ישראל עוצרת מלכת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה. כמדי שנה, ynet העלה את פרויקט "החלל שלי", שמאפשר לכתוב מילות זיכרון לאלו שלא ישובו עוד ולספר את סיפורם. החלומות שנקטעו, האסונות שנצרבו, התהומות שנפערו: כמה מהסיפורים המרגשים על הנופלים, מתוך הפרויקט.
- לפרויקט החלל שלי: כתבו מילים של זיכרון והעלו את תמונות הנופלים
מתן בידרמן 2002-1981
איש של אנשים, נתן לכל אדם שפגש יחס אישי וחם. בעל לב ענק ומלא נתינה לסביבה. אמרו עליו שיום יבוא ויהיה ראש הממשלה. כמה חבל שלא זכינו, אולי הכול כאן היה נראה אחרת.
יובל יוסי חיים מנע - 2017-1997
מכירים את ההרגשה הזו של להסתובב כשחלק אחד חסר? בטוח שכל אחד בדרכו מכיר וחווה את ההרגשה הזו לפחות פעם אחת בחייו. חישבו על מה קורה לאדם שאיבד את הדבר החשוב בחייו. האם רק חלק אחד חסר או שכל מהות הקיום שלו נעלמה ברגע? כך אני מרגיש כבר כמעט 4 שנים מאז אותו יום שבת שבו הודיעו לי שחלק אחד חשוב בחיי אבד ולא ישוב עוד. הבן שלי, יובל.
ביובל הייתה לי את האהבה לחיים, את החיוך ואת השמחה. הייתה לי גם את החמלה, פתיחות הלב ואהבה לזולת. ביובל הייתה לי את יכולת ההבנה לסביבה ורוחב הלב. את החברות האמיצה ונאמנות למטרה. נכון, היה לי גם את כוח הרצון להצליח במה שנראה קשה ולא תמיד מובן מאליו על ידי ההיגיון הבריא או המוח העובד בתבניות.
כל יום אני מנסה לשחזר כל סיטואציה לה היינו שותפים על מנת לחיות שוב את אותו רגע עוד פעם אחת. נזכר באותם מילים שגרמו לי את השיא בחיי - "אבא אני רוצה להיות כמוך", ואני משיב לך בהתרגשות: אתה תהיה כל דבר שתרצה יובל. נזכר ביום בו עשית צעד ראשון, ובהכנה לניתוח הראשון לחיך שסוע, בדיוק בגיל שנה, ומיד אחרי זה חושב איזה גבר נהיית - מוסיקאי מחד ומפקד בחטיבת הצנחנים מאידך.
אני פונה לסיפורים של החברים שלך עליך וקורא את הדברים בשקיקה, על מה שאתה מותיר לכל כך הרבה אנשים. ואני משנן. חבר אחד כותב: "ניחנת בכל היכולות שיש למפקד – בגרות, אחריות, יכולת ביטוי עצמי מאוד גבוהה, בשלב מסוים האסתמה שלך התגלתה באימונים העצימים יותר, אבל לא ויתרת למרות שכמעט התעלפת". חבר אחר מספר: "לא אשכח את הפטרול הקפוא בשומרון כשאני ורז סבלנו והיינו שבורים, ורק יובל מחייך כאילו נמצא על איזה אי עם בירה ביד".
יותר מכל חסרה לי הנוכחות, המגע והחיבוק האמיץ, והמילים "דדי הכול יהיה בסדר, אין דבר שאי אפשר לעשות, הכול בראש, הרי אתה לימדת אותי את זה". ואז אני חוזר לפה ומרגיש את החלק החסר. החלק אותו אני צריך על מנת לשוב ולהיות - יובל שלי.
שלך, דדי
מיכל זהר - 2010-1990
את מיכל זהר לא הכרתי באופן אישי. כשנודע דבר נופלה והתפרסם תצלומה בעיתונים, עם חיוכה האינסופי, אמרתי לעצמי, איך זה יכול להיות? איך אסון כזה יכול לקרות? על אף שאינני איש מאמין - וודאי לא באלוהים - אני מרשה לעצמי לשאול , 'אלוהים, איך זה?'.
ניר פורז - 1994-1971
ניר - קצין צה"ל שנהרג בעת ניסיון לחלץ את נחשון וקסמן ז"ל. ניר עצמו בן שכול, לאחר שאביו הטייס נהרג במלחמת יום כיפור. הגיע לקרבי למרות האפשרות להישאר קל"ב. מסרט הזיכרון אודותיך, למדתי יותר על האדם מאחורי התמונה ולמדתי איזה אנשים מדהימים יש בארצנו הקדושה. נער שאין לתאר את מידותיו האצילות, את החיוך המדהים, והנתינה האין סופית לעם ולמולדת. השם יקום דמך. יהי זכרך ברוך. הייתי בת 18 כשנהרגת והבטחתי לעצמי שאקרא לבני על שמך. בעזרת השם זכיתי לעשות זאת.
תומר חדד - 2000-1981
הזיכרון אינו חד פעמי. הגעגוע הוא לא משהו שמתרגלים לחיות איתו. אנו תמיד נזכרים במי שהיית, אך יותר מכך אנו כואבים את מי שלא הספקת להיות. אוהב אותך אחי היקר.
עפרה כהן - 1975-1956
עפרה שירתה בתפקיד חיוני במודיעין, ביחידה 8200. נפלה בסיני בעת מילוי תפקידה, 10 ימים לפני יום הולדתה ה-20. עפרה הייתה בחורה חייכנית, אהובה מאד על חבריה, נדיבה מאד ותמיד נכונה להגיש עזרה ועידוד למי שסביבה. נפילתה הטרגית הותירה חלל גדול בלבבות אוהביה - ההורים, האחיות, משפחתה וחבריה. יהי זכרה ברוך לעד.
לירון אביטן - 2002-1983
בפברואר 2002 התגייסה לירון לצה"ל ועברה טירונות בבסיס זיקים. בסיום הטירונות נשלחה לירון לקורס מפ"טיות במחנה שמשון. בתאריך 5.6.2002 נהרגה לירון באוטובוס אגד קו 830 בדרכה לבסיס, כאשר מחבל מתאבד שנצמד לצידו של האוטובוס פוצץ את עצמו באמצעות מכונית תופת. לירון נפצעה קשה והובלה לבית החולים "העמק" בעפולה. בהגיעה לביה"ח נפטרה.
ביום הפיגוע אמורה הייתה לסיים את הקורס, ולאחר מותה קיבלה תעודת הצטיינות, תעודה שכמובן לא זכתה לראות ולדעת את דבר הצטיינותה. כמה שנים קודם לכן, כאשר אחיה של לירון, מתן, נפצע קשה בתאונת דרכים ונזקק לעזרה, הייתה לירון האמא המטפלת בבית, עזרה בכל דבר אפשרי בבית ושימשה מודל חיובי לשלושת אחיה.
מאז שהייתה לירון ילדה קטנה, תמיד הייתה ילדה חרוצה וחייכנית, ותמיד הייתה מוכנה להגיש עזרה ולהושיט יד לכל המבקש עזרה. לירון הייתה ילדה שקטה, מסורה, טובת לב, עדינה ומקסימה. היא הייתה ילדה רגישה ועדינה מאוד, אהבה לעזור לבני משפחתה ולחברותיה. אין אדם שביקש עזרה מלירון והיא סירבה לו.
בנט בנאום בהר הרצל
(צילום: לע"מ)
היה בה משהו מיוחד במינו. לירון אהבה מאוד מוזיקה, קניית בגדים ונעליים ותמיד אהבה לטפח את עצמה מאוד. עיקר הבילויים של לירון היו בחיק משפחתה, חברותיה ללימודים, אחותה הילה ובנות הדודות שלה.
דברים שכתבה על לירון דודתה סוזי אביטן: "לירון המתוקה. אני מאחלת לך שנה טובה במקום שאת נמצאת וזה בטח בגן עדן. את הילדה הכי מקסימה ורחבת לב שהכרתי. אנחנו עצובים ומתגעגעים אלייך המון. השם יקום דמך בעזרת השם. אוהבת המון, דודתך סוזי".
עומדים בצפירה בערב יום הזיכרון ברחבי הארץ
(צילום: נדב אבס, עידו ארז, בראל אפרים)
דברים שכתב על לירון בן דודתה אייל גומה: "לירון היקרה. היית ילדה ונערה מיוחדת במינה. לעולם לא אשכח את כל הילדות שלנו יחד, את הצחוקים, את השבתות המשפחתיות, את האירועים ואת כל הצחוקים שליוו אותנו יחד. לעולם לא אבין איך מלאך כמוך נקטף ונעלם פתאום ביום אחד. אני מקווה שטוב לך בעולמך החדש, אך דעי לך, שלי מאוד קשה. מתגעגע המון ומבטיח לעולם לא לשכוח. אוהב לעד ומבטיח לנצור את שמך בליבי לעד".
בני משפחת אביטן הנציחו את לירון ופתחו ספרייה על שמה בבית הספר ש"ס בגבעת אולגה. כמו כן באירוע חגיגי מאוד, הכניסה משפחתה ספר תורה על שמה לבית הכנסת ועוד באותו ערב נערכה מסיבה גדולה להכנסת ספר התורה באולמי "היכל השמחות" בחדרה, בהשתתפות מפקדיה של לירון, חברים, בני משפחה ואישים ידועים מעיריית חדרה וממשלת ישראל. כמו כן, נמצאת אנדרטה בצומת מגידו, המנציחה את שמותיהם של כל הרוגי הפיגוע. "לירון היקרה, לנצח תישארי צעירה". אוהבים אותך מאוד, מתגעגעים וכואבים, כל משפחתך ומכרייך.
גיא גמליאלי - 2003-1984
לזכר הבחור שראיתי בעיתון ונשמתי נעתקה מהמבט החודר והפנים היפות שניבטו אלי. מאז נפילתו אני חושבת עליו כל יום זיכרון. להוריו - אם אתם קוראים, תדעו שעוד מישהו זוכר.
יזן פלאח - 2022-2002
יזן פלאח המלאך, גיבור ישראל אשר נרצח ע"י מרצחים צמאי דם. לוחם מג"ב שאפתן ובעל מוטיבציית אדירה לתת. בעל החיוך השובה והקסם המיוחד. בהליכתך, החיים השתנו ואתה הבאת חיים חדשים לכולנו. לוחם כריזמטי ויפה נפש, טהור, וילד של אמא. נזכור אותך לעד אהובנו. יהי זכרך ברוך לעד גיבור שלנו.
אורי ליבוביץ - 1967-1946
אורי אחי הגדול. כמה גדול? בן 21 היית. לא הסתגלת עדיין לחיי האזרחות שלאחר השחרור מהצבא, לחיי הקיבוץ, וכבר נקראת למילואים, ומשם התגלגלו האירועים למלחמת ששת הימים ותוצאותיה.
נולדת וגדלת בקרית מוצקין, היית ילד שקט, ביישן וחולמני. אהבת להתבודד, ולימודים לא היו הצד החזק שלך. היום קוראים לזה קשיי למידה, אך בצעירותך לא היה לזה מענה. כשבגרת, והגעת לגיל התיכון, למדת להתמודד ולהעמיק בתחביביך, שלא דרשו דווקא כתיבה. אספת בולים, התעניינת והעמקת בהיסטוריה ובמשמעות של כל בול, נשאבת לזה, מצאת בו עולם ומלואו. בנית דגמי מטוסים מנייר ועץ בלזה בסבלנות, ובדיוק של כל הפרטים הקטנים. יחד עם חבר ביליתם שעות במחסן מלא כלי עבודה של אביך, יצרתם מכשירים ואביזרים שונים, וידעת לתת פתרונות טכניים ויצירתיים לבעיות שצצו תוך כדי הרכבה והפעלה.
למדת להעסיק את עצמך בלימודים לא פורמליים, גם בחיי החברה למדת להשמיע את דעותיך, הגנת על החלשים והדחויים חברתית, לא ויתרת, עשית זאת בנחישות, אבל לא בהתלהמות, אלא בשקט שאפיין אותך. בלטת בעזרה למי שביקש, וגם למי שלדעתך היה זקוק לעזרה ולא ביקש - בצנעה ובנחת שאפיינו אותך.
בצבא היית חובש קרבי, תפקיד שללא ספק דורש תכונות אלו. לחמת במלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת אשר בירושלים, מהקרבות הקשים לשחרור העיר. על פועלך בקרב זה הוענק לך צל"ש, וכך תוארה בו התנהלותך בקרב: "'חובש', נשמעה הצעקה בין רעמי הפיצוצים, 'חובש, יש כאן פצוע'. השעה הייתה 3.30 לפנות בוקר, הקרב על גבעת התחמושת היה בעיצומו. החיילים והמפקדים זרמו קדימה, הנפגעים נפלו, ואז, אפשר היה לראותו, את אורי החובש גוחן עליהם ומגיש עזרה. חובש פציעה, מזריק מורפיום, אומר מילת עידוד ורץ הלאה".
"המפקד וחייליו רצו קדימה, בתוך התעלה שהתמלאה לוחמים. 'חובש' נשמעה הצעקה, 'יש כאן פצוע', וכאילו מתחת לאדמה הופיע אורי עם תרמילו. הלוחמים המשיכו, חיסלו עוד שתי עמדות, ולרגע נדמה היה שהשאירו את החובש אי שם מאחור - אך מיד חזר אורי והופיע ליד פצועי הקו הראשון".
"נפתחה עליהם אש, המפקד פוקד לצאת מהתעלה, מסוכן מדי היה להישאר בה. שלושה קפצו החוצה, שניים נפגעו מיד. אורי טיפל עדיין בשני פצועים בתעלה, וכשהודיעו לאורי על פצועים מחוץ לתעלה יצא אליהם ללא שהיות. אש התופת נמשכה, אורי לא שם לב לנעשה מסביב, החזיר את הפצוע לתעלה. עוד לא הספיק לנשום וכבר צעקו 'חובש!'. שוב היה זה בקו הראשון, שוב נפצע מישהו מחוץ לתעלה. אורי לא היסס. הוא חזר וקפץ החוצה וגחן ליד הפצוע. בעודו מגיש עזרה לפצוע, הוטל לעברו רימון מטווח קצר".
"'חובש!', חזרה ונשמעה הקריאה, 'יש כאן פצועים'. אורי היה הפעם אחד מהם. מעדות חברים שהיו לידו, התברר לאחר הקרב, כי אורי עצמו נפצע במהלך ההסתערות, אך לא טרח להגיש עזרה לעצמו. עסוק היה בהגשת עזרה לחבריו שנפצעו".
נזכור אותך תמיד, ונמשיך לספר את סיפורך שיהיה מופת למסירות ונתינה. יהי זכרך ברוך.
