מיוני 1967 ישנו נושא עיקרי אחד שמפריד באמת בין הימין לשמאל בישראל: סוגיית השטחים הכבושים. הימין פועל, בהצלחה רבה, למען המשך השליטה על הגדה המערבית ורצועת עזה ולהרחבת ההתנחלויות. מנגד ניצב השמאל המסורתי, שעמדתו היא שעל ישראל לפנות התנחלויות ולתמוך בהקמת מדינה פלסטינית. בשאר הנושאים שלכאורה שנויים במחלוקת ניתן למצוא עמדות דומות ואף הרבה הסכמות בין אנשי "ימין" ישראלי ל"שמאל" ישראלי.
כבר יותר מ-20 שנה שאין באמת משא ומתן בין ישראל לבין הרשות על הקמתה של מדינת פלסטין. להפך, ישראל עושה כל שביכולתה להמשיך ולבסס את שליטתה בגדה, גם מבחינת הרחבת ההתנחלויות וגם מבחינה תודעתית. השטחים הכבושים, הנקראים כאן "יהודה ושומרון", הפכו להיות חלק אינטגרלי ממדינת ישראל ברוב אמצעי התקשורת, כולל בתחזית מזג האוויר, שם מופיעות ההתנחלויות כחלק ממפת המדינה. ב-20 שנות שלטונו האחרונות הצליח הימין לנרמל את הכיבוש ולהרגיל את אזרחי ישראל שהגדה המערבית היא עוד חבל ארץ, חרף העובדה שישראל הרשמית מעולם לא הכירה בכך.
בשנים האחרונות, עם התפשטות הביביזם, יצא השמאל לקרב על אופי המדינה. הקרב הוכרע בזכות מחאת בלפור שהצילה (בינתיים) את הדמוקרטיה שבתוך הקו הירוק, אבל שלא בכוונה, ייתכן שהרגה את רעיון שתי המדינות. מסמר משמעותי, אולי האחרון, בארון הקבורה של הרעיון הוא ישיבתה של מרצ בממשלה הנוכחית. בשנה החולפת הורחבו התנחלויות והוקמו מאחזים בלתי חוקיים חדשים, כל זאת כאשר מי שאמורה להיות "מפלגת השמאל של ישראל" יושבת בקואליציה ועוצמת עיניה או לכל היותר מצקצקת בלשונה. היטיב לבטא זאת הסמן השמאלי של הקואליציה הנוכחית, ח"כ מוסי רז ממרצ, שאמר בכנות כי "הממשלה הזו היא הימנית בתולדות ישראל".
לפעמים דווקא ההכרה בהפסד בקרב מאפשרת ארגון השורות מחדש, חשיבה אחרת, ויציאה מחודשת למערכה על עתידה של מדינת ישראל
פתרון שתי המדינות נמצא במוות קליני. הוא עוד איתנו, מדברים עליו, מתווכחים עליו פה ושם, אבל כנראה שרק נס יצליח להחזירו לחיים האמיתיים. למי שעדיין מחפש את הנס כדאי לפזול לכיוון אירופה וארה"ב. רק שם נמצא החמצן שיכול לעשות את הבלתי יאומן. אנחנו הישראלים כבר לא נצליח להחיותו בעצמנו.
סימנים נוספים למותו של פתרון שתי המדינות ניתן לראות אצל ארגוני זכויות האדם בישראל. מפעילות למען סיום הכיבוש עברו רובם למלחמה בעוולות הכיבוש ולמאבקים נקודתיים במקרים מובהקים של הפרת זכויות אדם. נדמה שגם שם יש הבנה שמדינה פלסטינית היא לא פתרון בר-קיימא.
השמאל הישראלי, כלומר מה שנשאר ממנו, רואה איך חזונו המדיני, זה שלאורו פעל עשרות שנים, קורס ולמעשה נהפך ללא רלוונטי. בשפה צבאית, השמאל מנהל קרב נסיגה, מנסה לצמצם נפגעים תוך נטישת הרעיונות שהובילו אותו במאבק על התודעה.
השמאל הישראלי מנהל קרב שהוכרע ואינו רלוונטי. הרבה בגללו, כלומר - בגלל פוליטיקאים גרועים שמתיימרים להיות שמאל, אבל הם ממש לא. אשמים לא פחות האנשים האדישים שלא יוצאים לרחובות למחות על אובדן התקווה לפתרון שתי המדינות.
כך או כך, דבר אחד ברור: אין דמוקרטיה אמיתית במדינה ששולטת צבאית על עם אחר. לכן השמאל חייב לעשות חשבון נפש, להיות מציאותי ולסמן מטרות חדשות. הימין המתנחלי גרר את ישראל למציאות של מדינה אחת מהירדן אל הים. השנים הקרובות יקבעו אם היא תהיה מדינת אפרטהייד רשמית (כי בפועל ישראל כבר מנהלת בשטחים שלטון אפרטהייד עם מערכת אחת של חוקים וזכויות ליהודים, ואחת לערבים), או שמא מדינה דמוקרטית שמקיימת שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות.
ניר אבישי כהן צילום: אוהד רומנוהמשך דרך המאבק הנוכחי יביא להפסד צורב ומוחלט של השמאל הישראלי. עוד מאותו הדבר בוודאי לא יביא לתוצאה שונה. לפעמים דווקא ההכרה בהפסד בקרב מאפשרת ארגון השורות מחדש, חשיבה אחרת, ויציאה מחודשת למערכה על עתידה של מדינת ישראל.
דבר אחד בטוח, המצב הנוכחי – שניכר בבני ברק כפי שהוא ניכר בדרום הר חברון - גרוע הן לפלסטינים והן לישראלים, ועל השמאל לעשות כל שביכולתו כדי לשנותו. אם השמאל חפץ חיים, עליו לייצר חשיבה מחודשת יחד עם פלסטינים כדי למצוא פתרונות למצב הנוכחי שיטיבו עם ההווה והעתיד של כל בני האדם שחיים מהים ועד הירדן.
- ניר אבישי כהן הוא פעיל זכויות אדם וקידום השלום. בעבר חבר הנהלת מרצ ודובר שוברים שתיקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
