1 צפייה בגלריה
ראשי הקואליציה
(צילום: אלכס קולומויסקי, הדר יואביאן , נועם מושקוביץ' דוברות הכנסת, שאול גולן)
סביב השיח המתלהם על "שלטון הרוב" כדאי לשאוף קצת אוויר ולבחון את משמעות המושג ואת תפקידו בחיים החברתיים והפוליטיים. מדוע אנו נזקקים בכלל להכרעת רוב? בני אדם הם יצורים שהערכים שלהם בדרך כלל אינם עולים בקנה אחד אלה עם אלה. במקרים רבים עובדה זו יוצרת קונפליקטים הדורשים הכרעה. החלטה על פי הרוב היא דרך ידועה ויעילה לפתרון קונפליקטים כאלה, אך בשום אופן אינה היחידה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• יצחק שמיר צדק
• דברים שאתר האינטרנט של שב"כ לא מספר לכם
• מה המטרה האמיתית שלהם בעונש מוות
• אפשר עוד לתקן
הנה דוגמה: למשפחה יש שלושה ילדים. כל אימת שנדרשת בחירה במשחק שכולם ישתתפו בו, כלומר כאשר אין העדפה משותפת לכולם, הגיוני להחליט על פי השניים שרוצים במשחק מסוים. כלומר - על פי הרוב. אבל נניח שלאורך זמן מתברר שתמיד אותם שניים שותפים להעדפה של משחק והשלישי תמיד יוצא מתוסכל מכך שרצונו אינו מתממש. כל הורה טוב יודה ששיטת הרוב מפרה עיקרון של הוגנות ושיש לאזנה, למשל על ידי היענות מדי פעם להעדפה של מי שמוצא עצמו שוב ושוב בעמדת מיעוט.
גם בשכונה שבה יש רוב לחילונים, ונדרשת החלטה מתי הבריכה המקומית תהיה פתוחה לשחייה של גברים ונשים בנפרד, עלול עיקרון הרוב להוביל לכך שהבריכה לא תיפתח אף פעם לשחייה בנפרד. רובנו נראה בעיקרון הרוב במקרה זה משום עוול כלפי המיעוט.
אנו צריכים ללמוד מן הדוגמאות המשפחתית והשכונתית שבשום פנים אין לקבל את שיטת ההכרעה על פי רוב כמקודשת, ושלעיתים היא מפרה עקרונות מוסריים לא פחות חשובים מאשר הסיפוק של ההעדפות והערכים של הרוב. בסך הכול, שלטון הרוב הוא אסטרטגיה יעילה להחלטות חברתיות במצבי קונפליקט מסוימים. אבל אין היא מבטאת את "רצון העם". רצון הרוב אינו הרצון של הציבור אלא רק הרצון של רוב שלו. אם השלטון מתיימר לייצג את טובת כל האזרחים, אין הוא יכול להסתפק בהכרעת רוב.
בחירות חוזרות ונשנות לפרלמנט אינן הפתרון שכן קבוצות כגון החברה הערבית וקהילת הלהט"ב מוצאות את עצמן תמיד במיעוט (מה שמכונה "מיעוט מובנה"). כדי לייצג גם אותן, לפחות באופן חלקי, יש לאפשר להן ביטוי של רצונותיהן, בראש ובראשונה על ידי הגנה על האינטרסים שלהן בדרך של זכויות ובמיוחד שוויון. הגנה על זכויות הפרט והמיעוט היא שיטה יחסית חדשה בהיסטוריה האנושית, שרק במאבק קשה התבססה בשיטות המשפטיות של מדינות. יהיה זה אסון לוותר על הישגיו של מאבק זה.
יתרונה של שיטה המשלבת את שלטון הרוב עם הגנה על זכויות הפרט והמיעוטים הוא שהיא מקרבת את החלטות הממשל לכאלה שמשקפות את האינטרס הציבורי, את "מה שהעם רוצה". בכך היא גם מחזקת את הסולידריות בין קבוצות שונות המרכיבות את הציבור ואת יכולתן לקבל את פעולות הממשל גם כאשר אין דעתן נוחה מכל החלטה והחלטה.
דמוקרטיות המבוססות רק על שלטון הרוב הן "דמוקרטיות עממיות" שדווקא הן, כמו בטורקיה ובהונגריה, אינן מתקרבות לביטוי של רצון העם. כבר לפני 300 שנה הגיעו הוגים למסקנה שלא תתאפשר הגנה על זכויות בלא הפרדת רשויות ומתן סמכות לרשות השופטת לבקר את פעולת הממשל, שכן אי אפשר לסמוך על הרוב שיגן על המיעוט כאשר האינטרס שלו הוא להישאר רוב.
פרופ' דוד הדשלטון הרוב המרוסן על ידי זכויות הפרט, הסדרים של פשרה ובקרה משפטית של הממשלה הם נשמת אפו של הליברליזם. התכלית העליונה של הדמוקרטיה הליברלית היא הגבלת כוחו של השלטון. כל שלטון. התפיסה הליברלית מכירה בעובדה שכל ממשל שואף באופן בלתי נמנע להגדיל את כוחו, ולכן ראוי בהקשר של הוויכוח הניטש היום בחברה הישראלית להכיר בכך שהרוב עשוי בכל עת להשתנות.
אבל אל לנו להסתמך על כך שממשלה עתידית המורכבת מאנשים שהיום מתנגדים לרפורמות החוקתיות הנידונות תבטל אותן ביום שהיא תגיע לשלטון. אף ממשלה לא תוותר בקלות על הכוח הרב שהחוקים המוצעים היום מעניקים לה. על התומכים ברפורמות היום, אלה שהדמוקרטיה הליברלית היא לצנינים בעיניהם, להביא בחשבון שהם יהפכו יום אחד לקורבן של הרפורמות שלהם, בעיקר זו של שלטון הרוב כעיקרון הבלעדי.
- דוד הד הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק פילוסופיה פוליטית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
