לאחרונה נפגש הרב הראשי האשכנזי דוד לאו עם השר לשירותי דת מתן כהנא כדי לדון ברפורמה של הכשרות, ואולי לא רק בה. בשונה ממקבילו הספרדי, הרב לאו קשוב למציאות ולציבור. שלוש מסקנות ניתן להסיק מהפגישה. הראשונה: שהממסד הרבני מתחיל להפנים שלא מדובר בתקלה רגעית שאין להתייחס אליה כי מחר בנימין נתניהו חוזר לבלפור – מדובר בממשלה, ולשריה שליטה וסמכויות. השנייה: שהשרים – גם אביגדור ליברמן וגם כהנא – הכניסו לחדר כמה עיזים, כדי לייצר גם לרבנות הראשית הישגים במשא ומתן. והשלישית, ואולי החשובה ביותר, היא תעודת הזהות של הממשלה החדשה.
השינוי ביחסי דת ומדינה הוא אולי הבולט שבהבדלים בין ממשלת נתניהו לממשלת בנט – ולא, זה לא שינוי טקטי, פועל יוצא של שיקולים פוליטיים וגחמות אישיות, אלא שינוי אסטרטגי שמכתיבה המציאות.
ויתורים מרחיקי לכת לסיעות החרדיות הציבו את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית בפני שני איומים קיומיים: האיום הכלכלי והאיום החברתי. האיום הכלכלי הוא התעקשותה של ההנהגה החרדית האשכנזית להנציח עיוות שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה: חברת לומדים. קהילה שמכוונת את בניה רובם ככולם ללימוד בישיבה לאורך כל החיים, ואת בנותיה לפרנסת המשפחה, לרוב בדוחק. הנורמה המעוותת הזאת מאיימת בראש ובראשונה על הקהילה עצמה, שהולכת ומידרדרת לעוני, אך גם על מדינת ישראל כולה, שכבר כיום אינה מסוגלת לשאת בנטל הכלכלי הזה.
אחרי שנים שבהן לא הצליח להשתחרר מחיבוקו של סמוטריץ', הגיע בנט לעמדה שבה הוא יכול לפעול לבד בסוגיות של דת ומדינה – וחזון שני עולמות שאין ביניהם זיקה הוא לא משהו שהוא יכול לחיות איתו
האיום החברתי הוא חזונה של הנהגה חרדית שמרנית על שני עולמות שהמפגש ביניהם מועט אם בכלל: קהילות חרדיות סגורות באופן הרמטי, לצד ערים חילוניות מובהקות. ואם כבר מי מבני הקהילות הסגורות נאלץ לצאת למרחב הציבורי, יש ליצור שם תנאים מיוחדים עבורו, ובראש ובראשונה הפרדה מגדרית והסרת תמונות נשים מכל פרסום ומכל שלט. החזון הזה אינו מאפשר מרחב ציבורי ישראלי משותף.
הסיפור הזה הוא שמעצב את המפה הפוליטית שלנו. לאורך שנים הלך ליברמן יד ביד עם אריה דרעי, גם כאשר כבר היה מסוכסך עם נתניהו. לבסוף, לא נתניהו גרם לפירוק השותפות הזו, אלא כורח המציאות: ליברמן פנה לבוחרים צעירים יותר מהבייס שלו, ואולי גם הבין שהיגיון כלכלי בריא לא הולך יחד עם חברת לומדים.
במקביל, אחרי שבמשך שנים לא הצליח להשתחרר מחיבוקו של בצלאל סמוטריץ', הגיע בנט לעמדה שבה הוא יכול לפעול לבד בסוגיות של דת ומדינה – וחזון שתי הערים, שני עולמות שאין ביניהם זיקה, הוא לא משהו שהוא יכול לחיות איתו.
סופי סופיה רון מוריהמתוך וויקיפדיהאפשר להתחבט בשאלה מה עדיף, מונופול של רבנות או הפרטת השירותים הדתיים – אבל להתחבטות שכזו יש מקום רק אם הרבנות הראשית היא ממלכתית, ולא נשלטת בפועל על ידי קבוצות שלא מכירות לא בכשרות שלה עצמה ולא בגיורים שהיא מכשירה, דוגמת מערך הגיור בצה"ל.
ולכן, כבר כעת ברור כי זהו השינוי המרכזי של הממשלה החדשה: מי יקבע, בד"צים או רבני צהר. יהדות מתבדלת או יהדות מאירת פנים. שתי ערים שאין זיקה ביניהן, או מדינה משותפת. אם הממשלה הזו תחטוף רגליים קרות ותעשה אחורה פנה – היא תאבד את המנדט שלה.
- סופי רון-מוריה היא עיתונאית ופובליציסטית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
