נשיא ארה"ב ג'ו ביידן דיבר השבוע באו"ם. בישראל עיקר ההתייחסות הייתה לפגישתו עם ראש הממשלה נתניהו, אחרי חרם מעשי שנמשך חודשים ארוכים. אני מניח שהקוראים לא יוכו בתדהמה לשמוע שהפגישה לא הייתה בעדיפות הראשונה של הבית הלבן, גם לא העשירית. הנאום של ביידן באו"ם, לדוגמה, היה העדיפות העליונה. הנשיא האמריקאי העביר שם מסר משמעותי של הממשל שלו, חלק ממורשתו: קידום והגנה על דמוקרטיות. משטרים דמוקרטיים בכל רחבי העולם נחלשים. חלקם – בהונגריה, בפולין, פה בישראל אילולא המחאה – מתחלפים במודל היברידי ורעיל. יש מי שקוראים לזה "דמוקרטיה זומבית"; כזו שנראית בחיים - אבל מתה מבפנים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
ביידן, בנאומו, עשה קצת יחסי ציבור לדמוקרטיות. בטוויטר הוא הפנה לנאומו בשתי מילים: דמוקרטיות עובדות (Democracies deliver). זו השיטה האמריקאית במלוא תפארתה: אם הדמוקרטיה הליברלית, המוצלחת והזוהרת לא מצליחה, זו כנראה בעיה של מיתוג. הנאום הפרו-דמוקרטי של ביידן הגיע בתזמון מעניין; הבית הלבן שלו מנסה לגאול את סעודיה, לא בדיוק דמוקרטיה ליברלית, מחרם פוליטי בלתי רשמי בארה"ב. מוחמד בן סלמאן, יורש העצר של סעודיה, פצח במסע לטיהור שמו בציבור האמריקאי, ולשם כך לא נרתע אפילו מנפנוף באפשרות של שלום אזורי. כתב של "פוקס ניוז" קיבל גישה תקדימית לסעודיה, בילה שם שבוע, הסתובב עם הנסיך ושאל ה-כל, כולל על מעורבות סעודים ב-11 בספטמבר והרצח של ג'מאל חאשוקג'י. בן סלמאן דיבר באופן יוצא דופן על האפשרות של נורמליזציה עם ישראל ותיאר זאת כאפשרות ל"הסכם היסטורי". "אנחנו מתקרבים", אמר, ואז נפנה להדגיש את הצורך בשיפור חייהם של הפלסטינים.
מה שאמר היה תקדימי, והמחיש – עם דברי נתניהו וביידן בפגישתם – שהמגעים עם סעודיה מתקדמים מאוד. הסכם שלום היסטורי הוא אפשרי. מה שלא אמר בן סלמאן היה חשוב באותה מידה: הוא נמנע מלהתעקש שיש לקיים את היוזמה הסעודית לפני נורמליזציה. מהות היוזמה היא נסיגה לקווי 67'. MBS גם לא דיבר על הצורך בהקמת מדינה פלסטינית לפני השלום עם ריאד. הנוסח שהציג נשמע כמו "שלום כלכלי". זה חכם. אם הייתי הסעודים והאמריקאים, הייתי מוכר לישראלים את השלום לפני שהייתי מוכר להם את מחירו.
במילים אחרות, ביידן, נתניהו ובן סלמאן שידרו על אותו גל. הם הניחו את הפיתיון בפני הציבור בארה"ב (דעתו של הציבור הסעודי לא חשובה, בהתחשב באופי המשטר, ובישראל הציבור תומך ממילא בהסכם שלום עם סעודיה). אם האמריקאים רק יסכימו לפייס את בית סעוד בברית הגנה בסגנון הדרום-קוריאני ובנשק מתקדם, ויניחו למדינה התיאוקרטית להחזיק בתוכנית גרעינית מתקדמת, אפשר להגשים חזון יוצא דופן למזרח התיכון כולו. קלי קלות. ואיפה משתלבת ההפיכה המשטרית בכל זה? לא לחינם הודעת הבית הלבן על הפגישה תיארה את "הערכים המשותפים" הדמוקרטיים כראשונים על סדר היום. הנושא הזה חשוב לבית הלבן, הוא לא בעדיפות עליונה. האמריקאים לא הצילו אף פעם שום דמוקרטיה מעצמה; מצד שני, יש להם היסטוריה עכורה של תמיכה במשטרים לא-דמוקרטיים בשם אינטרס מעצמתי. במקרה הישראלי, הם ממילא משוכנעים כי המהפכה המשפטית תבלע את בניה. יש בזה משהו. הנה, רק השבוע נתניהו הסביר לאילון מאסק שהוא חשב שהתוכנית שהציג לוין - התוכנית של ממשלתו, שעליה הגן ואותה דחף בגאווה - הייתה בעצם גרועה.
מצד אחד, נתניהו הוא לא הנושא. הגל הפופוליסטי-לאומני ששוטף את העולם מתרחש במקומות שונים, וברובם אין כתב אישום פלילי נגד המנהיג. מצד שני, נתניהו הוא הגורם שאין בלתו. האם מנהיג אחר של הליכוד - בפרט אותו מגדל של כריזמה מזהירה, יריב לוין - היה מצליח לגרור מחנה שלם לתוכנית כה אסונית? נראה שלא.
3 צפייה בגלריה
האם יריב לוין היה מצליח לגרור מחנה שלם לתוכנית כה אסונית? נראה שלא.
(צילום: אלכס קולומויסקי)
כמה חוקרים מובילים בארץ (ובעולם) של פופוליזם ולאומנות בדקו במחקר רחב (מעל שלושת אלפים ישראלים) מי האנשים שתומכים בהפיכה ומה מוביל אותם לעשות זאת. פרופ' יותם מרגלית מאוניברסיטת תל-אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ד"ר נעם גדרון מהאוניברסיטה העברית, ד"ר ליאור שפר מאוניברסיטת תל־אביב וד"ר איתמר יקיר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה עשו דבר יוצא דופן. הם אספו תשובות ממדגם מייצג בציבור הישראלי רגע לפני שלוין הציג את תוכניתו, ואז עשו זאת שוב באפריל, כאשר הוויכוח על ה"רפורמה" היה בשיאו. זו הפעם הראשונה שנבחנים תהליכים אנטי-דמוקרטיים בזמן אמת. ישראל הפכה לניסוי שבו אפשר לענות על שאלות יסודיות של נסיגה דמוקרטית. מה מחולל אותה - קיטוב רגשי (דהיינו שנאה פוליטית למחנה השני), פופוליזם, תפיסה צרה של דמוקרטיה (נניח, ראייתה כשלטון רוב בלבד), נאמנות למנהיג או עבר אישי שלילי עם רשויות החוק. מה הם גילו? שהגורם המרכזי שמסביר תמיכה בהפיכה הוא התחושה כלפי נתניהו. בפער מכל התשובות האחרות. ובמילים אחרות: ככל שאתה מסור יותר לנתניהו, כך אתה תומך יותר בהפיכה. וגם הפוך.
במקרה של מצביעי הקואליציה, הקיטוב - דהיינו, במקרה שלהם, העוינות למרכז-שמאל - היה גם הוא גורם מהותי. ומה איננו גורם משמעותי בקביעת היחס של הציבור ל"רפורמה"? חוויה שלילית בעבר מול רשויות החוק, לדוגמה. האמונה שהרוב חייב להחליט. פופוליזם. המרכיב האחרון נמדד על ידי שאלות בסגנון "לרוב הפוליטיקאים לא אכפת מהעם" או "העם צריך לקבל את ההחלטות החשובות, לא פוליטיקאים". בעמוד הזה אפשר לראות בגרף: ברור שככל שאוהבים את ביבי יותר, אוהבים את ההפיכה יותר. זה לא יכול היה לקרות בלי נתניהו, במילים אחרות. ד"ר שפר אומר כי "בישראל אנחנו בסוג של 'מעבדה חיה'. המאבק על האופי הדמוקרטי של המדינה מתנהל בשידור חי מול עינינו. ברוב המקרים האחרים, הניסיונות להבין מה מוביל אנשים לתמוך ביוזמות שפוגעות בדמוקרטיה מגיעים אחרי שהתוצאה כבר נקבעה, ואנשים נוטים להתאים את הדעות והתשובות שלהם למציאות החדשה".
שאלתי את החוקרים אם המיקוד בנתניהו לא מגמד תהליכים עמוקים בחברה הישראלית, שהם המחולל היסודי של ההיחלשות הדמוקרטית. ד"ר גדרון ופרופ' מרגלית אמרו כי "מכיוון שנתניהו עצמו הוא הנושא המסדר של הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, ההזדהות האישית איתו מקפלת לתוכה זהויות וקווי שסע אחרים בחברה שלנו. נתניהו הוא דמות מקטבת מאוד, וכמנהיג יש לו השפעה חזקה על ציבור גדול שנאמן לו ומוכן להתיישר עם המסרים שלו לגבי הרפורמה המשפטית. הממצאים שלנו מראים שהרגשות כלפיו הם הגורם העיקרי שמכתיב לחלקים רחבים בציבור הישראלי את היחס לרפורמה". השיח הישראלי כולו מניח שאנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות כוללת. מה שהמחקר התקדימי הזה ממחיש הוא שה"רפורמה" איננה "מהפכה" ‑ פעולה של הציבור המתקומם נגד מערכת המשפט; היא הפיכה, דהיינו מהלך שמונחת מלמעלה, ללא תמיכה עממית אמיתית ‑ לפחות לא בליכוד. תקווה כלשהי, לקראת יום הכיפורים.
