בולמוס הקלפיות של ישראל, שבא על סיפוקו בחמש מערכות בחירות לכנסת בשלוש שנים וחצי, עורר בשעתו תגובה משולבת בציבור. מצד אחד, תחושת דחיפות וחשיבות שגברה והלכה בציפייה להתיר את הפלונטר הפוליטי באופן הנכון והובילה לאחוזי הצבעה גבוהים; מצד שני, תחושת מיאוס נוכח הסטגנציה הברורה והיעדר ההכרעה. בכל הקשור לבחירות המקומיות שהתנהלו היום (שלישי), ישנה תמימות דעים שניתן, בגדול, לתמצת בשאלה "מה זה?". כך, על כל פנים, השיבה אישה מבוגרת שחצתה את מעבר החצייה הסמוך לקריית החינוך "יובלים" באור יהודה כשהוגש לידיה עלון מטעם תנועת הצעירים. איזה צעירים ואיזו תנועה, ומה קרה?
המלחמה בעזה ממקדת את המבט בלאומי ופחות במקומי, וכך הנישתיות המובנית של הבחירות המוניציפליות, שגם בעתות שלום לא מעוררות עניין מיוחד, מתורגמת עתה לחוסר רלוונטיות כמעט. לא שמספר התלמידים בכיתה אינו סוגיה חשובה, אבל האם זה מה שדורש כעת הכרעה בחיינו? אולי בפברואר 2024, הבעיות הקטנות של החיים הן לא באמת בעיות. בהשוואה לשאלות הרות הגורל שעומדות על הפרק בבחירות הארציות, אלו שבמוקד הבחירות המקומיות התוו אווירה מנומנמת מחוץ לקלפיות.
יצאנו לדיזנגוף סנטר בבחירות המוניציפאליות
(צילום: עידו ארז )
הכותרת
תנו לראשי הערים את הכוח להחליט, או שלא?
24:05
אחרי שנדחו פעמיים, התקיימו לבסוף הבחירות לרשויות המקומיות באיחור של כארבעה חודשים - לא רק כביטוי נוסף ומיוחל של חזרה לשגרה, אלא גם כי חייבים להביא כבר לפורקן את המתח המושהה, המתבטא בין היתר בכרזות שמכערות את המרחב הציבורי מזה חצי שנה. עוד שבוע עם "ב-31.10 יוצרים עתיד באור יהודה" על עץ דקל או תצלום תקריב של משה פטל במרפסת, והטבע יתמרד. מצד שני, הכרזות, והן בלבד, יכולות להסביר שהרחובות ריקים בגלל שיש בחירות ולא כי שבת התבלבלה והגיעה בטעות ביום שלישי.
מסיבוב בדממה האורבנית שהיא אור יהודה עולה כי הבחירות מעניינות את 44 המתמודדים בתשע הרשימות למועצה, את העובדים מטעמן שמרוויחים תעריף שבתון, וקומץ דמוקרטים שעבורם מאפשרות הבחירות המקומיות להרגיע את הקריז בעקבות החסך מהצבעות שנכפה עליהם מאז ניצח הליכוד בבחירות נובמבר 2022. אחוזי ההצבעה הנמוכים בשעות הבוקר ברחבי הארץ - פחות מ-4% עד לשעה 11:00 - מחדדים את הצורך בשינוי השיטה. אם הבוחר לא יבוא אל הקלפי, הקלפי יבוא אל הבוחר. טוב תעשה המדינה אם בבחירות המוניציפליות הבאות תדאג להציב קלפי ניידת בקניונים הומי האדם.
באר שבע: זיכרונות מנובמבר 2022
ייתכן שבימים כתיקונם רחובות קק"ל והעצמאות בעיר העתיקה בבאר שבע שוקקי חיים, ויושבי בתי הקפה והפיצוציות הופכים בענייני היום עד שהיום מאיים להפוך למחר. ביום הבחירות המקומיות הכול היה סגור על מנעול. לכל היותר, בקצה העין, אפשר היה להבחין באדם בודד אוכל פלאפל כאילו אין צרות בעולם. יותר משחשוב לאנשים לדבר על מה שיהיה, חשוב להם לנוח.
לבחירות בבאר שבע אין מרכז עצבים ואין להן דופק. לכל היותר נימולים של דמוקרטיה. מאבק אמיתי על ראשות העיר, שמייצר עניין במקומות אחרים, אינו קיים כאן. רוביק דנילוביץ', ראש העירייה ב-15 השנים האחרונות, רץ לבדו ועל פי כל הסקרים הוא צפוי לנצח את עצמו. מסוריה באים לבאר שבע כדי ללמוד על שלטון יחיד, דומיננטיות והבעת הערכה שהוא כנראה הרוויח ביושר.
"לרוביק שלנו מצביעים בשני פתקים", מורה אחת הכרזות מחוץ למקיף רגר בשכונת נווה זאב ומבססת את הקשר הגורדי בין דנילוביץ' לעיר (הוא שלהם), כמו גם את הנושא שכן על הפרק. המאבק הוא על הרכב הקואליציה שתהיה לו והייצוג של הרשימות השונות במועצה. האם ניואנסים דקים שכאלה - כמה מושבים יהיו לשמעון בוקר וכמה לשמעון טובול - מספיקים כדי להוציא אנשים מהבתים?
בן, סטודנט באוניברסיטת בן גוריון, מתגורר בעיר כבר שלוש שנים. הדבר מספיק בוער בעצמותיו כדי שיעמוד מחוץ לבית ספר "בארי" בעיר העתיקה, לא רחוק משלט עם תמונתו של עובדיה יוסף וכיתוב באמהרית, וינסה לשכנע בהתנדבות עוברי אורח להצביע לסיעת "קהילה". ההיענות לא גבוהה, אבל כך גם חוסר ההיענות. התנועה דלה, ואם הקלפי הזאת מסמלת משהו, ייתכן שתספיק הצבעתם של כל חברי הרשימה של דנילוביץ' כדי להבטיח את שליטתם המוחלטת במועצה.
"יש לך עוד מגפון?", שאל פונקציונר אחד את בוקר, שבדיוק הגיע לבקר בנווה זאב, ולא ברור למה נחוץ אחד - גם לחישה תספיק כדי להעיר מתים בהתחשב באווירה המנומנמת. על הפתק של בוקר כתוב "64 מנדטים", תוצאה שגם דנילוביץ' היה חותם עליה וההוכחה לכך שבוקר, סגן יו"ר הליכוד העולמי, עדיין עמוק בנובמבר 2022, חוגג את ניצחון בנימין נתניהו כאילו מאז לא התרחשו דבר או שניים במדינה. על הכרזות הוא מופיע לצד תמונתו של נתניהו והוא עומד בראש אחת משתי רשימות של הליכוד בעיר שהתפצלו, כנראה בעקבות מחלוקת סביב התמיכה בראש הממשלה - חלקם תומכים בו ממש, ואחרים תומכים בו מאוד.
קריית גת: מותחן פוליטי נטול צופים
הבחירות בקריית גת הן בגדר שמועה. אפשר להסתובב בעיר במשך זמן רב ולא לדעת שבישראל נהוגה שיטת משטר דמוקרטית שבה האזרחים יכולים להגיע למקום שנקבע מראש ולקבוע את נציגיהם. דרושה עזרה מהמזל כדי להיתקל בקלפי או אפילו בכרזה מטעם אחד המתמודדים. מוזר, שכן בהשוואה לשיממון בבאר שבע, בקריית גת מדובר במותחן פוליטי ממדרגה ראשונה, צלחת פטרי אחת גדולה של מועמדים לראשות העיר ומוטציות כמו רשימה משותפת של ש"ס ואגודת ישראל שיכולות להתהוות רק בחצר האחורית של הפוליטיקה.
אבירם דהרי, שמספרים עליו שהוא סטנדאפיסט ממדרגה ראשונה ופספוס גדול של הקומדיה הישראלית, הוא ראש העיר כבר 20 שנה, אך נדמה שהוא לא יזכה בקדנציה חמישית בלי להידרש לסיבוב שני. ראש המזנבים בו הוא כפיר סוויסה, מנכ"ל משרד התרבות והספורט שרץ תחת הסלוגן "מקריית הממשלה לקריית גת", והוא נאחז בשולי גלימתו של השר מיקי זוהר, תושב העיר, בדרך אל התפקיד.
מתמודד נוסף הוא יקיר שינדלר, שבשעת צהריים הגיע לבית הספר היסודי יד יצחק עם הרבה טקס בישבן. רחבת הכניסה לבית הספר הזכירה את המתרחש מחוץ למוקדי ההצבעה בזמן הבחירות לכנסת - גזיבו ענק, ילדים שחילקו פלאיירים ומדבקות בתחושת שליחות אמיתית, ורמקולים קולניים מהם בקע ג'ינגל שהוכן במיוחד לכבודו של דהרי שלא חסך בהוצאות.
"אוהב אותך אח יקר, אין כמוך, אתה תמיד בלב שלי", אמר שינדלר למכר שחלף על פניו בדרכו למכונית שתיקח אותו לקלפי נוספת. בעיר קטנה כמו קריית גת כולם מכירים את כולם, ומה שעלול להישמע כמו מחווה פמיליארית ריקה מתוכן במקומות אחרים היא כאן, בסבירות גבוהה ואחרי חוגי בית רבים, תיאור אותנטי. ייתכן שהוא באמת תמיד בלב של שינדלר.
דהרי לא נצפה במקום, לפחות לא בגרסתו המקורית. פלקט שלו - בגודל טבעי, יש להעריך - הוצב במקום, כמו מזכיר לכל המצביעים הנכנסים לקלפי שאחרי ארבע קדנציות הוא נוכח בכל מקום. אם לא בגופו, אז לפחות בגרסת הקרטון שלו.
רמלה: כיפה אדומה לבן גביר
בני אלבז, ההוא מ"הוא זכאי", עשה הרבה רוח בימים שלפני הבחירות ברמלה. בכתבה ב"כאן11" הוא דיבר בפאתוס, התגאה בתמיכתו של איתמר בן גביר, וציין את הבוקסים שקיבל וחילק בשוק בילדותו כהוכחה לשורשיותו. הוא הבטיח להיות "ראש העיר של הנרקומנים, של הלא נרקומנים", וציין ש"ברוך השם הרבה התנקה פה". פשר המחמאה האגבית הזאת למצבה הנוכחי של העיר התברר כמה שעות לתוך יום הבחירות. אלבז עשה ויברח, הסיר את מועמדותו והעביר את תמיכתו לראש העיר המכהן מטעם הליכוד, מיכאל וידל.
על הראש של אלבז יש כיפה שחורה, אבל לבן גביר הוא עשה כיפה אדומה. אם ימחל על הפגיעה, השר יגלה שלא קרה שום אסון. גם לאחר פרישתו של אלבז, ארבעת המתמודדים שנותרו מרכיבים תמונה עם 50 גוונים של ימין.
מוטיב הפרישה של אלבז, ששימש בעברו כחבר מועצה מטעם ש"ס בנס ציונה וברמלה, הוא כאין וכאפס לעומת זה של מתמודד אחר על ראשות העיר, יואל לביא. בשנת 2017, בשיאה של הקדנציה החמישית שלו בתפקיד, הודיע לביא במפתיע על התפטרותו. שש וקצת שנים מחוץ למשרד בחיים ויצמן 1 הספיקו לו. אם רמלה לא הייתה עיר אלא מערב פרוע, לביא היה מגלם את תפקיד השריף השב לעשות סדר, עם כל מקדם הדרמה הנלווה לשובה של דמות מרכזית שכבר נדמה היה כי עזבה את הסט. יחד עם הראל שהם, אולי הגוון הכי ימני של הימין בבחירות בעיר המעורבת, הוא מזנב בווידל בתקווה לדחות את ההכרעה לסיבוב שני.
הערב ירד על רמלה. במערכות בחירות ארציות, השעות האחרונות של ההצבעה הן העמוסות ביותר - הלחץ להספיק וקמפיין ה"געוולד" של המפלגות הגדולות דוחף את השאננים אל הקלפי באמצעות כוח בלתי נראה, כבלי אחריות פנימית חזקה. לא במקרה הזה. רטוריקת ההפחדה פחות משחקת תפקיד כשהאיום אינו קיומי, ולמבול הסמסים, שמתרה על "תוצאות צמודות ביותר", אף אחד ממילא כבר לא מתייחס.
העיר שקטה, חשוכה, וכל שנותר כדי להעיד שבשעות האור התקיימו במקום בחירות הן שיחות החולין בין המתנדבים או העובדים בשכר מטעם המועמדים מחוץ למוקדי ההצבעה. הם כאן מהבוקר, ואחרי 12 שעות כבר לא נשאר על מה לדבר. כולם יודעים איך קוראים לאמא ואבא של כולם, ומה הילד של כל אחד הכי אוהב לאכול, ואין בדיחה שלא חזרו עליה פעמיים. בעוד שעתיים וחצי יסגרו את הקלפיות והקרקס הדמוקרטי יעזוב את העיר. לא רק את רמלה, גם את אור יהודה, באר שבע וקריית גת. הוא יותיר אחריו שביל קליפות של פתקי הצבעה, עלונים שאיש לא קרא, ומדינה שלמה שתתעורר מחר בחזרה למציאות שניסתה לשכוח למשך 24 שעות - של צרות שאינן פנימיות ובעיות ששום ראש עיר בעולם לא יכול לפתור.
