מאז חודשה האש אחרי ההפוגה נראה לכאורה שצה"ל מדשדש במקום ואינו פועל במהירות שתאפשר להציג ניצחון בתוך סד הזמן שקצבו לישראל האמריקנים והקהילייה הבינלאומית. אפשר לתאר זאת כביכול במונחים של חוסר סנכרון מדאיג בין השעון המדיני שמתקתק בקצב מהיר לבין שעון ההכרעה הצבאית שמתקדם באיטיות, ולכן אי-אפשר יהיה להשיג את מיטוט חמאס והשבת החטופים. הרושם הזה נוצר בציבור בין השאר בגלל תקשורת שהיא בחלקה קצרת רוח ותאוות הישגים כאן ועכשיו, ובשל הלחץ הלגיטימי של בני משפחות החטופים ותומכיהם הרבים שדורשים להפסיק את הלחימה ולשלם כל מחיר כדי להחזיר את יקיריהם.
- לרשימת החטופים המלאה - לחצו כאן
אבל תהיה זו שגיאה חמורה אם קבינט המלחמה, הקבינט המורחב והממשלה ייכנעו ללחץ, כפי שקרה לאסוננו במלחמת לבנון השנייה. שם קיבלה הממשלה החלטות על מבצעים ומהלכים צבאיים אחרים בלחץ דעת הקהל, וכולם - כמעט ללא יוצא מן הכלל - הסתיימו באבדות רבות ובכך שהמלחמה נגמרה בלי שחיזבאללה הורחק מהגבול ופורק מטיליו. ישראל נאלצה להסתפק בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהיום אנחנו יודעים שהיא נייר ריק מתוכן.
הכותרת
כך הגיעו לוחמות צה"ל ללב עזה
26:44
על שגיאות קיץ 2006 אסור לחזור. הציבור צריך לגלות אורך רוח ולהבין שהאיטיות לכאורה שבה מתקדמים כוחות צה"ל הפועלים בעזה נובעת משלושה גורמים: הראשון נעוץ ברצון להימנע עד כמה שאפשר מאבדות ונפגעים באמצעות הפעלת אש מסיבית כמסך מתגלגל לפני מי שאינם יכולים לרוץ קדימה, כמו שהיה למשל במלחמת ששת הימים ואפילו במלחמת יום כיפור. זו שיטת לחימה איטית במכוון שנועדה להגיע להישגים ולהרוג מקסימום אנשי חמאס שלא בקרבות פנים אל פנים, אף שגם בהם צה"ל מנצח, אבל בהכרח סופג נפגעים. בנוסף, הפעולה האיטית מבקשת למנוע נפגעים מאש כוחותינו, מה שמכונה בעגה הצבאית "דוצ" (ירי דו-צדדי).
סיבה שנייה לאיטיות היא שמחבלי חמאס משתמשים בטקטיקת "האויב הנעלם". ברגע שצה"ל מתקדם לעברם הם יורדים למנהרות ומנהלים לחימה ספורדית: הם מגיחים מפעם לפעם מפירים נסתרים בין כוחות צה"ל, יורים אר.פי.ג'י או מצמידים מטען, וחוזרים למנהרה. הטקטיקה הזאת משרתת אסטרטגיה מכוונת שבמסגרתה חמאס מבקש להשיג את הניצחון באמצעות משיכת זמן ופגיעה בלתי נמנעת בבלתי מעורבים – עד שהקהילייה הבינלאומית ובעיקר ארה"ב יכריחו את ישראל להפסיק את המלחמה ולהיכנע לדרישותיו. כך מבקש חמאס להישאר בשלטון ברצועה ולסחוט שחרור סיטוני של אסירים ביטחוניים מישראל.
הסיבה שלישית שבגללה צה"ל פועל באיטיות היא הרצון להימנע מפגיעה אפשרית בחטופים. זה נכון בצפון הרצועה וזה נכון בדרומה. הטענה של בני המשפחות שצריך להפסיק את הלחימה כדי למזער את הסכנה הנשקפת לחטופים אינה נטולת היגיון, אבל עליהם להבין שהסיכוי היחיד לשחרר אותם בחיים בתוך פרק זמן סביר נעוץ בהגברת הלחץ הצבאי. הפסקת הלחימה, מנגד, תאפשר לחמאס להמשיך להתעלל במשפחות ובציבור הישראלי בכלל, לסחוט עוד ועוד ויתורים וזמן יקר שיאפשר לו, בחסות הקהילייה הבינלאומית, להישאר בשלטון בעזה.
מי שמעוניין בשחרור החטופים צריך לתמוך בהגברת הלחץ הצבאי, וזה מה שצה"ל עושה במגבלת שמירת ביטחון הכוחות. לא הכול מוצג לציבור לגבי שיטות הפעולה בדרום הרצועה, ובמגבלות הצנזורה אפשר לומר שמתנהלת שם לחימה שהיא כבר עצימה - אבל בשיטות פעולה אחרות, ממוקדות, מבוססות מודיעין, ובלי כתישה מסיבית מהאוויר.
האיטיות בפעולה בדרום נובעת בין השאר מהלחץ האמריקני למנוע פגיעה באזרחים לא מעורבים. אבל בניגוד למה שמצטייר מהדיווחים בתקשורת ומההתבטאויות הפומביות של בכירי הממשל בוושינגטון, אין כרגע מגבלת זמן שהוטלה על ישראל. ההתבטאות של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן על כך שיש רק כמה שבועות נועדה יותר לאוזניים של האגף הפרוגרסיבי-ליברלי במפלגה הדמוקרטית של הנשיא ביידן, מאשר תכתיב לממשלת ישראל. על סמך מידע מוסמך אפשר לקבוע שהאמריקנים לא לוחצים לסיים את הלחימה בתוך שבועות, אף שבוודאי הם היו רוצים שזה יקרה.
לוחמי חי"ר בפשיטה על מעוזי חמאס בג'באליה
(צילום: דובר צה"ל)
לממשל ביידן על כל ענפיו יש אינטרס ברור שחמאס לא יישאר בעזה אחרי הלחימה, בדיוק כמו שבזמנו היה לארה"ב אינטרס זהה מול דאעש ואל-קאעידה. לכן אין על ישראל לחץ משמעותי להאיץ את הלחימה. המגבלה היחידה שהממשל האמריקני מטיל היא הדרישה להיזהר ולא לגרום להרג המוני של אזרחים לא מעורבים.
מכל הסיבות האלו אסור שהציבור יגלה קוצר רוח לגבי קצב התקדמות המלחמה ואסור שילחץ על קבינט המלחמה, הקבינט המורחב והממשלה. צה"ל צריך לקבל חלון זמן פתוח לא רק מהממשל האמריקני, אלא גם מהציבור הישראלי. צריך לזכור שבממשלה ובקבינט המורחב יושבים אנשים שרובם לא יודעים (לשון המעטה) איך פועל צבא ומה אפשר להשיג. הם מקבלים החלטות לגבי לוחמים בשדה הקרב מבלי שיש להם הכשרה מינימלית לכך. לחץ ציבורי מתורגם מיד ללחץ פוליטי שלהם להפסיק את הלחימה או לקצר אותה מבלי שהושגו המטרות.
ולכן אנו בתקשורת, וגם הציבור שרובו מבין מה עושים לוחמי צה"ל בשדה הקרב, ויודע שהדרך עוד ארוכה, צריכים להימנע מגילויי קוצר רוח ודרישה לסיפוק מיידי. אנחנו לא בתוכנית ריאליטי. זו מלחמה ובמלחמה דרושים קור רוח ונחישות הן ממקבלי ההחלטות והן מהציבור.
