הרשויות המקומיות השכנות לעוטף עזה קולטות אליהן מפונים מהטבח של ה-7 באוקטובר, לצד קבורה של החללים שלהן וחימוש כיתות הכוננות. במועצה האזורית רמת הנגב, שגובלת במצרים ושכנה למועצה האזורית אשכול, שמאות מתושביה נרצחו ונחטפו לעזה, כבר רכשו כלי נשק בחצי מיליון שקלים. לחלק מיישובי פתחת ניצנה במועצה אין אפילו גדר. הם נמצאים במוכנות לאפשרות של זליגת מחבלים מעזה, אבל לא שוללים את האפשרות שטרוריסטים עלולים להגיע גם מכיוון מצרים.
"תחמשו את כיתות הכוננות ותאפשרו לנו להגן על עצמנו במלוא הכוח והעוצמה. הרציונל ברור, ראינו כי כיתות כוננות מוכנות וחמושות הצילו יישובים שלמים בעוטף", אומר ראש המועצה רמת הנגב, ערן דורון. "ברמת הנגב ישנם כ-15 יישובים, כמה מהם צמודי גדר ולגביהם ישנם איומים והתרעות קונקרטיים. אני לא יכול לחכות לצבא ומשטרה שעמוסים כעת באירועים נוספים. אני רוצה להיות בטוח שכיתות הכוננות ביישובים שלנו מסוגלות להדוף כל איום או סכנה בשטחיהן. גורלנו אינו הפקר".
3 צפייה בגלריה
"נכנסים לשגרת חירום. יש אווירת מלחמה, אבל גם של חיים". ענן שיאון ויהלי לוי
(צילום: אילנה קוריאל)
ביישוב קדש ברנע, הרבש"ץ ענן שיאון הקים חמ"ל קטן ומאולתר כדי להשיג נשקים, מכשירי קשר ואפודים קרמיים. "אנחנו מנסים להשתדרג ולסגור פערים ומלאים, החל ממים למושב, סולר וציוד נוסף. אנחנו נכנסים לשגרת חירום ומחכים לראות לאן זה יילך. לגבי תרחישים? ראינו מה היה ואנו משתדלים לתת מענה לכל תרחיש אפשרי, גם אם הוא הזוי". באמצע השיחה איתו הוא משוחח עם גורם צבאי ומזהיר כי "אם אני לא יכול ללכת למטווחים, אנחנו הולכים לחממות לבצע מטווח. אם אתם שומעים משם ירי - זה אנחנו". אשתו של שיאון יצאה בלילה לישון אצל חברה. "גם חוות בודדים בבעיה. שם יש רק שני אנשים. לנו יש 80 משפחות ביישוב. הם באותה צרה".
יהלי לוי (41), חקלאית ואם חד הורית לחמישה ילדים מקדש ברנע, היא חלק מכיתת הכוננות היישובית. "נהרגו לנו שניים מצוות פלד מפתחת ניצנה. אח שלי בצוות איתם", סיפרה. שני לוחמי לוט"ר ניצנה (צוות פלד), יפתח גורני מבאר מילכה ולירן אלמוסנינו מכמהין, נהרגו ביום הראשון ללחימה, בדרכם להגן על קיבוץ חולית. "היו לנו ימים מאוד מאוד קשים, אבל כיתת הכוננות שלנו מתפקדת ויש כאן הרבה אוחזי נשק. יש אווירה של מלחמה, אבל גם של חיים. בין לבין אנחנו קופצים למשק, אבל אנחנו עסוקים סביב השעון בשמירות ומאבטחים את המושב. האירועים הכניסו אותנו לדריכות מאוד מאוד גבוהה".
לוי הוסיפה כי "מה שראינו בעוטף עזה זה תרחישים שאנחנו מתאמנים עליהם בכיתת הכוננות, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו עוצמה כל כך אכזרית". קדש ברנע יושב 500 מטרים מגבול מצרים. האיומים המרכזיים הם פצמ"רים, דאע"ש וזליגה של מחבלים מעזה. "יש לנו גני ילדים במושב, והתרחיש של מחבלים של דאע"ש שמגיעים בטנדרים הוא לגמרי כזה שעבדנו עליו".
ראש מועצת רמת הנגב, ערן דורון, תיאר כי כיתות הכוננות היישוביות נחנקות. "בעשור האחרון כמויות הנשקים ירדו. הצבא פשוט לוקח אותם. לא מתאים לו - לוקח. הרבש"צים שלנו בכל פתחת ניצנה נלחמו בשיניים וחלק מהתושבים נותרו עם נשקים, אבל עדיין יש לנו מחסור בציוד. על אפודים קרמיים אין בכלל מה לדבר, וגם לא על אמצעי ראיית לילה. אנחנו מסתמכים על העובדה שאנחנו גרים פה ומכירים כל מנורה ורכב מחוץ למושב. אנחנו יודעים לזהות מבריחים - ומבריחים על הגבול כל הזמן. אנחנו יודעים לזהות ירי שגרתי ממצרים. יש לנו נשקים אישיים, אבל עם אקדחים אי אפשר לנצח מלחמה. בסוף זה תלוי בדרג המדיני. אנחנו צריכים להתחנן על החיים של הילדים שלנו ועל הפרנסה, כי אנחנו חקלאים. אנחנו המגן האנושי על הגבול, אנחנו הקו ראשון".
דורון ציין כי "הצלחנו להרים מערך שמירה - קצת מג"ב, משטרה, סדיר ומילואימניקים, והרבה תושבים. אבל זה הכל מן היקב והגורן, לא מסודר. יחידות באות והולכות. במצב שבו אתה רואה את קיבוץ בארי נמחק, אי אפשר לקחת סיכונים, אי אפשר לקחת מקדמי ביטחון יותר מדי גדולים. אנשים לא יודעים על מי לסמוך ומי ייתן את המענה. עלינו הם סומכים".
"הקהילה מפורקת, אני לא יודעת אם נוכל לחזור"
כמעט כל יישובי רמת הנגב קלטו אליהם מפונים. בקיבוץ משאבי שדה קלטו 240 איש, רובם ממושב אוהד, אבל יש גם מבארי ומפרי-גן ויישובים נוספים. "מספר המפונים משתנה מרגע לרגע", אומרת חן רודומין, האחראית על הטיפול בקליטתם.
אדמית בכר (41), אם לשלושה ילדים (14, 9 ושנתיים וחצי) ממושב אוהד, יושבת שם שבעה על אחיינתו של בעלה, שיר ירון, שנרצחה בצומת מבטחים יחד עם עוד שלושה חברים לאחר שחזרה מהמסיבה ברעים. "כל השבת היינו סגורים בממ"דים, וביום ראשון התפנינו למשפחה בשדה בוקר שאירחה אותנו. ביום שני הגענו למשאבי שדה יחד עם עוד הרבה אנשים במושב. אין לי מילים לתאר את רמת המעטפת שאנחנו מקבלים. אנחנו אחד עם השני כאן, אז מרגישים קצת יותר בטוח כדי לעכל את כל מה שקורה בקהילה.
3 צפייה בגלריה
"קשה לגלות כל יום שעוד מישהו מת, זה קרוב מדי, לא סרט". אדמית בכר
(צילום: אילנה קוריאל)
"אנחנו כל בוקר מתעוררים וכל רגע מקבלים דיווח על חבר כזה או אחר שנהרג, או אבא או דוד של חבר. זה בעיקר קשור לילדים - אם זה ילדים שלא יצרו קשר, הורים של ילדים הרוגים. הכל סביב הילדים ומה שהם עוברים. אנחנו מבוגרים ויש לנו סיבולת מסוג אחר, למרות שכולם מפורקים ושבורים. הקהילה מפורקת. אנחנו משתדלים לנתק את הילדים מהמסכים ומסרטונים נוראיים ברשתות, אבל זה בלתי נמנע כי החברים שלהם מספרים איך אבא או אימא קרה להם משהו כזה או אחר. הילד שלי על טיפות הרגעה, קשה לגלות כל יום על עוד מישהו שמת. זה קרוב מדי. לא סיפור בטלוויזיה. אלא החיים האמיתיים שלהם".
אדמית הבהירה כי "אין לי בעיה עם צבע אדום. מצידי שיירו עליי. אבל שייקחו לי את הילדים? אני לא יודעת אם נוכל לחזור לשם". אם זה לא מספיק, מושב אוהד נמצא במרחק 7.2 ק"מ מהגבול, כך שגם את דמי הכיס שהממשלה אישרה למפונים הם לא מקבלים.
ענבל לסרי ממושב פרי-גן הגיעה אף היא למשאבי שדה. "אצלנו הייתה חדירה, אבל כיתת הכוננות של שלומית הגיעה והם הגנו עלינו בגופם", סיפרה. "הם נהרגו, אבל הצילו אותנו. המחבלים נכנסו לשני בתים. כל מי שפה ניצל". כיום הם נמצאים בכפר הנופש ברמת הנגב, שנראה כמו מציאות מדומה. "ככה נראו כל הקיבוצים. ככה חיינו. וזה הכי קרוב לבית שלנו עכשיו. הבית הוא עיי חורבות. זו זירת מלחמה שרואים רק בסרטים".
במקביל לתושבים המפונים, במועצה קלטו אליהם גם מאות עובדי חקלאות זרים. "זה משהו מטורף", אומר מנהל המו"פ במועצה, יענקלה מוסקוביץ'. כ-200 תאילנדים שוכנו בספינת המדבר בפארק גולדה. "יש שם מחנה פליטים. חלק הגיעו בפוסט טראומה. מי שרוצה להמשיך לעבוד יוצא למרכז הארץ, אבל כל מי שהגיע לכאן לא יצא. כולנו מותשים. זה דבר לא פשוט".
