"תמשיך לבד, אמר היתוש לפיל, אני לא מתכוון להמשיך לעזור לך" - זה הדימוי שקופץ לראש נוכח הודעת יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי על פרישה משיחות ההידברות בנושא ההפיכה המשפטית שמתנהלות בבית הנשיא. ממש ליפול מהכיסא נוכח אובדן התרומה הכבירה של המפלגה לעניין, ובעיקר תרומת הראשה.
מיכאלי - שבל נשכח, תרמה תרומה ניצחת לניצחון הימין בבחירות האחרונות - הבהירה כבר לפני חודש, במהלך דיון בוועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת, כי "אסור לנהל משא ומתן", שאין לה אמון בקואליציה ("לא באתם בתום לב"), שיו"ר הוועדה שמחה רוטמן כמו שאר חבריו "פועלים על ספידים", ושמפלגת העבודה "לא תיתן להם לחסל את הדמוקרטיה". ועל כך ניתן לומר שלושה דברים: הראשון, שיפה מאוד שהעבודה לא מתכוונת לתת להם לחסל את הדמוקרטיה, אבל מי שתולה בהקשר הזה את יהבו על העבודה בראשות מיכאלי, איך אומרת הקלישאה, שם כספו על קרן הצבי. לא רק משום שמדובר במפלגה שהצליחה להידחק לכנסת עם ארבעה מנדטים בלבד, אלא שכרגע, על פי הסקרים, לו נערכו הבחירות היום, היא אפילו לא הייתה מגרדת את אחוז החסימה. במילים אחרות, גייסות הלוחמים לא יבואו משם.
העניין השני נוגע לטענות המפלגה שהשיחות נעשות "במחשכים", שמתגבשות הסכמות "הרחק מעין הציבור", מה שמעלה את החשש "לפגיעה בדמוקרטיה". ובכן, החדשה המרעישה היא שמשא ומתן מהסוג הזה מתקיים תמיד במחשכים, תמיד רחוק מהעין הציבורית. מה שייצא, אם ייצא לאור, הוא נייר עבודה ראשוני שצריך לעבור את הכנסת.
שלישית, בריאיון לקלמן וליברמן ברשת ב', שהתקיים יום אחרי שפורסמה ההודעה, חזרה אפרת רייטן, שהייתה חברה בצוות המשא ומתן, על טענת המחשכים. אחרי התפתלות מכאיבה היא נתנה להבין שהטענה היא לא כלפי הנשיא, כפי שניתן היה להבין בתחילת השיחה, אלא שהכתובת היא שתי המפלגות המובילות באופוזיציה: המחנה הלאומי בראשות בני גנץ ויש עתיד של יאיר לפיד. השותפים שלהם למאבק. מה שמעורר תמיהה הגדולה: על שום מה ולמה בחרו שני אלה למדר את העבודה.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלומכאן לסיכום: הכי משתלם פוליטית לעבודה זה לרקוד על שתי החתונות. גם לקחת חלק במחאה וגם להשתתף בשיחות שממצבות את המפה הפוליטית: מי יושב במקום שבו קורים הדברים. רק שזה לא ממש אפשרי. אם השיחות יניבו הסכמות, מי שיגזרו את הסרט יהיו גנץ ולפיד. אם הן תיכשלנה, מיכאלי אולי תוכל להתהדר במשפט הפולני הידוע "אמרתי לכם", רק שזה ייתפס פתטי. מפלגת העבודה היא לא הכתובת שאליה נושאת המחאה עיניים, ומיכאלי היא לא המועמדת להחליף את ראש הממשלה.
הציבור, בהסתמך על הסקרים, תומך במהלך שמוביל גנץ להגיע לשינוי החקיקה בהסכמה. או לפחות לנסות לעשות את זה. ומי שאומר מראש שאין לו אמון בחבורה על סטרואידים - לא ברור למה הוא נכנס לשם. אלא אם כן מדובר במהלך ציני, בפוליטיקה של נראות סטייל טלי גוטליב: אני צורחת, משמע אני קיימת. ובשינוי נוסח, אני מתנגדת, משמע יש לי אידאולוגיה. ויכול להיות שבשורה התחתונה זה הסיפור כולו. בשל כך העבודה נכנסה, בגלל זה היא יצאה. וכל השאר פתפותי ביצים בלשון הסנהדרין, פטפוטי ביצים בלשון של ימינו.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
