות בזיהוי. היעד לחיסול היה הנער, אייל הררי היה שמו. דודו של הנער היה יוסי הררי, שנחשב באותם ימים לראש כנופיית רמת עמידר – על שם השכונה שבה התגורר ברמת גן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"זאת הייתה זירת הרצח הראשונה שלי", נזכרת העיתונאית עדי מאירי, פרשנית לענייני פלילים ויוצרת סדרות פשע. "הייתי כתבת צעירה עם רעב וניצוץ בעיניים, ומלחמת הכנופיות רמת עמידר ופרדס כץ הייתה אז בשיאה. כל לילה היה ירי, ניסיון רצח או חיסול.
"האירועים היו בעיקר בלילה. הטלפון והביפר לא הפסיקו לרטוט, ובאיזשהו שלב, כדי לא לבזבז זמן, הייתי הולכת לישון עם בגדים ונעליים. הייתה לי ערכת צחצוח שיניים באוטו. הגופות אז נערמו, אבל הרצח של אייל הררי היה חציית קווים אדומים. עד אז לא פגעו בקטינים. זאת הייתה עליית מדרגה דרמטית.
"הוא היה ילד!", מאירי מרימה את קולה, "אני זוכרת שהגעתי לזירה וראיתי גופה קטנה. הוא היה רזה. זה היה מצמרר. לא נתפס. עמדתי שם וראיתי את בני המשפחה שלו ואת חברי הכנופיה, שהגיעו לזירה. הם היו בהלם".
כיום שכונת רמת עמידר נראית שונה לחלוטין מזאת שמתארת מאירי. פסטורלית משהו. ברחוב הראשי, האצ"ל, ישיבת ההסדר שוקקת תלמידים צעירים. ממול המכולת, הירקן והמאפייה מתנהלים לאיטם. השווארמייה הכשרה תיפתח לקראת שעת הצהריים. תושבים נכנסים ויוצאים, מרביתם מבוגרים, כולם זוכים לברכות שלום חמות. מחוץ למכולת שלו יושב שלמה "מומי" עמר, בעל המקום, על כיסא פלסטיק. באותם ימים הוא היה חבר טוב של יוסי הררי, ואת הרצח של אייל הררי הוא זוכר היטב.
"זה קרה בדיוק שם", הוא מצביע על הגינה הציבורית על שם אלי כהן שמול המכולת, שאותה הוא מחזיק כבר 35 שנה. "אז היה פה בלגן. הרבה נרקומנים וסמים. היה מפחיד. היו פה יריות. לא היו מנורות, לא הייתה תאורה ברחובות, הכול היה חשוך. לא כמו היום".
איך היה לגדול במקום כזה?
"הייתה לזה השפעה. הרבה נכנסו לפשע, כי לא היה להם מה לעשות. ההורים היו קשי יום, עבדו קשה, אז מי שיכול הלך לגנוב, לפרוץ. שנאו את המשטרה, שנאו את הממסד. גרו פה משפחה שלמה בחדר. חמישה אנשים בדירה של 24 מטר. ופתאום הייתה להם מרצדס".
אלה שהצליחו בפשע קיבלו הרבה הערכה וכבוד?
"קיבלו, אבל בסוף זה לא השתלם להם. הם ישבו הרבה שנים בבית הסוהר. בסוף הפשע לא משתלם".
רבים מהעבריינים של אותם ימים נשלחו אומנם לכלא, אבל הרצח של אייל הררי לא פוענח עד היום, 26 שנה לאחר מכן. אף שבמשטרה משוכנעים כי הם יודעים מי עומד מאחורי הרצח, אין די הוכחות כדי למצות איתו את הדין. למעשה, כל תיקי הרצח של אותם ימים נשארו פתוחים.
אז איך הפכה השכונה הזאת לשקטה ואפילו מבוקשת? כיצד הפך המקום שנחשב פעם לשם נרדף להזנחה ולפשע למעונם של סטודנטים ובני משפחות שומרות חוק?
בסדרת כתבות חדשה נחזור לשכונות שנחשבו פעם למסוכנות ביותר בישראל. המקומות שבהם צמחו העבריינים הכבדים ביותר שידעה המדינה – שחלקם הפכו להיות יעדים מרכזיים המעסיקים את משטרת ישראל עד היום. נחזור אל הפשיעה השכונתית – זאת שגדלה בקרנות רחוב, בין בנייני שיכון, בין חברים שגדלו יחד, בדרך כלל בעוני ובמצוקה. פשיעה שנעלמה כמעט לחלוטין מהמפה בישראל - ולראיה, כמעט אף אחת מהן אינה מופיעה ברשימת השכונות המובילות במספר העבירות הפליליות שפורסמה לאחרונה ב-ynet.
לאן נעלמו שכונות הפשע הישראליות שאפיינו כל כך את העשורים הראשונים לקום המדינה? האם המשטרה מיגרה את הפשיעה בהן, או שמא העבריינים התרחבו ונפוצו לכל עבר? ואילו שינויים ניתן לעשות כדי לצמצם פשע במקומות המועדים לפורענות?
עורך הדין זאב גיא (גינזבורג) לא היה רוצה שתקראו את הכתבה הזאת. בטח לא מהסיבות שגרמו לכם להקליק עליה מלכתחילה. הוא מקדיש חלק ניכר ממרצו ומזמנו לשימור הזיכרונות ממה שהוא מכנה "ימי התום" של שכונת רמת עמידר. הוא נולד באותה שנה שבה השכונה קמה, 1949, ועבר אליה בגיל שנתיים. "כל ימי ילדותי עברו עלי בשכונת הג'ורה", הוא מזכיר את הכינוי המלבב שהעניקו ילידי שנות ה-50 למקום.
"בהתחלה זאת הייתה שכונה שתוכננה עבור אשכנזים. האוכלוסייה הפולנית נחשבה אז לטובה, כזאת שיכולה לתת ערך מוסף למדינה שרוצה להיות מערבית, עם בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים, עורכי דין, פקידים, מנהלי חשבונות – כל מה שצריך במדינה מתפתחת. ב-1953, ברגע שנחתמו הסכמי השילומים, האשכנזים התחילו לקבל כסף וחיפשו דירות גדולות יותר ברמת גן, בגבעתיים. חלקם עזבו את הארץ. במקומם נכנסו תושבי המעברות, שהתחילו לחסל אותן באותה תקופה. ההורים שלי לא היו יוצאי מחנות ולכן הם לא קיבלו שילומים, אז לא יכלו לעזוב".
איזו מין שכונה זאת הייתה לגדול בה?
"בשכונה שבה גדלתי דיברו ב-70 לשונות. לכל עדה הייתה המכולת שלה. הטורקית, הסורית, התימנית, האשכנזית. זאת הייתה שכונה קשה. שכונת עולים. שכונה זנוחה. אנשים נאלצו ללכת רבע שעה ברגל עד לתחנת האוטובוס. הכול היה חולות. לא היו כבישים. כשחברת עמידר בנתה את השכונה, שכחו לתכנן ביוב. הכול היה מהר-מהר, חאפ-לאפ. הבתים שנבנו בשכונה נקראים 'בתי תותח', על שם המכונה שהביאו מארצות הברית ודמתה לתותח, שהזרימה בטון לתוך תבניות. הם נבנו בחופזה, כדי שהעולים מהמעברות יוכלו להיכנס".
התוצאה הייתה בתי שיכון טוריים דו-קומתיים, ללא בידוד כלל, שבהם חם בקיץ וקר בחורף. בתוכם הצטופפו משפחות ברוכות ילדים. "זאת הייתה שכונה קשה במיוחד כשהאשכנזים התחילו לצאת משם, ונכנסו מהמעברות בעיקר יוצאי עדות המזרח. ואז באה תוכנית ההסללה של שר החינוך זלמן ארן, שהפנתה את ילדי עדות המזרח לבתי ספר מקצועיים. המחשבה הייתה שאם ההורים לא יכולים לעזור להם, לפחות שיהיה להם מקצוע. זאת הייתה ההתנשאות של העסקונה של מפא"י".
אילו אנשים היו בשכונה?
"היה את קפילושניק הזקן, או לפחות אז הוא היה נראה לי זקן. כל רמת עמידר הכירה אותו. הייתה לו דירת חדר בשכונה, עם חלון שהוא היה פותח ומשם הוא מכר עיתונים. היה את זה שמכר לנו דרך החלון גלידה. החלון היה גבוה, אז הוא שם בלוקים כדי שהילדים יוכלו להגיע. היו גם הרבה עופות מוזרים. טיפוסים כמו יבלון וסנדרוביץ', פליטי שואה, אחד קטוע-יד והשני קטוע-רגל. והיה רב אחד, שרצה להיות נשיא. הוא ניסה להתמנות לנשיא ועידת הרבנים העולמית. כשהיו בחירות למועצת העיר רמת גן הוא ניסה להיבחר שם. אחר כך הוא ניסה לאסוף חתימות כדי להעמיד את עצמו כמועמד לנשיאות המדינה. היה שולח אותנו, הילדים, להחתים אנשים".
ולא הצליח לו?
"מה פתאום?", גיא מתפקע מצחוק. "היינו מזייפים את החתימות רק כדי להרוויח עוד כמה גרושים. כתבנו לו 'מרילין מונרו' ו'דני קיי' כחלק מהתומכים".
ראיתם בילדותכם הרבה אלימות ופשע?
"באותה תקופה הנוהג היה שמחנכים ילדים באמצעות מכות, אז הילדים שם חטפו מההורים. הילד שגר מעליי, כל ערב אבא שלו היה מגיע הביתה והייתי שומע את הצעקות, 'אבא, לא, דייי!'. הוא בחור שהידרדר אחר כך לסמים.
"והיו זונות ברמת עמידר. ידענו על גברת אחת שהייתה אלמנה שגידלה את בנה לבד, והתפרנסה בזנות. והיה אחד שעשה 'חרקות'. היום הוא אדם נחמד מאוד, בטח לא פושע. חרקות זה נחשב פשע? היו ילדים שבאו מבתים בעייתיים ונהגו לגנוב. היינו עניים. לא היה לנו כלום. אבל אנחנו, הילדים, לא ידענו את זה. מה היה חסר לי?"
באותן שנים קבוצת הכדורגל מכבי רמת עמידר הייתה מקור לגאווה עבור התושבים. "כשהקימו את הקבוצה, אבא שלי חסך וקנה להם כדורגל. היה כיף. הייתה לנו קבוצת כדורגל שהערצנו, מקור לגאווה. השחקנים היו בכיתה שלנו. חלק מאיתנו. פעם אחת הם אפילו הגיעו לליגה הלאומית. כל השכונה הייתה מאוחדת סביב הקבוצה הזאת".
גיא עזב את השכונה בתחילת שנות ה-70, כשהיה בן 21. "מי שיכול היה לעזוב עזב", לדבריו. "היום אני גר שני קילומטר משם, ברמת אפעל, ואני בעולם אחר. מאז, בכל הזדמנות שיש לי, בעיקר כשאני שומע שמדברים על כנופיות הפשע שהיו ברמת עמידר, אני מספר על רמת עמידר האחרת. רמת עמידר שלנו הייתה אחרת".
היינו יכולים לסיים בכך את הכתבה. להקדיש אותה לילדות הקסומה שיכולה ללבלב אפילו בין רחובות עוני. לקהילתיות. למשפחתיות. לגאוות היחידה. אבל גם משהו אחר צמח שם, הכה שורשים, הצמיח פרחי טרף, אימה והרס. משהו אלים, כוחני, שמבקש לקחת בחזרה את השליטה לידיו, יהא המחיר אשר יהא.
"רמת עמידר ופרדס כץ שצמודה אליה היו שתי שכונות עוני, עם קירות ובתים מתפוררים וצחנה ברחובות. החלום של כולם שם היה לפרוץ את מעגל העוני ולנסוע במרצדס. הם הבינו שהם צריכים לגנוב ולשדוד ולפשוע כדי לחיות ברמת החיים שהם רוצים", מספרת מאירי, ולא מעט מתושבי השכונה אז אכן עשו זאת. הם עסקו בבוררויות, גניבות, שוד, סמים וסחיטת דמי חסות, "ולתוך זה נכנסה אלימות כתוצר לוואי".
היה כעס על הממסד?
"זה לא שהם אמרו 'בגלל שאנחנו מזרחים אנחנו מקופחים'. כיום, במבט לאחור, אני חושבת שהיה לזה משקל. המדינה הזניחה. המדינה הייתה יכולה למנוע את זה אם רק הייתה מאמצת את תיאוריית החלונות השבורים".
תיאוריית החלונות השבורים, שפרסמו החוקרים ג'ורג' קלינג וג'יימס וילסון ב-1982 בכתב העת "האטלנטיק", גורסת שבמקום שבו יש חלון שבור יישברו חלונות נוספים. כלומר, באזור שבו נמצאים סממנים נראים לעין של עבירות על החוק, התנהגויות אנטי-סוציאליות והפרעות לסדר הציבורי, תיווצר סביבה עירונית שמעודדת עוד מהתופעות הללו, כולל כאלה של פשיעה חמורה. רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק המיתולוגי, נשען עליה בשנות ה-90 כשניקה את הרכבת התחתית מגרפיטי ומקבצנים וחסרי בית, והפך את המרחב למואר ובטוח למראה. הפשיעה אכן ירדה, אם כי היום הדעות חלוקות לגבי השיטה - יש מי שאומרים שהיא גרמה גם לאפליה והעמקת המתח הגזעי.
אבל בכל מקרה - איפה מנהטן ואיפה רמת עמידר. לדברי מאירי, "זאת הייתה שכונה של מזרחים. אפשר להגיד את זה בלי לפחד. אז יצאו משם אנשים שהפכו למנכ"לים של חברות ואנשים מאוד מצליחים, ויש כאלה שצמחו בפשע ונשארו בו. זאת הייתה הזנחה של כל הרשויות. איפה הייתם כשנופץ החלון הראשון? למה לא עצרתם את זה? למה במקומות אחרים כן דאגתם לעשות את זה ופה לא?
"הייתה פה הזנחה ואפליה. אם נרוץ קדימה, הרבה מאוד עבריינים שגדלו במקומות האלה הפכו אחר כך להיות ראשי ארגוני פשע וחיילים בכירים בארגונים האלה - בן סוטחי, עמיר מולנר, בן כהן. אז כן, אפשר היה לעצור את זה אז, אבל המדינה לא עשתה את זה".
אל הקלחת הזאת, של הזנחה, פשע וכסף, נכנסו בטבעיות התאומים יוסי ורוני הררי. בספרו "דרך המלך", שיצא בשנת 2010, כתב יוסי הררי: "היינו 11 נפשות בבית של 60 מטר. זה עוד היה נסבל כשאבא לא היה בבית. אם הוא היה, נוצקה על הכול שכבה עבה של פחד, שישבה לנו בגרון". עם ביוגרפיה וגיאוגרפיה שכאלו, האחים החלו להסתבך עם המשטרה עוד לפני שחגגו בר מצווה.
בסוף שנות ה-80, כשהאחים אלפרון הלכו לכלא, תפסו האחים הררי את מקומם. בגיל 21 כבר היו להם חברת גבייה, מכוניות מרצדס ונהגים צמודים. המשטרה ישבה עליהם חזק והצליחה להכניס אותם לכלא. יריית הפתיחה לסכסוך הדמים החלה דווקא כשהם היו מאחורי סורג ובריח, והחיילים שלהם התפצלו לשני מחנות: החבר'ה מפרדס כץ הלכו אחרי יצחק "חישי" חדיף, והחבר'ה מרמת עמידר הלכו אחרי אמיר זכריה.
"יש כל מיני תיאוריות לגבי השאלה איך זה בעצם התחיל", אומרת מאיר. "מה שברור הוא שהסכסוך פרץ בין אנשים שעד לפני רגע היו חברי נפש. אנשים שאהבו אחד את השני".
לשני המחנות היו עסקים דומים: בתי קזינו, סוכנויות נסיעות לטיולי הימורים בחו"ל וקווים לחלוקת פיתות. קרקע פורייה למאבקי שליטה. אחרי שאלמונים פתחו באש על כמה מאנשי פרדס כץ, שעמדו ברחוב ולא נפגעו, ניתן האות לפתיחת מלחמת העולם על גבול בני ברק-רמת גן.
נטלי גנדוס חיה חיים רגילים לגמרי עד שמלאו לה 26. היא נולדה בפתח תקווה, שירתה כחיילת בנח"ל, אחרי הצבא נסעה לטייל במזרח הרחוק וכשחזרה לישראל, ב-1995, תכננה להגשים את חלומה וללמוד רפואה וטרינרית. כדי לחסוך כסף ללימודים היא נענתה להצעה של אחת מחברותיה, לעבוד כברמנית באחד מעשרות בתי הקזינו שפרחו בגוש דן באותה תקופה. בהתחלה חששה, אבל לאט-לאט התרגלה והרווח הנאה - כ-200 דולר בלילה לפני טיפים, הון עתק במושגים של אותן שנים - אִפשר לה לשכור דירה קטנה ולעסוק באמנות שלה, ציור על בדים.
חייה קיבלו טוויסט מפתיע באחת המשמרות בקזינו. "יצאתי להפסקת קפה ועברתי דרך הסלון", סיפרה לכתב "ידיעות אחרונות" בוקי נאה בריאיון שהתפרסם עימה במוסף "7 ימים" בדצמבר 1997. "ישבו שם כמה אנשים עם המפעילים של המקום. המבטים שלי ושל אחד מהם, שלא הכרתי קודם, הצטלבו לשנייה. נוצר מין קליק. חייכנו אחד לשני, והוא שלח לי פתק מרגש: 'הנחש פיתה את חווה בתפוח. במה אני יכול לפתות אותך?'. על הפתק הזה היה מספר טלפון ואת השם 'אמיר'".
אחרי שלושה ימים התקשרה. הבחור המסתורי והנאה הציע לה להצטרף אליו לסוף שבוע באילת, והיא נענתה. למחרת חזרתם עברה לדירתו ברמת עמידר. "העברנו שבוע יפה מאוד ביחד. בילינו יחד עד שהלכתי לעבוד בלילה בקזינו. היו באים אליו הביתה הרבה חברים שגרו בסביבה, הם היו נחמדים מאוד. בחלומות הכי רעים שלי לא דמיינתי שהם עבריינים או משהו כזה".
מה שגנדוס לא ידעה היה שהחבר החדש שלה, אמיר זכריה, נחשב אז לראש ארגון הפשע שצמח ברמת עמידר. על פי הכתבה, את דרכו בעולם הפשע הוא החל כחייל פשוט בחבורת עבריינים שחבריה ניהלו תחנות סמים, גניבות וגבייה. הוא וחבריו הוגדרו על ידי שופט, ששלח אותם לכלא בגין פציעתו האנושה של חייב שהוכה באלות בייסבול, "משלחת מלאכי המוות".
בין זכריה בן ה-25 וחבריו לבין החבר'ה מפרדס כץ החלו להתפתח מלחמת טריטוריה על עסקי הקזינו באזור. ב-28 באפריל 1995 עמדו כמה מאנשי פרדס כץ באחד מרחובות השכונה, כשלפתע נעצרה לידם מכונית ונפתחה לעברם אש מתת-מקלע. במשטרה חשדו שמי שעמד מאחורי הירי היה לא אחר מאשר אמיר זכריה, ועמדו לעצור אותו. אבל מישהו הקדים אותם.
דווקא באותם מוצאי שבת, שלושה ימים אחר כך, גנדוס לא עבדה בקזינו. "כשרגילים לישון ביום ולהיות ערים בלילה, קשה להירדם", סיפרה בכתבה. "מתישהו לפנות בוקר באה חברתי איילת, שגם היא עבדה בלילות. העברנו את הזמן בקפה, סיגריות וקשקושי נשים. אחר כך כתבו בעיתונים שאמיר זכריה נרצח 'אחרי בילוי עם שתי נשים'. לא היה בילוי. לא הייתה אורגיה".
בשבע בבוקר נשמעה דפיקה בדלת. "פתחתי קצת את התריס שליד הדלת ושאלתי מי זה. ראיתי בחור עם כובע גרב, שמרבית פניו גלויות. הוא אמר שקוראים לו אבי ושהוא צריך את אמיר. הלכתי להעיר את אמיר. לא הייתה לי שום סיבה לחשוד. פתאום היה רעש חזק והדלת עפה פנימה. אמיר התעורר במהירות, זינק מהמיטה והם נעמדו אחד מול השני. אמיר עם תחתונים ושמיכה בידיים, רץ עם פנים בוכות וצעק 'איציק לא, איציק לא'".
המתנקש ירה בזכריה מטווח אפס. גנדוס וחברתה ההמומות הזעיקו את המשטרה ונלקחו לחקירה. היא סיפרה לחוקרים על ההיכרות ועל השבוע הרומנטי, וגם על המפגש שלה עם המתנקש, אבל החסירה פרט קטן: הצעקה של בן זוגה רגע לפני שנורה למוות, "איציק לא, איציק לא". למחרת, העיתונים כבר סיפרו לה במה הסתבכה: כנופיות, עבריינים ומלחמות שליטה אלימות. אחרי שבוע המשטרה כבר ידעה על ה"איציק לא", וגם הייתה לה השערה מוצקה לגבי זהותו של אותו איציק: "חישי" חדיף, שנחשב לכוח עולה ובהמשך לראש כנופיית פרדס כץ.
את הריאיון עם גנדוס ערך נאה מעבר לים, בנפאל, לאחר שהיא נמלטה לשם. היא סיפרה על לחץ מסיבי מצד המשטרה שהופעל עליה כדי שתעיד נגד העבריין הבכיר, בשילוב טראומה מהרצח שבו חזתה ופחד מצמית שיבואו לחסל גם אותה. כשראתה ידיעה על כך שחדיף נעצר כמה חודשים אחר כך, היא מיהרה ועלתה למטוס שלקח אותה להודו, ומאז התגלגלה במזרח. הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד חדיף בגין רצח אמיר זכריה, אבל בהיעדר העדה המרכזית פנתה המדינה לבית המשפט וביקשה עיכוב הליכים.
מאמצי המשטרה לאתר אותה עלו בתוהו. מאז אותו ריאיון, שבו טענה שכלל לא הייתה בטוחה שחדיף הוא הרוצח, נעלמו עקבותיה. החיסול של זכריה הפך לראשון בסדרת תקיפות אלימות, מעשי רצח וניסיונות רצח בשיטת הפינג-פונג בין הכנופיות רמת עמידר ופרדס כץ, שנמשכו לכל אורך המחצית השנייה של שנות ה-90.
"בשעות החשיכה כמעט אין ברמת עמידר תנועה ברחובות. פה ושם עוברת מכונית, ומי שחייב לצאת מהבית משתדל ללכת רק במקומות מוארים. כאשר עולה היום מתגלים כאן וגם בפרדס כץ בתים רבים שמוצעים למכירה או להשכרה. מי יגיע לגור במקום שבו יש מלחמת כנופיות?" - כך תיאר העיתונאי חיים יבין את המצב בכתבתו בערוץ הראשון, שבה קיים ריאיון עם מי שנחשב ראש כנופיית פרדס כץ, יוסי הררי, מהכלא. משם הוא הכחיש כל קשר למרחץ הדמים שהתרחש באותם ימים בשכונת ילדותו.
"אני בכלל נגד אלימות", אמר הררי, שזכה לכינוי "הגנגסטר בעל פני המלאך", במבט תמים. "אני שמונה שנים בבית הסוהר. 22 חודש בהפרדה. ולמה אני בעצם בהפרדה? בגלל שבן אחותי נרצח". ואכן, מידע מודיעיני של המשטרה כי "קיימת סכנה מוחשית ביותר" לנקמה על הרצח האכזרי של הנער בן ה-16 מנע מהררי שחרור מוקדם. זה לא מנע את מרחץ הדמים.
באוגוסט 1995, ארבעה חודשים בלבד אחרי רצח אמיר זכריה, נרצח מאיר חדד ביריות בפתח ביתו בפרדס כץ. הרצח לא פוענח עד היום. הרצח הבא, כמה חודשים אחר כך, היה כאמור מזעזע במיוחד: אייל הררי, בן אחותם של יוסי ורוני הררי.
הרצח הזה גם הוא לא פוענח, אבל הנקמה הגיעה: סהר אזולאי, בן 21 בלבד וכבר מוכר למשטרה כמי שנחשב מספר 2 בכנופיית פרדס כץ, נרצח בפיצוץ מטען ענק שהוטמן בתוך אופנוע שחנה צמוד לרכבו. כשאזולאי ניסה להזיז מעט את האופנוע, המטען הופעל באמצעות שלט רחוק.
"שיטה מקצוענית", קבעו העיתונאים. "זה לא הרצח האחרון", הזהירו גורמים משטרתיים. ניצב בדימוס גבי לסט היה באותם ימים מדממים מפקד משטרת מחוז תל אביב, ואחר כך סגן המפכ"ל. "ידענו מי האנשים ומי הדמויות (מאחורי הרציחות - מ"ש)", הוא נזכר. "היו מקרי רצח לא מפוענחים. הפענוח היה מודיעיני בסופו של דבר, על ידי מלשינים או משת"פים, או כאלה ששידלנו אותם".
איך היו האנשים האלה?
"היו כנופיות, אבל אלה לא היו מערכות היררכיות עם זרועות תמנוניות שעפו לכל מקום כמו היום. היו עבריינים. לא דגי רקק, עבריינים קשים שניסו לתפוס חזקה, אבל היה פייר פּליי. אנחנו עשינו את שלנו, הם עשו את שלהם, אבל בסופו של יום אחד מכבד את השני".
לסט נזכר כיצד פגש אותם גם במהלך חופשה. "נסעתי לאילת עם אשתי. הגענו לבית המלון ואני, במבט הצידה, ראיתי משפחה שלמה שהיה לה אז שם. אמרתי לאשתי, 'את הולכת לקבלה ולוקחת חדר. אל תסתכלי לאן אני הולך'. עשיתי שמאלה פנה והלכתי אליהם. עמדו שם כולם עם הנשים שלהם. לחצתי לכל אחד יד, 'תיהנו, תבלו', ואז פניתי לנשים. אמרתי להן, 'בני הזוג שלכן באו כדי לעלות לאוניית ההימורים הלילה. אני מציע לכן - אל תיתנו להם לעלות, למה אנחנו נעצור אותם".
מי היו אותם שמות?
"היו ביניהן כמה בנות זוג שאחר כך חצו את הקווים (ושיתפו פעולה עם המשטרה - מ"ש), ואף אחד לא יודע מזה עד היום. אז מה, עכשיו אני אפתח ויחסלו אותן היום, כשהן כבר סבתות?"
הרצח הבא כבר היה כרוניקה של מוות ידוע מראש בפינג-פונג בין הכנופיות. דודי אטאס (פרלה), בן 27, שהיה חשוד שלחץ על ההדק ברצח אייל הררי, הוזהר על ידי המשטרה שהוא, באופן מילולי, על הכוונת. אבל זה לא הועיל. בספטמבר 1997 ירו בו רעולי פנים מחוץ לבית הוריו בבני ברק, לעיני אשתו הטרייה. זעקות השבר של בני משפחתו מעל גופתו החרידו את השכונה כולה.
הרצח הבא הדהים אפילו את הקשוחים ביותר בקרב העבריינים ואנשי המשטרה. בינואר 1998 חוסל הרב שמעון חדיף, דמות יוצאת דופן בעולם התחתון של אותם ימים. מלבד היותו אב ל-11 ילדים ואחיו של חישי חדיף, הבוס הגדול של פרדס כץ, הוא נחשב לרב נערץ ולמחזיר בתשובה בקרב עבריינים. מטען רב עוצמה, שהוכן אף הוא בידיים מקצועניות, הוטמן במשענת הראש של רכבו והתפוצץ כשנסע בדרך מבית הכנסת.
בהלוויה שלו ניתן היה לחזות ב"תערובת מוזרה של שוטרים סמויים ואברכים חרדים, עבריינים וחשודים ברצח ופושעי רכוש, חוזרים בתשובה ועורכי דין ובני משפחה וכאלה שנהו אחר האיש שהקסים אותם בדרכו יוצאת הדופן", תיאר העיתונאי יגאל סרנה בכתבה ב"ידיעות אחרונות".
"היה פחד בשכונה, תחושה של חוסר ביטחון", מתארת עדי מאירי את אותם ימים. אבל לאובדן שליטה כמו זה שעמד להתרחש באור יום, בלב-ליבה של העיר גבעתיים, אף אחד לא ציפה.
עובדי "קפה גבעתיים" ברחוב כצנלסון בעיר הכירו היטב את הלקוח הקבוע שלהם, רוני הררי. כולם ידעו שהוא נוהג לשבת שם. יושבי בית הקפה ודאי לגמו את המשקאות שלהם ברוגע יחסי באותו ערב ב-1998. אולי הם הציצו בתפריט, אולי היו שקועים בשיחה ערה, כשסמוך לשעה 20:30 נורתה לעברם אש מנשק אוטומטי. עשרה בני אדם נפצעו, כמה מהם באורח קשה ובינוני, מרסיסים. אחד מהם, רוני הררי, נפצע קל. "חשבנו שזה פיגוע", זימרו עדי הראייה את המנגינה הישראלית הקבועה. "הגיעו שני אנשים רכובים על אופנוע, לבושים בקסדות ובמדי צבא, ובנשק אוטומטי ריססו את היושבים כדי לרצוח את רוני", נזכרת מאירי.
"האירוע הזה סימן שהם הסירו את הכפפות וכבר לא היו להם גבולות. זה כבר לא רצח של עבריין באמצעות מטען חבלה או ירי. זה ריסוס חסר הבחנה, שפוגע באזרחים תמימים בדרך".
גם במשטרת מחוז תל אביב התייחסו בכובד ראש לאירוע הזה. "המשטרה הבינה שהיא כבר לא יכולה לטפל בזה כמו עוד אירוע ירי. כבר אחרי הרצח של אייל הררי הקימו מחלק מיוחדת כדי לחקור את סכסוך הכנופיות. כעת העמידו בראשו את החוקר הכי מבריק שהיה להם, אפרים ברכה". הרבה לפני ששמו של ברכה נקשר בפרשת הרב פינטו, ולפני שמישהו ממקורביו היה מסוגל להאמין שהקצין המוערך ישים קץ לחייו, נקשרו חייו של ברכה בשכונת רמת עמידר.
"כל זמן שהוא היה ראש המחלק הזה הוא גר שם", כך על פי מאירי. "הוא עבר לגור שם עם אשתו ב-1989, אחרי לידת בנם הבכור, והיה דיסוננס גדול, כשאתה מצד אחד חוקר את העבריינים האלה ומצד שני גר לידם. זה יצר מצבים מאוד בעייתיים. העבריינים ידעו איפה הוא גר. פגשו אותו בבית הכנסת ואת אשתו במכולת. זה היה פסיכי. היה מקרה שיוסי הררי בא אליו הביתה ודיבר עם הבן שלו, ראובני. אז הוא היה העבריין הכי גדול שהיה. זה היה ביקור שהוגדר במשטרה כביקור מאיים. בסוף הם נאלצו לעזוב את השכונה".
לדברי מאירי, "צריך לזכור שלמשטרה אז לא היה DNA ולא טביעות אצבעות, ולא היה לה כמעט מז"פ. זאת הייתה משטרה שעבדה בעיקר על חקירות. ברכה כבר צבר לעצמו שם של מגייס עדי מדינה מספר אחת. הוא גייס לו צוות. לא היה להם יום ולא לילה. הם היו ישנים במשרד על שני כיסאות. לא היה דבר כזה לאכול ארוחה חמה. אתה חי 7/24 במשטרה, סופג את הגופות, והגופות היו נערמות, אירוע היה רודף אירוע".
החוקרים השקיעו מאמצים כבירים כדי לפענח את ניסיון החיסול של רוני הררי. הם לחצו חזק על המקורות שלהם, מיפו חולשות וביצעו מעצרים. אפרים ברכה הפעיל את הקסם המפורסם שלו על עדי מדינה פוטנציאליים. שבעה בני אדם הואשמו בניסיון רצח, בהם חישי חדיף, אחיו שלום חדיף ושמות עולים בשמי העולם התחתון כמו אבי רוחן ומשה צ'יקו בית עדה.
נאשמת נוספת ומפתיעה הייתה עורכת הדין נורית בוכניק, שהואשמה בשיבוש מהלכי חקירה. שנתיים מאוחר יותר תינשא לחדיף ותקים איתו משפחה. הקשר הזה סִקרן מאוד הן את מדורי הפשע והן את מדורי הרכילות באותם ימים, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.
לדוכן העדים עלה עד מדינה, שסיפר כי היה נוכח בשיחות שבמהלכן גובשה תוכנית הרצח של הררי. 22 חודשים נמשך המשפט. בסיום עדותו עזב עד המדינה את הארץ, מצויד בזהות בדויה, אבל התיק קרס בבית המשפט. הנאשמים ברצח זוכו, אחרי שהשופטים קבעו שהעדות אינה אמינה. היחידה שהורשעה הייתה בוכניק, שפרצה בבכי בלתי ניתן להרגעה בבית המשפט. תיק הדגל של אפרים ברכה קרס.
ובכל זאת, כיום רמת עמידר היא שכונה שקטה. השם נותר – אבל גם הוא כמעט שהשתנה. ביוני אשתקד נערכה ישיבה מיוחדת של מועצת עיריית רמת גן. חברי המועצה, ובראשם ראש העירייה כרמל שאמה-הכהן, התכנסו כדי לדון באישור שינוי שם השכונה מרמת עמידר, שם שזה עשורים דבק בו רבב של הזנחה ופשע, ל"רמת יונתן" על שם יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל הנערץ שנפל במבצע אנטבה.
שניים מהנוכחים, ילידי השכונה, התנגדו נחרצות למהלך, והדיון הפך סוער בשל כך. "מה זה החרטא הזו?", הזדעק אביהוא בן משה, חבר מועצת העיר, ופנה לשאמה-הכהן: "אני אגיד לך מה אני מציע, אני מציע שקודם כל תניח לשכונה. כרמל, לא להיפגע, אני אומר את זה בלהט הדיבור, לא בשביל לפגוע בך". לטענתו, האוכלוסייה הבוגרת, "זאת שבנתה את השכונה", לא מעוניינת לשנות את השם.
"כרמל, השכונה היא גאווה היום", הוסיף עו"ד מנחם דוד, סגן ראש העיר. "שקט, גם בשבת. באים חבר'ה צעירים". שאמה-הכהן ציין כי זה לא בנפשו, והישיבה ננעלה בלא הצבעה.
עניין השם אולי התמסמס, אבל עיריית רמת גן משקיעה בשנים האחרונות בפיתוח השכונה. באוגוסט 2022 פורסם ב"כלכליסט" כי השכונה צפויה כמעט להכפיל את מספר הדירות בתוך עשור במסגרת התחדשות עירונית. כמו כן צפויים להתווסף לה אלפי מ"ר של שטחי מסחר.
לעו"ד דוד, שמתגורר בשכונה ב-50 השנים האחרונות, ברור לגמרי מה הוביל למהפך: "היום יש לשכונה צביון דתי", הוא אומר. "ברמת עמידר קרו שני דברים טובים: לפני 30 שנה בערך הרב שלי, ניסן יוסף, פתח גנים למגזר החרדי. ש"ס בדיוק הייתה אז בעלייה. אחר כך הוא פתח בית ספר לבנות ובית ספר לבנים. גם הורה שהוא אדם בעייתי, בתוך-תוכו רוצה שיהיה לו ילד טוב. אז הם שלחו את הילדים למוסדות האלה. זאת הייתה פנינה בלב השכונה.
"דבר שני, לפני 20 שנה לערך נפתחה ישיבת ההסדר, שהלכה וצמחה. אנשי הישיבה הם חובשי כיפות סרוגות, שלומדים תורה וגם משרתים בצבא ביחידות מובחרות. הרב (יעקב) אריאל, שהיה רב העיר 40 שנה, עומד בראשה. והישיבה הזאת היא בלב השכונה, מול הבסטות ובתי העסק – והעסקים פורחים. אז הירקן, המינימרקט, השיפודים רוצים אותם. פעם בסטה נחשבה למאורת פשע ורשע. היום זה הפוך. אם תהיה אלימות בחנות הירקות או בבסטות או במאפייה – הם לא ייכנסו לשם. הכוח הצרכני של הישיבה הוא אדיר.
"בנוסף, ב-2006 יצאה תוכנית לשיקום שכונות, שאפשרה לבעלי בתי התותח להרחיב את הדירות עד 200 מ"ר. זה הפך להיות אטרקטיבי. אחר כך החלו לבנות לאנשי ישיבת ההסדר, באמצעות תורמים, מקומות לינה, ויש כאלה שקונים דירות. לכן, היום הדירות ברמת עמידר הפכו להיות יקרות. דירת חדר עולה בסביבות 1,250,000 שקל. אז אם נשנה את השם או לא, השכונה הפכה להיות מעולה. פעם בשבתות היו עושים 'חרקות' על רחוב האצ"ל, ומי יכול היה לדבר איתם? היום את בקושי רואה רכב חולף שם".
והדמויות מהעבר, האנשים שבזכותם או בגללם השכונה מוכרת, עוד נראים שם?
"מי יותר, מי פחות. הרבה הלכו לכלא ונעלמו. האחים הררי בכלל גרים ברמת הגולן. אבל לא צריך להזכיר שמות. אני מכיר מצוין את כל אלה שהיו אז, ואת אלו שנחשבים היום והיו תלמידים שלהם. אני לא מתכוון להזכיר שמות. עם חלקם אני בקשר טוב. מכבדים אחד את השני והכול. רמת עמידר של היום היא כמעט 180 מעלות מהעבר. טוב, אולי יש עוד מה לשפר".
