כבר יותר מארבעה חודשים שאזרחי איראן מוחים נגד השלטונות בעקבות רציחתה של הצעירה מהסא אמיני במהלך מעצר משטרתי. רשויות הביטחון מגיבות ביד קשה במפגינים, כולל הרג והוצאות להורג, ובתוך בתי הכלא הופכות את חיי העצורים לסיוט שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו ללא צלקות, בגוף ובנפש. נשים רבות במדינה עומדות בחזית המאבק למען החופש – ולא פעם גם הן משלמות מחיר יקר. מכתבים שהן הבריחו מכלא אווין בטהרן הידוע לשמצה חושפים את המציאות בתוך החומות: מחסור של מים ומזון, מצוקה נפשית גוברת, עינויים קשים ומקרי אונס אכזריים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
עד עכשיו לא ברור כיצד הצליחו לאחרונה 30 אסירות פוליטיות ששוהות בכלא אווין להבריח החוצה מכתב מחאה חריף. "אנחנו, אסירות פוליטיות המוחזקות באגף הנשים", הן כתבו בו, "דורשות לעצור את ההוצאות להורג של מפגינים ולהביא לסיומם את המשפטים הבלתי הוגנים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האסירות חתמו על המכתב בשמן המלא. הן ציינו כי נפסקו להן יחד 124 שנות מאסר "בהליך לא הוגן, ללא שקיפות, ללא סיוע משפטי. כל השנים שנגזרו עלינו, בתנאי המצוקה הקשים פה, שווים לדורי דורות בחייו של אדם רגיל מחוץ לבית הסוהר".
החותמת הבכירה ביותר על המכתב היא פאיזה האשמי, בתו של נשיא איראן לשעבר אכבר האשמי רפסנג'אני, שכיהן בתפקיד בין השנים 1989 עד 1997 ומת לפני כשש שנים. האשמי היא פעילה מובילה של המחנה הרפורמיסטי ומבקרת של המשטר ונעצרה כבר חמש פעמים בגלל פעילותה למען זכויות נשים. בפעם האחרונה, בספטמבר 2022, נגזרו עליה חמש שנות מאסר אחרי שהורשעה ב"הגחכת חוקי האיסלאם וחתירה נגד הביטחון הלאומי".
אסירה בולטת אחרת שחתומה על המכתב היא נילופאר ביאני, מדענית, ונציגה לשעבר של תוכנית האו"ם למען איכות הסביבה באיראן. גם היא נידונה, עוד לפני מחאת החיג'אב, לחמש שנות מאסר, על "שיתוף פעולה עם ארה"ב נגד שלטונות איראן".
אווין הוא כלא בעל רמת הביטחון הגבוהה ביותר. הוא נחשב לקשה באיראן מבחינת תנאי המחיה והיחס לאסירים. יושבים בו אסירים מסוכנים ואסירים פוליטיים. בשל ריבוי האסירים הפוליטיים והאינטלקטואלים השוהים בו, הוא קיבל את הכינוי "אוניברסיטת אווין". בחצר הכלא מוציאים להורג בתלייה.
למרות השמירה, כאמור, לא פעם יוצאים מכתבים מאגף הנשים בכלא. בהארה הדאיאת, מייסדת תנועת המחאה לשוויון זכויות לנשים באיראן, הצליחה להבריח כבר שניים כאלה אל מחוץ לחומות. היא נשואה ואם לילד ורשומה על קמפיין "מיליון חתימות" שהופץ ברחבי העולם למען שוויון זכויות לנשות איראן. הדאיאת היא בוגרת לימודי כלכלה ופירסמה גם מאמרים באיראן ובארה"ב, עד מעצרה הראשון, בשנת 2007, בגין "פעילות מחתרתית וחשיפת סודות מדינה לגורמים עוינים".
"האונס הוא חלק מהשגרה שלנו. חשבנו שאונסים רק במהלך חקירות, ואז ויעזבו אותנו. אבל לעיתים קרובות עובר סוהר או חוקר ליד התאים שלנו, מצביע על אחת האסירות וצועק - 'תביאו אותה'. כעבור חצי שעה יחזירו אותה בבגדים קרועים, כשחלקי גופה המוצנעים שותתי דם"
מאז, היא נעצרה ארבע פעמים נוספות. גם היא, כאמור, מוחזקת באגף הנשים בכלא אווין. בפעם האחרונה היא נתפסה בידי כוחות הביטחון באוקטובר בשנה שעברה במהלך ההפגנות אחרי רצח אמיני, הכורדית הצעירה.
באחד מביקוריו בעבר בבית הסוהר הצליח בעלה של בהארה, אמין אחמדיאן, להגניב ספר מתורגם שהעבירה לו ומכתב אישי שנרשם על מפיות. "ישבתי מאחורי שולחן כשלפתע נכנס גבר כבן 50 והתיישב מולי", היא תיארה. "הוא החזיק תיקים עבי כרס ושאל אותי מה קורה. אמרתי לו שכלום. ואז הוא הרים את קולו: 'את תקבלי 50 שנות מאסר'. אמרתי שלא עשיתי שום דבר רע, אבל הרגשתי שאני מאבדת את השליטה על שרירי הפנים. אמרתי לעצמי 'אל תבכי, לעזאזל'. האיש הצביע על התיקיות שבידו והודיע: 'הוכחות'. הוא פתח את העמוד הראשון ואמר לי: 'אלה הוכחות שהעביר לנו התובע על פעילותך'".
בהארה המשיכה לספר במכתב: "לא היו לי משקפיים ולא יכולתי לקרוא את מה שהוא הציג בפניי. ראיתי רק את המשפט האחרון בכתב האישום: 'אללה מנצח את כל יריביו'. ואז הרים האיש שממול את קולו פעם נוספת: 'את נאשמת ב־17 עבירות. אפילו אם נצליח להוכיח שלוש או ארבע מהן, תקבלי עשר שנות מאסר'. עשר שנים? לחיות עשר שנים בלעדיך, יקירי? לעזאזל, שלא אפרוץ בבכי. הלוואי שיכולתי לחזור אל התא שלי. אם אבכה, הוא יהיה בטוח שאני אשמה או מצטערת. שאני מתחננת על חיי. התבוננתי באיש ממול, בלחייו השקועות, בקמטים על פניו ובזקן הלא מסודר. האם הוא מבין? כמעט הקאתי מרוב חרדה. הוא בוודאי חושב שכולנו, כל העצורים, טרוריסטים. ושוב הוא אמר: 'גברת הדאיאת, את תקבלי עשר שנות מאסר. יש לנו מסמכים. מה את רוצה לעשות?'. עשר שנים, חשבתי לעצמי, הוא בוודאי מתבדח. על מה? כמה זמן הייתי פעילה בנושא זכויות אדם? שלוש או ארבע שנים בסך הכל".
בהארה קיבלה לבסוף שנתיים מאסר. אלא שהיא נעצרה מאוחר יותר שוב, ונכלאה. גם הפעם היא הצליחה להגניב מהכלא מכתב החוצה. "אין ברירה אלא לבצע מהפכה", היא כתבה באומץ וקראה להתאחד מאחורי הדמוקרטיה והחופש ולצאת להפגין בלי פחד ולזכור את אמיני. "חייבים להפיל את המשטר כי הוא האויב שלנו. נכון שזה יהיה מאבק לא קל, ונשלם מחיר יקר, אבל אין ברירה. אין דרך אחרת. המשטר הזה לא מסוגל להכיר במציאות החדשה ולהתאים את עצמו לרוח התקופה".
שלוש מילים מלוות את ההפגנות ברחובות איראן שנמשכות כבר כארבעה חודשים: נשים, חיים, חופש. זו סיסמה כורדית במקורה, שאומצה באיראן מיד אחרי מותה של אמיני. אגב, גם העיתונאית שדיווחה על מותה של הצעירה, והרופאה שטיפלה בה עד שמתה, נכלאו.
בין העצורות אפשר למצוא את טראנה עלידוסתי, שחקנית קולנוע מפורסמת באיראן, שכיכבה בתפקיד הראשי בסרטו עתיר הפרסים של אסגאר פרהאדי, "הסוכן". ב־17 בדצמבר הגיעו השוטרים לביתה. בבית המשפט היא הואשמה בפרסום תמונתו של מוחסן שכארי, האסיר הראשון שהוצא להורג בגל ההפגנות, במסגרת מחאה נגד מעצרו. לפני כחודש שילמה ערבות ויצאה מהכלא. "זה היה סיוט קשה", כתבה. "לבי עם אלפי האסירים והאסירות".
נרג'ס מוחמדי, בת 50, היא אסירה פוליטית נוספת. גם היא פעילת זכויות אדם, שנכנסה ויצאה בעבר בשערי הכלא. לאחרונה זכתה מטעם המוסד ע"ש אולוף פלמה בשוודיה בפרס של מאה אלף דולר. אבל נרג'ס נמצאת בכלא שוב, אחרי שנידונה לשבע שנות מאסר על "הפרת הכללים הברורים של דת האיסלאם".
מתא הבידוד בכלא אווין היא הצליחה להגניב מכתב לקרובי משפחתה. "מענים אותן, אונסים אותן", היא כתבה על מצב האסירות בכלא. "אסירות שמוחזקות תקופה ארוכה בתאי בידוד, כמוני, סובלות ממחלות קשות וממצוקה נפשית. סוהרות מגיעות פעם ביום, זורקות לך מזון ומים. בעיקר הן באות כדי לבדוק ששרדת. אם לא הגיע הזמן להעביר את גופתך לחדר המתים בכלא. תבינו, אלה אסירות פוליטיות שלא מסוגלות להסתגל לחיים בכלא. יש ביניהן צעירות מאוד. אין להן תקווה".
המקרה של נילופאר ביאני קשה לא פחות. היא בת 37, ביולוגית שהתמחתה בטיפול בבעלי חיים, קיבלה את הכשרתה בקנדה ובארה"ב. היא עבדה כיועצת מיוחדת של האו"ם בנושא איכות הסביבה ו"עשתה את הטעות הגדולה כשהתעקשה לחזור לאיראן".
ביאני נעצרה בינואר 2018 והואשמה בריגול. כעבור שנה שלחה מכתב פתוח לאייתוללה חמינאי ותיארה את היחס המבזה והמטריד שזכתה לו מצד חוקריה בבית הסוהר. היא עברה עינויים קשים ונשלחה לבידוד למשך שמונה חודשים. חוקריה גם הציגו בפניה תצלום של גבר שגופו העלה ריקבון בתוך תאו. החוקרים התעקשו שהגבר התאבד. "תעשי כמוהו", האיץ בה אחד הסוהרים. האסירים, שותפיו לתא, ידעו לספר שהוא עונה למוות.
ביאני הצליחה להעביר מכתב לקרובי משפחתה. "אנחנו עוברים עינויים בלתי נסבלים על ידי הסוהרות והחוקרים", היא כתבה. "בועטים בנו ואז גוררים לחדר החקירות. אבל אין חקירה. לחדר נכנסים שניים או שלושה גברים ואונסים אותנו. לפעמים סותמים לך את הפה, כדי שלא ישמעו את הצעקות. לפעמים משחררים, כדי להפחיד את האסירות האחרות שכבר יודעות שזה מה שמחכה להן".
ארגוני איכות סביבה ברחבי העולם יזמו קריאה להצלת נילופאר. הקריאות מתחדשות כל חודשיים־שלושה, באירופה ובארה"ב, אבל הן לא חודרות את חומות הכלא. לפני שלושה חודשים היא נמצאה חיובית לקורונה והועברה, בשיא מחלתה, לתא צפוף באסירות בכלא אווין.
חברתה, אמנדה פוראס, כתבה עליה: "נילופאר מוחזקת בבית סוהר באיראן. ביחד עם שמונה קולגות, גברים, שלמדו איתה, היא עסקה במחקר. אבל שלטונות איראן החליטו להאשים את כולם בריגול. אחד מת במהלך חקירה. נילופאר מוחזקת במאסר בתנאים קשים. מאשימים אותה בקיום מגעים עם הממשל האמריקאי".
השליט חמינאי הודיע לאחרונה על חנינה לאלפי אסירים, אבל הנידונים למוות לא נכללים ברשימה. עוד לא ברור אם וכמה מפגינים ישוחררו. בכל מקרה, אין ספק שעצם המאסר בכלא אווין מותיר צלקות. ספיידה קוליאן, צעירה שנאסרה ב־2018 למשך חמש שנים, בגלל פעילותה "נגד הביטחון הלאומי של הרפובליקה האיראנית", חשפה גם היא את הטיפול הקשה של הרשויות. היא החליטה לספר את כל האמת, כלשונה, על מה שקורה בבתי הכלא.
"סוחטים מאיתנו הודאות", היא כתבה, "ומחתימים אותנו על ניירות ריקים שהתובע ימלא אותם. אין סנגורים. אין למי לבכות על הכתף. כל הזמן את נזהרת לא לגורם לאחיותייך האסירות להזיל דמעות בגלל הטרגדיה שלך. יש להן מספיק סיבות לבכות: חלקן השאירו הורים קשישים ומודאגים, בעל אהוב וילדים. איך אפשר להסביר להם מה עובר עלינו בלי שליבם יתפוצץ מרוב זעם? האונס, שמתבצע בידי נשים סוהרות וגברים חוקרים, הוא חלק מהשגרה שלנו. חשבנו שאונסים רק במהלך חקירות, ואז ויעזבו אותנו. אבל לעיתים קרובות עובר סוהר או חוקר ליד התאים שלנו, מצביע על אחת האסירות וצועק - 'תביאו אותה'. ואז אנחנו יודעות שהסיוט מתחיל. כעבור חצי שעה יחזירו אותה בבגדים קרועים, כשחלקי גופה המוצנעים שותתי דם".
קוליאן הוסיפה: "אני נמצאת כבר ארבע שנים בכלא. עכשיו סוף־סוף נדמה לי שאני שומעת, מרחוק, קולות שמפיחים תקווה. גם לכאן הגיעה הסיסמה 'נשים, חיים, חופש. היא הסתננה דרך קירות תאי המאסר".
