רק דבר אחד נטלי אסיהן לא מסוגלת לומר. שהיא מצטערת על זה שהיא הרגה אותו. "אני לא מצטערת שהוא מת", היא אומרת, "ואני בחיים שלי לא אצטער על זה. אמרתי שאני מצטערת, כי הייתי חייבת להביע חרטה כדי שישחררו אותי. בפועל אני ממש שמחה שהבן אדם שפגע בי ככה מת". אני מרימה את המבט שלי אליה, לא בכל יום את שומעת בחורה שהרגה מישהו מתוודה שהיא לא מתחרטת. אין טעם לשקר עכשיו. "את יודעת מה", אני אומרת לה, "אני יכולה להבין אותך". לשנייה אחת, עובר בינינו משהו אמיתי. הבנה כזאת של שתי נשים שזה מטורף לצפות ממך שתרגישי מוכת חרטה על שהגנת על עצמך מול החלאה שאנס אותך. "עשיתי משהו בחזרה, ולא משנה שלא התכוונתי שהוא ימות מהדקירות שלי. החזרתי את השליטה לידיים שלי. אני מרגישה חזקה שבגללי הוא לא יוכל ללכת ולאנוס יותר בנות אחרות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
4 צפייה בגלריה
"אני מרגישה חזקה, שבגללי הוא לא יוכל ללכת ולאנוס יותר בנות אחרות". נטלי אסיהן
(צילום: גבריאל בהרליה)
הוא היה שוהה לא חוקי מסודן, והוא אנס את אסיהן כשהייתה רק בת 16. זה קרה בשכונה שלה, בלילה, מתחת לאחד הבניינים. היא חשבה שבזה היא כבר עברה את הנורא מכל, עד שכמה שבועות אחרי, הוא שוב בא לתקוף אותה. הפעם מצויד בסכין. היא בעצמה לא יודעת מאיפה היא הביאה את הכוחות, הרי בפעם הראשונה היא קפאה, משהו שהיא מתקשה להשלים איתו עד היום. אבל הפעם היא התנפלה עליו, הצליחה להשתלט על הסכין, דקרה אותו כמה פעמים ברגליים, ונמלטה מהמקום. "מי בעולם הזה יכול להבטיח לי שהוא לא היה הורג אותי בפעם הזאת? מי בעולם יכול להגיד לי שהייתי צריכה ללכת איתו בשקט, להסכים למות בגלל החוק?" אם זו רק הייתה סדרה בנטפליקס, התסריטאים וגם הצופים היו רואים אותה כגיבורה פמיניסטית, שכמו אומה תורמן ב'קיל ביל' החליטה לא לשתוק לאדם שהרס אותה. אבל במציאות, נטלי אסיהן קיבלה על ההריגה שש שנים בכלא נווה תרצה. "קיבלתי יותר ממה שהאנס היה מקבל אם היו שופטים אותו. זה בטח אפילו לא היה נגמר במאסר אצלו. רק בנזיפה מהשופט ובעבודות שירות. אתמול ראיתי את הכתבה על ההוא שהתלונן על אסי עזר, יהודה נהרי. ואני לא מבינה, לא יעשו לאסי כלום? זה פשוט יעבור ככה, בשקט? הכל כי הוא בעמדת כוח. כל הזמן חשבתי איך הוא לא הגיב כשאסי לכאורה נגע בו (עזר מכחיש בתוקף את הטענות - ד"ס), אתה איתו בבית שלו, אתה יכול פשוט לקום וללכת. בעצם עזבי, אני מבינה אותו. גם אני לא הגבתי".
ראיתי אותה בפעם הראשונה ב'אסירות', סדרה דוקומנטרית שעלתה ביום שבת האחרון בכאן 11 שיצרו אושרית נברה, אביגיל שפרבר ואילנית באומן. הסדרה עוסקת בארבע אסירות, נשים מרגשות, אפילו מצחיקות לפרקים, שיושבות בכלא נווה תרצה על עבירות שונות. שתיים מהן נרקומניות שיושבות על עבירות סמים ומוסר אחרי שהידרדרו לזנות במקום הכי נמוך, התחנה המרכזית בתל־אביב, השלישית היא ערבייה חיפאית, אישה בודדה שיושבת על עבירות תחבורה שונות, כמו נהיגה בלי רישיון. הרביעית היא נטלי אסיהן, בחורה שבמבט ראשון נראית חסרת הבעה לחלוטין. רוב הזמן היא שותקת והעיניים שלה הן כמו תחתית שחורה, רחוקה, של באר. לא מגיע לשם שום רגש. "בחיים לא ראיתי בחורה צעירה שהמבט שלה כל כך מיואש וכבוי", חשבתי כשצפיתי בה הולכת עם דלי ספונג'ה בדרכה לנקות, או נכנסת שוב לבידוד. בפרק השני, הגיבורות התחילו להשתחרר מהכלא בזו אחר זו. אז הבנתי מה השאלה האמיתית שהיוצרות באו להציב - האם לנשים שנולדו לכאלו נסיבות חיים אכזריות יש בכלל סיכוי לשיקום? התשובה המצערת היא לא, כמעט כל הגיבורות חוזרות לכלא די מהר. חוץ מנטלי. דווקא היא, שישבה על העבירה הכי חמורה, הופכת ליחידה שמצליחה להשתקם. כשבאתי לפגוש אותה, היא באה לאסוף אותי מתחנת האוטובוס והדבר הראשון ששמתי לב אליו היו העיניים. הן היו חיות, מלאות באור. היא לקחה אותי לדירה הקטנטנה והמקסימה עם החצר שהיא גרה בה היום עם בעלה, גם הוא אסיר לשעבר. הם התחתנו בכלא, כשהיא עוד ריצתה מאסר. היא סיפרה לי שעכשיו, בגיל 25, אחרי כמעט חמש שנים בכלא וכמה שנים של שיקום, היא בסדר. שהיא עובדת בשתי עבודות, אחת כמדריכת אסירים והשנייה כמנהלת מחלקה במפעל.
איפה מתחילים סיפור בלתי נתפס כמו של אסיהן? בתקיפה המינית ששרדה? ביום שבו היא הרגה את התוקף? בשלל הפנימיות והמוסדות שהיא נכנסת ויוצאת מהם מאז שהיא בת 13? או שאולי בגראונד זירו הנפשי שלה. במקום המדויק שבו הכל התחיל להיחרב. בבוקר ההוא היא קמה ללכת לגן, היא רק בת חמש, ילדה שכל העתיד לפניה. היא אמנם גרה בשכונה לא משהו בדרום הארץ, אבל היא הילדה הבכורה של זוג הורים מדהימים, שני סיפורי הצלחה בעצמם. אמא שלה תמיד עובדת בכמה עבודות, אישה חזקה שאוהבת להיות בחוץ וכמעט אף פעם לא נמצאת בבית. ואבא שלה? הוא האיש שלה בעולם הזה. הבן אדם החביב עליה. זה כל כך עצוב, כי משפחת אסיהן באותו הזמן היא המשפחה הזו שעומדת לעשות את האקזיט הכי חשוב שיש ולהיחלץ משכונת המצוקה. אבא שלה אפילו שם תשלום אחרון על הבית החדש שלהם. היא זוכרת מאותו בוקר רק דבר אחד, את הפנים של הגננת, לבנות כמו סיד, מסמנות לה כשהיא מגיעה לגן כמו תמרור של פאניקה, "פה קרה אסון". מה שהיא לא יודעת זה שמאחורי הדלת שהגננת מכסה עליה בגופה, נמצא האבא המת שלה. הוא התאבד. תלה את עצמו בגן הילדים שלה. דווקא שם.
"דוד שלי בא לקחת אותי. ואז באו לבית שוטרים. אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה ליד אדן החלון ומחכה, לא מבינה מה השוטרים עושים פה. אני עד היום באה ויושבת שם ליד החלון. זה מין מקום כזה שלי. בינתיים מגיעים מד"א, כי סבתא שלי מתעלפת".
ואת? מתי מסבירים לך?
"נכנסתי למטבחון בבית, ישבתי שם ואז הגיע איזה בחור, אני לא יודעת מיהו בדיוק, מהמשפחה אולי, והוא הסביר לי. ‘אבא קרה לו ככה וככה, ואת בסדר?’"
למה את חושבת שהוא התאבד? ועוד ככה, בגן הילדים של הבת האהובה שלו?
"אני לא חושבת שהוא התאבד, בעצם אני יודעת עמוק בפנים שהוא לא התאבד. אני חושבת שמישהו רצח אותו. כי זה לא הגיוני שהוא יתאבד, בטח לא בגן שלי. הוא לא היה בחובות, לא מסובך בכלום, היה אהוב על כולם. תביני, אבא שלי נחשב יחסית מצליח. בטח בשכונה שלנו. הצליח בעבודה, בדיוק קנה בית חדש, זה נחשב ממש הישג".
את חושבת שרצחו אותו בגלל שקינאו בו?
"בטוחה. אני כל הזמן חושבת שהוא הצליח לקנות לנו בית, נראה לי הגיוני שמישהו שנא אותו על זה, התקנא בו, והחליט לחסל אותו".
מה שעבר על נטלי הקטנה הוא טראומה סופר־מורכבת. משהו כל כך מחריד שהוא קודם מפרק אותך ואז מעצב אותך מחדש. אבל אף אחד לא מתפנה למצוא לה טיפול פסיכולוגי, אף אחד לא מנסה לעבד לה את הזעזוע הזה. ומשהו מתקלקל בינה לבין אמא שלה באותו היום. "כל מה שאני יודעת זה שבסוף בסוף, היא הסכימה להוציא אותי מהבית ולהפסיק לגדל אותי ולמסור אותי לרווחה. אני לא אוכל לעולם להבין את זה. בעזרת השם, כשאני אביא ילד, אני אתן לו את הנשמה שלי, יש לי או אין לי".
"יום אחד ידיד מספר לי, 'את יודעת שרצחו גבר בשכונה שלנו?' וברגע הלב שלי נופל. אני לא יכולה לתאר את האשמה שאני מרגישה כשהבנתי שהרגתי אותו. אי–אפשר לקום בבוקר, אי–אפשר ללכת ברחוב, הבן אדם שעשית לו את זה הופך לצל שלא עוזב. ולכן אני מחליטה באותו הרגע ללכת להסגיר את עצמי למשטרה. לוקחים אותי לחדר ומהרגע הזה מתייחסים אליי כאל רוצחת"
ומילדה טובה וצייתנית היא הופכת לבעיה בבית ספר. מתפרעת. תוקפנית. ואז הרווחה מחליטה להוציא אותה מהבית לפנימייה. נטלי לא זוכרת הרבה, היא כן יודעת לספר שב'צופיה', פנימייה לנערות בסיכון, "היה בסדר כי עובדה שנשארתי יותר משבוע", ושאת 'מסילה', היא ממש אהבה, "כי הם לא נתנו לנו לחפור בכאב יותר מדי, היו שם מלא צחוקים, זה איפשר לנו לשכוח, להיות ילדים". דבר אחד בטוח, מכל פנימייה ומכל מוסד היא תמיד הייתה בורחת בחזרה הביתה. כמו בומרנג עקשן שמנסים לזרוק רחוק ובכל זאת תמיד חוזר, היא לא ויתרה לשנייה על החדר שלה בבית, על השכונה שלה. אבל בכל פעם שהיא חזרה היא הייתה טיפה יותר סדוקה בקצוות. טיפה פחות מאמינה שמישהו רואה אותה, שמישהו אוהב.
"בפעם האחרונה שחזרתי ממסילה הביתה, נהיה לי בן זוג, בן אדם עם היסטוריה של עבריינות, אלימות, פריצות, דברים כאלו. ידעתי כבר בזמן אמת שהוא צרות בשבילי, ובכל זאת בחרתי להישאר שם, לא יודעת למה. אולי אחרי כל הפנימיות, כל מה שחשבתי היה ‘מי ייקח אותי’. בסוף הוא הצליח להכניס אותי קצת לעולם הפשע שלו. לא עשיתי שום דבר רציני באמת, אבל כן הייתי שומרת למטה כשהוא היה עולה לעשות עסקת סמים. כן הסכמתי להעביר בשבילו כשהוא ביקש".
ואיתו היא התחילה לשתות. אלכוהול. "הבוקר הפך ללילה, והלילה הפך לבוקר", היא אומרת, "לא הייתי יוצאת למועדונים או משהו, למי היה כסף, היינו ילדי שכונה כאלו, שותים, מעשנים ומסתובבים. אולי זה מה שרציתי, לאבד את עצמי, למחוק את הזיכרון מגיל חמש. בשכונה יש מלא בניינים צפופים וסמטאות, מלא דברים מתרחשים שם בלילות. זה כמו ממלכה נפרדת כזאת. ושמה, במרכז המסחרי, ראיתי אותו. שוהה בלתי חוקי, סודני, בערך בן 35, תמיד שיכור או שפוך. אבל לא הייתה ממנו אנרגיה רעה, לא הרגשתי ממנו שום דבר מאיים, בגלל זה לא חששתי ממנו כשהוא בסוף בא אליי. בפעם הראשונה שדיברתי איתו, ישבתי על הספסל בלילה, הוא עבר ואמר, ‘מה את מסתכלת עליי?’ עניתי, ‘אני לא מסתכלת עליך’. משם הוא התחיל להיטפל אליי. יום אחד בן הזוג קרא לי, אמר, ‘תחכי לי מתחת לבניין, מאחורה, אני הולך שנייה לעשות משהו באחת הדירות’. הלך, לא יודעת לאיפה, ואני שם עומדת לבדי בלילה, זה היה בניין שיכונים כזה, שעומד על עמודים. ופתאום הוא מופיע”.
פעם ראשונה שהיא נשברת. "לא יודעת אפילו כמה זמן זה נמשך, רק שכל שנייה שזה נמשך נראתה לי אחת יותר מדי. וגם לא היה לי כוח לריב, את ממילא לא יכולה עליו, הוא גדול, הוא גורילה, הוא כל כך כבד, והוא כולו עלייך, ואת לא יכולה. לא רוצה להיזכר בזה. אפילו הריח שלו לא עוזב אותי. הוא נשאר שוכב שם, מחייך, ואני קמתי וברחתי".
ומה עשית אחרי התקיפה? לאן הלכת?
"כלום, לא יכולתי לחזור הביתה כי אמא שוב לא הייתה, אז הסתובבתי בלילה ושתיתי, עד שאיבדתי את ההכרה. יותר מאוחר אני גם אנסה להתאבד, מה, נראה לך שלא? בטח שכן. אבל למחרת קמתי והלכתי לרווחה. הייתה לי שם שיחה עם עובדת סוציאלית והיא נתנה לי את הרושם שאין כבר יותר מדי מה לעשות עם זה. היא אמרה, ‘אם את רוצה את יכולה להמשיך לבוא לשיחות, או שאת יכולה ללכת למשטרה’. ואני חושבת, ‘אני בת 16, אני מצפה שאת תיקחי אותי ביד שלך ותלווי אותי לתחנת המשטרה’. אחרי זה גם הבנתי שיש מרכז לנפגעות אונס, שם ממש יכלו לטפל בי ולהבין אותי. בגלל שעברתי את כל הפנימיות, לא היה לה כוח להתעסק איתי שוב. ילדה פח אשפה. נהייתי אבודה כזאת, שותה כדי לשכוח".
פשוט זרקו אותך להתמודד.
"ואז לילה אחד בשכונה, אני שוב מסתובבת, ופתאום אני רואה אותו מתקרב אליי. ואני קופאת, בחיים לא קרה לי דבר כזה. כאילו הגוף שלי לא מקבל ממני פקודות יותר. ואני רואה שיש לו סכין ביד. הוא תופס לי את הרגל, ואני לא יכולה לזוז. רק כשאני מבינה שזה עומד לקרות לי שוב, אני מתמלאת באיזה כוח שאני לא יודעת מאיפה הגיע, תופסת לו את הסכין, דוקרת אותו ברגל ובורחת משם. אני בורחת עם הסכין וזורקת אותה. וזהו, אני בורחת מהעיר. לא חוזרת. אני מתחבאת במקום עם אנשים טובים שקיבלו אותי".
למה ברחת אם לא חשבת שהוא מת?
"הייתי משוכנעת שהוא נפצע לא רציני, ושאם אני נשארת בשכונה הוא יבוא לחפש אותי ולגמור אותי סופית. וברור שלא האמנתי במשטרה מספיק כדי ללכת לספר להם מה קרה".
ופה חולפים להם כמה חודשים שבהם שהתה במקום המקלט הסודי שלה, ולטענתה לא ידעה שהגבר שדקרה מת. לא ביררה עליו באינטרנט, לא ניסתה לגלות מה קרה לו. "יום אחד אני מדברת בטלפון עם ידיד, והוא במקרה אומר, 'את יודעת שרצחו גבר בשכונה שלנו ברחוב כך וכך?' וברגע הזה הלב שלי נופל. אני לא יכולה לתאר לך את האשמה שאני מרגישה כשאני מבינה שזה הוא, שאני הרגתי אותו. אי־אפשר לקום בבוקר, אי־אפשר ללכת ברחוב בשקט, הבן אדם שעשית לו את זה הופך להיות חלק בלתי נפרד ממך. ניסיתי להעיף אותו ממני, להיפטר ממנו, ובמקום זה הוא נדבק לי ללב, לנשמה, הזיכרון שלו, הפנים שלו, הוא כמו צל שלא עוזב. ולכן אני מחליטה באותו הרגע להסגיר את עצמי למשטרה. אני לוקחת מונית ישר למשטרה בשכונה, ואיך שאני מגיעה, אני רואה שניידת עם בלשים מחכה לי. לוקחים אותי לחדר ומהרגע הזה מתייחסים אליי כאל רוצחת".
כלומר?
"מההתחלה ראיתי שהם לא מאמינים לי שהגנתי על עצמי מפני האיש שתקף אותי מינית, שהם מנסים להלביש עליי תיק רצח. אומרים לי שהוא לא עשה לי כלום, שלא קרה לי שום דבר, שאני רצחתי אותו בזדון. אני אומרת להם, 'הבן אדם בא לאנוס אותי בפעם השנייה, מה אתם מצפים שאני אעשה?' כמה התחננתי לעורך הדין שנתנו לי, אמרתי לו, 'התלוננתי אצל העובדת הסוציאלית על האונס, תוציא את התיק שלי ותראה'”, זה לא קרה לדבריה. “לא היה לי אף אחד שיעזור לי".
היא לא זוכרת את היום הראשון שבו היא נכנסה לכלא. טוענת שאחרי התקיפה המינית, וההריגה, והחקירות, היא פשוט החליטה להפעיל סוג של מחיקון. בלי רגשות, בלי זיכרונות. "נכנסתי לכלא עם הכאב של התקיפה, ומרגע זה והלאה, זה כאילו שהזמן קופא. התנתקתי לגמרי. לא רק מהתקיפה, מכל החיים שהיו לי קודם. יום אחד נכנסה לכלא מישהי שהייתה בחוץ חברה ממש טובה שלי, בשכונה היינו יושבות ואוכלות יחד, מדברות, הכל. ולא זיהיתי אותה, פשוט לא ידעתי מי היא עד שהיא באה והזכירה לי. היא כל כך התאכזבה ממני. ואני לא ידעתי להגיד לה שאני כמו קליפה, אני עושה את כל מה שאומרים לי לעשות, קמה בבוקר, הולכת לעבוד, שמה רגל אחרי רגל והולכת, אבל בפנים אני מנותקת מעצמי, אני לא רוצה לזכור כלום. היה לי קל סתם להתנהל שם בלי לחשוב. אגב, זו אחת הסיבות שבגללן אסירים ואסירות שמשתחררים פושעים שוב. כי הם רוצים לחזור לכלא. כי יותר טוב בכלא. כי בחוץ מחכה לך השיפוט מאנשים, והלדעת להסתדר לבד, אבל בעיקר מה שמחכה לך זה ההבנה שאת בכלא גם בחוץ, שעשוי מהכאבים ומהמחשבות שלך".
איך היו החיים בכלא? היחסים עם הסוהרות?
"היה קשה לוותר על החופשיות שלי. אם נגיד יש עכשיו ספירה של אסירות, את צריכה להיכנס לחדר שלך למשך שעה וחצי. את יושבת בחדר הקטן ומחכה שיסיימו, ומרגישה ששום דבר לא בשליטה שלך. בכל רגע נתון, מישהו יכול להגיד לך 'נטלי, לכי לפה'. יש המון רוע שם, בעיקר בבידוד. בחורה יושבת בהפרדה, הסוהרת יושבת בחוץ. והיא מתחננת אליה, בבקשה, רק כוס מים אחת, לא שתיתי יום שלם. והסוהרת מתעלמת. וזו גם מלחמת קיום מול הבנות. הן מלשינות עלייך, על שטויות, והרבה פעמים זה גם שקרים. אבל אני לא הייתי מפונקת. הייתי לוקחת על עצמי כמה שיותר עבודות, ובגלל זה תמיד היה לי כסף לקנטינה".
כמה מרוויחים על עבודה בכלא?
"חמישה שקלים לשעה, משהו כזה. אני הייתי מגיעה לאלפיים בחודש בערך. והשתחררתי עם 20 אלף שקל שהצלחתי לחסוך. אבל לא הוצאתי את הכסף הזה עד היום, אני חוסכת אותו לשנינו".
את אהוב ליבה, אסיהן פגשה מאחורי הסורגים. שם הם גם התחתנו: "זו הייתה החתונה הכי יפה שהייתה שם אי פעם. בבוקר, הוציאו אותי למקווה ואז חזרתי לכלא, ואמא שלי באה עם השמלה הלבנה שהיא בחרה בשבילי. כל הבנות עמדו מסביבי, איפרו אותי, וסידרו לי את השיער, ואז יצאו עם דרבוקות ושירים לחצר ועשו שמח. שם הוא חיכה לי. לבוש כמו חתן. אני חושבת שזה היה היום הכי מאושר בחיים שלי"
שנינו זה היא ובעלה, אסיר לשעבר, שהיא מעדיפה להשאיר בעילום שם. "האמת היא שהכרתי אותו מהילדות, הייתי רואה אותו בשכונה. אבל אז זה לא היה בראש שלי. שבועיים אחרי שהגעתי לכלא, הייתי עוד שבורה ומבולבלת, הגיעה אליי בחורה. אמרה, יש מישהו שרוצה לעשות איתך שיחה. עכשיו אני אסביר לך, המון אסירים ואסירות מנהלים כל מיני פלרטוטים ושיחות ביניהם. זה סוג של טינדר כלא. זה פשוט מעביר את השיעמום, כשיש מישהו לדבר איתו, להתאהב בו. את מחליטה עם מי בא לך לדבר מבית הכלא של הגברים, מוצאת מישהו שיעביר לו את המסר, ואתם קובעים שעה ויום לשיחת טלפון. אבל אני רק הגעתי לכלא, ולא היה לי כוח. אמרתי לבחורה, 'לא רוצה, לא מעניין אותי'".
רגע, אבל איך אתן מצליחות למצוא את האסיר שבא לכן לדבר איתו?
“יש כאלו שרואים אותך במקרה בדרך למעצר, או שמכירים אותך מהחיים הקודמים, ויש כאלו שסתם מנסים לדבר איתך על בליינד. זה מין ריגוש כזה, מבינה? יש עוד שיטה, שזה לנהל קשר עם איזה גבר מבחוץ. יש איזו סטייה כזאת של להכיר אסירה, הרי היא לבדה, אין לה מבחר של גברים, ולכן היא תחשוב שאתה הגבר הכי מדהים ומושך בעולם. זו דרך נחמדה להפיג את השיעמום. זה מקום קשה, את צריכה לשמור על השפיות, לא משנה אם זה לדבר עם חתול או עם גבר מבחוץ שחושב שהוא האביר שלך. יש גם קשרים בין האסירות ויש גם קשרים מיניים עם הסוהרים שרואים אותך ברגעים הכי קשים ונמוכים, וזה קורה".
ומה היה עם בעלך?
"הוא התחיל לשלוח לי הודעות לתא הקולי. כי יש לך תא קולי, של המספר שלך, ויכולים להשאיר שם הודעות. 'היי, אני יוצא ביום שישי לחופש. אם בא לך תתקשרי’. טוב, אמרתי. נתקשר. בשיחה הוא אמר לי מההתחלה, אני לא מעוניין בשטויות. אם את לא רצינית כלפיי כמו שאני רציני כלפייך, אין לנו מה לדבר. לא ידעתי מה להגיד, אמרתי לו טוב, אני רצינית. לא באמת הייתי רצינית, אבל מה אכפת לי להגיד. התחלנו לדבר, נהיו שיחות טובות, אמיתיות. ואז הגשתי בקשה שייתנו לו לבוא לבקר אותי".
ספרי לי על הפגישה הראשונה שלכם בכלא.
"אמרו לי שהיום יהיה לי ביקור. אמרתי, 'וואו, איך אני אתארגן, ומה אני אלבש'. יש קצת איפור בכלא, אולי מסקרה וזהו, אבל את יכולה לשכוח מקרם לשיער. אז את מנסה לעשות קומבינות, לעשות החלפות עם האסירות האחרות. ואז הוא בא, זה היה ביקור סגור, דרך זכוכית, ישבתי מולו וחשבתי שהוא נראה טוב. שהוא מוצא חן בעיניי. התחשק לי לשים את כפות הידיים שלי על הזכוכית ולנסות להרגיש את שלו. הוא אמר לי, 'את זוכרת אותי?' ואני מנסה ומנסה, ולא נופל לי האסימון. רק בסוף אני נזכרת, זה ההוא מהשכונה שלי. בעיקר הייתה התרגשות כזאת, הוא מסתכל עליי ואני עליו, ולרגע אנחנו לא פה. אנחנו במקום פרטי משלנו. ומשם הקשר איתו הצליח לתפוס אותי, הבנתי שאני מסוגלת לדבר איתו באמת. אפילו לתת בו אמון".
בסוף הוא משתחרר, ואת נשארת בכלא. איך זה עובד?
"הוא ישב בבית וחיכה לי. כבר היה ברור לשנינו שאנחנו נתחתן כשאצא, הוא אמר, 'את משהו אחר, את אישה חכמה וחזקה ומיוחדת ואני רוצה לחיות איתך'. הידיעה שהוא מחכה לי נתנה לי קרן אור. והוא כל הזמן היה מפציר בי, תתנהגי יפה, את חייבת לצאת מוקדם יותר, ואני לא הייתי מקשיבה לו, ממשיכה להתפרע ולהיכנס כל הזמן להפרדות. כי אני בכלל לא רציתי להשתחרר מוקדם, את מבינה? הכלא איפשר לי למחוק את עצמי, את כל הזיכרונות הרעים שלי, לא לחשוב. אבל הוא התעקש והוא והמשפחה שלו שכרו לי עורך דין".
אסיהן מכירה היטב את הניסים שיכולים לקרות כשמישהו מתעקש עלייך. אם יש בעולם רק בן אדם אחד שמאמין בך, לפעמים זה מספיק כדי שתתחילי להשתקם מבפנים. "התחיל תהליך של ועדות שחרור, אבל לא חיכינו והתחתנו בתוך הכלא. וואו, היה מרגש, זו הייתה החתונה הכי יפה שהייתה שם אי פעם. מרוב שהיה יפה, אחריי באו עוד עשר בנות להתחתן. קמתי בבוקר, הוציאו אותי החוצה למקווה ואז חזרתי לכלא, ואמא שלי באה עם השמלה הלבנה שהיא בחרה בשבילי. איך התרגשתי לראות את השמלה, ואותה. כל הבנות עמדו מסביבי ואיפרו אותי, וסידרו לי את השיער, הן כל כך פירגנו לי, אחרי שהן הלבישו אותי הן יצאו עם דרבוקות ושירים לחצר ועשו שמח. ושמה בחצר, הוא חיכה לי. לבוש כמו חתן. אני חושבת שזה היה היום הכי מאושר בחיים שלי. כדי להגיע לחדר הייחוד, את צריכה לעבור קודם דרך הכלא של הגברים, וכולם צועקים לך בדרך, מה נשמע, איך קוראים לך, הערות מגעילות כאלו. ואז נכנסתי, ושם הוא ישב על המיטה. פשוט ישבנו ודיברנו. לא שכבנו בכלל. הוא הבין שאני צריכה זמן".
זה מה שתוקף לוקח ממך בין יתר הדברים, את ההנאה ממין.
"כן, ועד היום זו מלחמה. גם עד קצת לפני שהתחתנו לא סיפרתי לו על התקיפה. פחדתי שהוא יחשוב שאני סחורה פגומה. גם הייתי בכלא, גם פגעו בי ככה".
אבל גם הוא היה בכלא, והאונס בטוח לא היה באשמתך.
"נכון, אבל זו לא המחשבה שלך באותו הרגע. אלא על כמה מעט את שווה, על איזה גבר ירצה ללכת עם בחורה שיש לה מטען כמו שלי".
בעלה עוד לא התעורר, היא נותנת לו לנוח. כשאני אלך היא תתיישב בגינה הקטנה, תשקיף על הבית ממול, זה שהיא סיפרה לי קודם שאיזה מזל שגר שם שוטר בכיר שנותן לה תחושה שהיא מוגנת. היא עדיין מפחדת שהחברים של האדם שהרגה ירצו לבוא איתה חשבון, עדיין חוששת מכל מיני אנשים אחרים שחלקו איתה את תקופת השכונה והשתייה והלילה. אבל בסופו של דבר, היא סיפור הצלחה.
למה דווקא את הצלחת להשתקם?
"אין לי מושג. הגעתי לרשות לשיקום האסיר בתור מדריכת אסירים באותה הווילה השיקומית שגם אני הייתי בה שנה אחרי הכלא. ואני כל כך אוהבת לעבוד שם, אני עכשיו בשלב כזה בחיים שאני מרגישה שאני כן יכולה לתת מעצמי לאחרים. אני מטפלת בפגועי נפש, ואני כבר יכולה לזהות, סימנים, מצוקות. אני גם לא בחורה רגילה, אני יודעת את זה, אמנם אני כבר לא מתקרבת לשתייה, אבל אני עדיין מכורה, רק מה שנקרא מכורה נקייה. בגיל שלי, חברות שלי יוצאות כל הזמן למועדונים, אני לא יכולה. אז בעלי ואני רואים סרטים בלילות, ויושבים בבית, ואולי גם יהיו לנו ילדים בקרוב בעזרת השם. אני כל כך שמחה שקיבלתי את הסיבוב הנוסף הזה, ואני מתכוונת לגרום לזה לעבוד".
