ביום ראשון אושר שוב חוק האזרחות והכניסה לישראל בוועדת השרים לחקיקה. לא מדובר בחוק ימני ולא שמאלני. מדי שנה מאז 2003 זכה החוק – כהוראת שעה - לתמיכה רחבה למעט המפלגות הערביות ומרצ. החוק לא מונע, אלא מגביל, הגירה של תושבי שטחים לישראל באמצעות נישואים. "זכות שיבה" בדלת האחורית. בקיץ האחרון נפל דבר. האופוזיציה הימנית הצטרפה לרשימה המשותפת, ויחד עם ח"כ עמיחי שיקלי, ועוד שני נמנעים מרשימת רע"מ – לא הושג הרוב הנדרש להארכת תוקפו של החוק.
הימין רוצה את "חוק ההגירה", שיהיה מקיף יותר ולא כ"הוראת שעה". יפה. היכן היה הימין הזה בשנים האחרונות? לא מדובר רק בחוק הכניסה לישראל. מדובר בשיטה. זה אותו ימין שפינה שוב ושוב את חומש, אבל עכשיו, מספסלי האופוזיציה, פינוי כזה הופך לפשע נגד הציונות. זה כמובן הבל, משום שיש קשר בין מאחזים דוגמת חומש לבין חוק הכניסה. הרי בשני המקרים מדובר בעירוב אוכלוסיות. ובשני המקרים מדובר בפגיעה במהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
השמאל הציוני מתנגד להגירה יהודית לשטחים, ובוודאי שלהקמת מאחזים חדשים, משום שמדובר בפגיעה בסיכוי להפרדה, כאשר התוצאה הידועה מראש תהיה מדינה אחת גדולה או מדינה דו-לאומית. זה יהיה סוף החזון הציוני. אבל מדוע אותו שמאל, שמגדיר את עצמו ציוני, תומך בהגירה ערבית לתוככי ישראל? מפלגת העבודה של העשורים הקודמים הייתה זו שתמכה ללא סייג בחוק המגביל את הכניסה לישראל. אבל זו לא אותה מפלגה, והתמיכה כבר לא כל כך ברורה.
אפשר להניח שגם מרצ, גם חלק ממפלגת העבודה, גם האופוזיציה, יגבשו קואליציה נגד החוק, אף שמדובר בהצלה, גם אם חלקית, מהפיגוע הזוחל של "זכות השיבה". האיוולת שוב תנצח
והימין? הוא תומך בחוק המגביל את איחוד המשפחות – גם מטעמים דמוגרפיים. אבל למה אותו ימין מתלהב כל כך מהגירה יהודית אל תוככי האזורים הפלסטיניים המיושבים? הרי הגירה כזאת מחסלת את החזון הציוני של בית לאומי לעם היהודי, לרעת מדינה דו-לאומית. איך אפשר לתמוך בהגירה מצד אחד, אבל למנוע הגירה מצד שני?
מנחם בגין היה קצת יותר הגון. בסעיף 20 להצעת האוטונומיה שלו נכתב: "ערבים תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, שיהיו על פי הברירה החופשית הניתנת להם לאזרחי ישראל, יהיו רשאים לרכוש קרקע ולהתיישב בישראל". לוּ הפלסטינים היו מקבלים חלילה את ההצעה, ישראל לא הייתה קיימת היום. ההצעה נותרה בעינה, גם אם לכיוון אחד בלבד. התוצאה עלולה להיות זהה.
כך שצודק המחנה הלאומי-ציוני כאשר הוא מתנגד ל"זכות השיבה" של יהודים אל תוככי אוכלוסייה פלסטינית, כמו בחומש, וגם כאשר הוא מתנגד ל"זכות השיבה" של פלסטינים לישראל, באמצעות "איחוד משפחות". וטועה המחנה הפוסט-לאומי, מימין כמו משמאל, כאשר הוא תומך ב"זכות השיבה" של יהודים לחומש, או ב"זכות שיבה" פלסטינית למדינה היהודית.
האם כצעקתה? ובכן, בשנת 2019 – כ-6% מהריבוי הטבעי של ערבים בישראל היה באמצעות הגירה (2,297 נפשות); בשנת 2020 – כ-7% (2,506 נפשות); ובשנת 2021, שזה עתה הסתיימה – 5% (כ-1,800 נפשות). כלומר, כ-40 אלף מאז נחקק החוק, ועוד כ-140 אלף בעשור שלפני החקיקה. כאשר נוסיף עליהם את הבלתי-רשומים, התוצאה היא מאות אלפים. ולכן, למרות עליית מעל מיליון עולים מרוסיה – שיעור היהודים בישראל נמצא בירידה. ללא שינוי כיוון, ללא קו ירוק, ללא הפרדה, המדינה היהודית מתפוגגת לרעת המדינה הדו-לאומית.
בנוסף, למהגרים הללו יש חלק מרכזי בהחרפת הסכסוך. שב"כ הציג נתונים מטרידים. חלקם של בני משפחות מאוחדות בטרור גדול הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה. ובכלל, במצב שבו תנועת חמאס זוכה לתמיכה אדירה בשטחים, אולי לרוב, זו התאבדות לאומית להתיר הגירה מהשטחים לישראל, גם אם בתירוץ של "איחוד משפחות". אף אחד לא אוסר עליהם להתחתן, אבל כדברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, "אין דוגמה של מדינה אחת שהתירה כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה למטרה כלשהי".
מה עכשיו? אפשר להניח שגם מרצ, גם חלק ממפלגת העבודה, גם האופוזיציה, יגבשו קואליציה נגד החוק, אף שמדובר בהצלה, גם אם חלקית, מהפיגוע הזוחל של "זכות השיבה". האיוולת שוב תנצח. ורק ישראל תפסיד.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
