נתחיל בעיקר: קולט אביטל, אני מאמינה לך. מאמינה לקולט וגם לא זקוקה להסברים שהיא נאלצת לתת כעת, בעקבות הריאיון לגידי וייץ בהארץ, מדוע לא התלוננה בזמן אמת על כך ששמעון פרס ניסה לתקוף אותה מינית לפחות פעמיים. קולט אישה מנומסת, היא עושה זאת בכלים דיפלומטיים, מקפידה, באצילות, לגונן על מעמדו של פרס כמדינאי חשוב. אבל בכנות, מה היה קורה לה לו בשנות ה-80 הייתה מתלוננת במשטרה? או לחלופין מתראיינת על כך (לו מצאה עיתון שהיה בכלל ניאות לתת לה במה)? הרי ברור שהייתה הופכת יעד מיידי למתקפה אכזרית משולבת.
היא הייתה מוקעת, מבוזה ומורחקת לעד מהמערכת הדיפלומטית ו/או הפוליטית. היו אומרים שהיא מטורללת, שהיא שקרנית. היו תובעים אותה, רומסים אותה, מוחקים אותה והורגים אותה. בשנים ההן פשוט אי אפשר היה להתלונן על אונס ובוודאי לא על הטרדה מינית. על אחת כמה וכמה כשהתוקף נהנה ממעמד ציבורי כלשהו. אלה היו שנים של עוול, שעבוד, דיכוי, אלימות מינית מערכתית מוגנת היטב, אי-שוויון מזעזע בין נשים וגברים. הגעגועים ל"ארץ ישראל הישנה והטובה" הם געגועיהם של החזקים, לא של קורבנותיהם.
על רמת ההגנה ועל קשר השתיקה המערכתי סביב התוקפים אפשר היה לקבל רמז עבה בראיון האומלל שהעניק אתמול (יום א') השר אלעזר שטרן לענת דוידוב ולגולן יוכפז ברדיו 103FM, ובו סיפר, אפרופו מינויו של ר' לראש שב"כ, על כך שכשהיה ראש אכ"א קיבל הרבה מכתבים אנונימיים ואת כולם השליך לפח, במאבקו נגד "התרבות הקלוקלת של מכתבי הכפשה אנונימיים". ממש לוחם צדק. שטרן לכאורה לא הבדיל בין מכתבים ששלחו בכירים על יריביהם ובין מכתבים של נפגעות תקיפה מינית, שבתמימותן האמינו ששוועתן תיבדק ותיחקר, והיום הן כבר יודעות שמכתביהן רוויי הדמעות והכאב נגרסו.
אלימות מינית היא תרבות מחרידה שלא נמחקה כלל וכלל. להפך, יש מי שמתעקשים לשמר אותה, ומתקשים להיפרד ממנה. חבורת בומרים שבתקופת האבן התיכונה סיפרו להם שכך ראוי וטבעי, ומאז הם תקועים שם
כמה אטום ועתיק אפשר להיות? המראיינים שאלו בתדהמה אם השליך גם מכתבים אנונימיים של חיילות שהתלוננו על אונס. "המגרסה עבדה מהר מאוד", אמר בנחרצות. אצלו, אמר, לא היה צורך במכתבים אנונימיים, כי הוא יצר אווירה כה נפלאה עד שנאנסות פשוט באו אליו חופשי להתלונן בגלוי. כן, בטח, אלעזר. מתי נהרו אליך הנפגעות הדמיוניות האלה, לפני או אחרי שגרסת את התלונות שלהן?
לקולט אביטל מגיע צל"ש על כך שמקץ חצי מאה בחרה לספר על הרכיב החשוב הזה בקורות חייה. היא אישה נבונה ומנוסה, ובוודאי צפתה את התגובות. בתוך עמה ובתוך שבטה היא יושבת. התמונה של פרס מהנדס איתה פגישה בחדר במלון בפריז בתואנה של פגישת עבודה, מחכה לה בפיג'מה והודף אותה במפתיע לעבר המיטה, מרגיזה אותם. לא מתוך הזדהות עם המצוקה העצומה שנקלעה אליה. הם לא כועסים על ההשפלה, הניצול, הגסות, החוצפה האלימה והאדנותית. זה זעם מעוות על פגיעה, בגין שטות לא חשובה לטעמם, באחד מסמלי השבט.
בטיפשות ובחוצפה כתבה לה ח"כ לשעבר ענת מאור ממרצ: "אני ורבים מאוכזבים בענק מתאוות הפרסום שלך... האם לא עומד לנגד עינייך הנזק האדיר והפגיעה בתהליך השלום והסכמי אוסלו?". איזו תגובה עלובה ומרתיחה. ובכל הכבוד, התיעוד של מה שקרה לקולט אביטל בשירות החוץ בכלל ובשירות פרס בפרט הוא חשוב להבנת ההיסטוריה והסוציולוגיה של מדינת ישראל לא פחות ממורשתו המדינית של פרס.
שלי יחימוביץ'צילום: עמית שאביאלימות מינית היא חלק ממערך שלם של כוח ושליטה המנוצלים באין מפריע כלפי חלשים. בימי פרס-אביטל זה לווה בהקטנה ברוטלית של נשים, בהחפצתן, בזלזול, בהשפלה, שעה שהמתעמרים עושים הכל בטבעיות בהמית ובחוסר מבוכה. זו תרבות מחרידה שהייתה נורמטיבית למדי, והיא לא נמחקה כלל וכלל. להפך, יש מי שמתעקשים לשמר אותה, ומתקשים להיפרד ממנה. חבורת בומרים שבתקופת האבן התיכונה סיפרו להם שכך ראוי וטבעי, ומאז הם תקועים שם.
כאן נחוצה מהפכה, שהיא כרגע בעיצומה. שינויים היסטוריים מעולם לא הצליחו בזכות נימוס וציות לקודים קיימים, אלא בזכות ניתוץ של הקודים האלה. תרומתה של קולט לכך משמעותית וחשובה.
- שלי יחימוביץ' היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
