על אחד הקירות בבית שבו חוסל מנהיג חמאס יחיא סינוואר, בין הריסות שכונת תל א-סולטאן ברפיח, מודבקות שתי יוני שלום מנייר, האחת אדומה והאחרת צהובה. על דלת המקרר, סמוך לכורסה שעליה ישב בדקות האחרונות לחייו, מוצמד מגנט בצורת באטמן. הרבה סמליות במקום שבו סיים את חייו סמל הרוע, השטן מעזה. בכניסה לבניין המט ליפול, בקומה הראשונה, טיפות דמו של מי שידיו היו מגואלות בדמם של גברים, נשים וטף.
יואב קרן בבית בו חוסל יחיא סינוואר ברצועת עזה
(צילום: יואב קרן, רויטרס)
מפקד חטיבת ביסל"ח, אלוף-משנה סיון בלוך, מנסה לשדר עסקים כרגיל. חייליו, חניכי קורס מ"כים מגדוד 450 ומפקדיהם, רובם מחטיבת הצנחנים, הם אלה שחיסלו ביום רביעי שעבר את מנהיג חמאס. שבועיים לפני שיסיימו את הקורס ויחזרו ליחידותיהם כמפקדי כיתות, הם השיגו את הג'וקר שבחפיסת הקלפים.
שאלתי את אל"מ בלוך איך הם חגגו את ההישג. מתברר שלא חילקו שם בקלאוות ולא פתחו שמפניות. "חגגנו בצניעות הרלוונטית, כלומר – לצאת לעוד מארבים בלילה. לא עשינו על האש ולא הרמנו זיקוקים. החיילים לא מפסיקים לעבוד מאז. ממשיכים לחתור למגע. גם עכשיו, כשאתם פה, אתם רואים ושומעים את הבאגרים שממשיכים לחשף את השטח, והלוחמים תופסים פה מארבים.
"מבחינתנו המקום עדיין מלוכלך ואנחנו ממשיכים בסריקות ומקווים להביא גם מידע על שו"ן (שבויים ונעדרים – י"ק). האמת שלחבר'ה פה אין כל כך מושג מה קורה בחוץ. אני מאמין שהם שמחים מאוד, וגם אני שמח, אבל העבודה זו השמחה האמיתית".
בלוך, בניגוד לחייליו, שומע את הקולות שמגיעים מבחוץ, והוא לא אוהב שמגדירים את חיסול סינוואר כאירוע אקראי. "שמעתי אנשים אומרים שזה היה 'פוקס'. חבר'ה, זה לא פוקס. זה חיילים שעובדים קשה כדי להביא לעם ישראל את הניצחון, וחשוב להדגיש את זה. מגיע להם חיבוק גדול, הם עשו עבודה נהדרת, אבל צריך לזכור שזו לא רק עבודה של ביסל"ח: בלי אוגדה 162 (שתמרנה ברפיח עד לפני שבועיים והוחלפה על ידי אוגדת עזה – י"ק), ובלי חטיבות הנח"ל ו-401 וגבעתי ועוד הרבה גופים של צה"ל ושל קהילת המודיעין, זה לא היה קורה. אנחנו היינו בפיינל, אבל הקרדיט לא מגיע רק לנו".
הבית שבו חוסל סינוואר נמצא באחת הנקודות הרחוקות ביותר מגבול ישראל – 14 ק"מ. אנחנו נוסעים לשם על ציר פילדלפי, שהפך לכביש סלול עם שני נתיבים, חיצים ותמרורים, מה שמעיד אולי על הכוונה להישאר כאן. מצידו האחד של הציר גדר הגבול שבין עזה למצרים. מצדו השני – חורבות רפיח. רק בתים מעטים נשארו לעמוד על תילם. מפילדלפי, במרחק של כקילומטר מהים, נכנסים לתוך שכונת תל סולטאן.
את הכביש הסלול מחליפה דרך חולית. אחרי 5 דקות של נסיעה מגיעים לבית. באופן מפתיע, הוא עומד עדיין על תלו, אבל ההרס רב. הבית הזה חטף פגזי טנקים, טילי מטאדור ואש מקלעים ונשק קל. לסינוואר, שניסה להסתתר בקומה השנייה, לא היה סיכוי. על הבית כבר הספיקו לתלות את דגל ישראל ודגלים של גדוד 450, "האריה המעופף". אחד מחיילי הגדוד, חניך קורס מכ"ים מהצנחנים שנפצע קשה בלחימה, עדיין מאושפז.
המח"ט מתאר בשטח את השתלשלות האירועים – מרגע שאחד הלוחמים זיהה תנועה חשודה ועד למחרת בבוקר, כשעלה לקומה השנייה עם מג"ד 450, סא"ל רן כנען, "וברגע שראינו את הגופה זה לא השתמע לשני פנים: זה היה הפרצוף של סינוואר".
במרחק של כ-400 מטרים מכאן, לכיוון הים, נמצאת המנהרה שבה נרצחו ששת החטופים. המנהרה שממנה חולץ החטוף פרחאן קאדי נמצאת גם היא בסמוך. האם חיסולו של רב המרצחים יקדם את שחרור שאר החטופים? אפשר רק לקוות.
