הפעם האחרונה שבה פגשה משפחת שם טוב את בנה עומר, שחטוף כבר 258 ימים, הייתה ב-6 באוקטובר. זה היה יום ההולדת של אמו שלי, וכל המשפחה נסעה לירושלים. "היה יום כזה כיף, בדרך חזור עומר שכנע אותנו לעצור בתל אביב לאכול. בערב היה ערב חג, היינו אצל חברים והיה ערב עם הרבה צחוקים", שיחזר האב מלכי.
הם חזרו לבית בהרצליה לקראת חצות, ועומר (21) התארגן לצאת למסיבת הנובה. הוא נסע עם כמה חברים, ושם הוא היה אמור לפגוש את מיה ואיתי רגב. "הוא היה בדיוק בתקופת החיפוש שלו אחרי השחרור, בשלב הזה שהוא לא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, ובינתיים הוא מילצר עם מיה במסעדת בשרים בהרצליה".
"עומרון, ככה אני קורא לו, הוא ילד של חופש", סיפר, "הוא לא מסוגל להיות חמש דקות במקום אחד. מאז שהיה ילד הוא תמיד עם חברים. מכמות הסרטונים שהחברים שלו העבירו לנו למדתי כמה הוא מצחיק, שטותניק, מחפש כל הזמן לעשות משהו משמח".
7 באוקטובר
ב-6:30 בבוקר דיבר מלכי עם עומר, שסיפר שהם שומעים את האזעקות ומחפשים מחסה. "לא כל כך התייחסנו לזה", שיחזר האב. "אמרנו לעצמנו, 'עוד אזעקות'. ככל שעבר הזמן הבנו שזה לא רגיל, ומאז היינו בקשר רציף בטלפון. משיחה לשיחה הוא נשמע יותר היסטרי, הייתה פאניקה בקול שלו. הוא אמר שיורים עליהם, שכל החברים שלו התפזרו והוא רץ עם מיה ואיתי. כל הזמן אמר שהם מחפשים איפה להסתתר. לא דמיינתי שהמצב כזה מטורף, רק כשהתחלתי לראות בחדשות את הרכבים בשדרות הבנתי שמשהו אחר קורה. ב-8:30 הוא אמר שבאים לקחת אותם. נרגעתי".
שלי שם טוב בריאיון, 100 ימים לאחר חטיפתו של עומר
(צילום: שמוליק דודפור)
דנה, האחות הגדולה של עומר, ביקשה שישלח להם את המיקום שלו בזמן אמת. הם עקבו אחריו, ואז ראו שהוא מתקדם לכיוון עזה. "ניסיתי להתקשר אליו להגיד שהם טועים בדרך", המשיך מלכי, "אבל הוא כבר לא ענה. המיקום כבר היה אחרי הגבול. דנה נכנסה ללחץ ואמרה לי, 'הוא בעזה! הוא בעזה!' אמרתי שזה לא הגיוני, אני מכיר את החומה ואין סיכוי שהוא עבר לשם.
"הכל היה כל כך מוקדם. התחלנו לעשות טלפונים, אמרנו לנו מלא דברים סותרים, היה כאוס. נסעתי לחפש אותו והתקרבתי לאזור רעים עד שאמרו שאי אפשר יותר. שלחו אותי לסורוקה, אמרו שפינו את החבר'ה של המסיבה לשם. בדקתי את כל האמבולנסים שהגיעו".
רק בערב הם גילו מה קרה, כשחמאס פירסם סרטון של החטיפה של עומר ואיתי רגב: "הייתי בשוק ובפחד נוראי. שמעתי את הצעקות בערבית וראיתי אותו כפות בטנדר עם עיניים מכוסות. תפסתי את עצמי ואמרתי, מה הוא עובר? זה היה כאילו זרקו עליי שמיכה שחורה".
על מצבו בשבי
איתי רגב היה בשבי עם עומר במשך 54 ימים. כשהשתחרר, שמעו ממנו בני המשפחה את סיפור החטיפה המלא ואת מה שעבר עליהם מאז. "כשהגענו אליו לסורוקה אחרי השחרור, אחד הדברים הראשונים שאיתי אמר לנו היה 'אני יודע עליכם הכל'. הבנתי שבמשך כל הזמן הזה, בתוך הפחד והחושך, הם דיברו. אולי יותר התלחששו. הם היו תחת אינסוף הפגזות, הם שמעו את השריקה ולא ידעו אם הבניין שלהם עומד להימחק.
"הוא סיפר שעומר עודד אותו כל הזמן, הוא היה אומר לו 'רק עוד יום'. הייתה להם חלוקה, איתי זכר את היום ועומר את התאריך, ככה הייתה להם תחושת זמן. יום אחד הם ביקשו מיץ ענבים ועשו איתו קידוש בימי שישי, אפילו הצליחו לברך על איזה לחם. הם דיברו הרבה על אוכל, עומר עשה לאיתי סימולציות כאילו הוא מגיש לו סטייקים מהמסעדה. הם עשו את זה עד לשלב שזה כבר עשה להם לא טוב, כי הם היו מאוד רעבים".
מלכי הוסיף: "הם כל הזמן אמרו 'רק שההורים לא ידאגו לנו'. הם לא ידעו שאיתי משתחרר, יום אחד פשוט הפרידו ביניהם. איתי אמר שאם הוא היה יודע שמשחררים אותו הוא לא היה מסכים ללכת, רק עם עומר. הם לא הכירו לפני, עומר הכיר את איתי רק כאח של מיה או מהמסיבות, אבל התפתחה ביניהם חברות מטורפת. מאז שאיתי חזר, קיבלנו מעט מאוד מידע לא ממשי".
רגעי המשבר
"הגעגועים קשים מאוד", סיפר מלכי, "ולצד זה יש את העשייה שמתסכלת. אנחנו מאוד מעורבים במטה, וזה שלא קורה כלום למרות שעובר כל כך הרבה זמן ואנחנו עושים אינספור דברים, זה הכי קשה. יש תשישות נוראה, איזו עייפות נפשית".
נקודת השבירה, אמר, היא הקידוש. "ארוחות שישי יוצרות מחנק. הייתה תקופה ארוכה של חגים והיה בזה קושי אדיר, לא חגגנו. אין שום מוטיבציה לעשות משהו שמלווה בחגיגה. יש הרבה רגעים שאני תופס את עצמי וחושב, מה הוא מרגיש עכשיו? מה חושב? מה קורה שם?"
התקווה
"אין לנו כל כך ברירה, עד שעומר וכל החטופים לא בבית אנחנו נהיה בעשייה", הבהיר, "אני קורא לזה המשימה של החיים. הכל מתגמד. אין דבר יותר חשוב, רק להחזיר אותו הביתה. אני מדמיין את זה לא מעט, אני מתאר לעצמי שזאת תהיה התרגשות אדירה. אני מחכה לטלפון הזה כל הזמן. אולי יתקשרו להגיד לנו 'הוא איתנו', אנחנו ניסע לאן שיגידו לנו ונפגוש אותו. זה יהיה רגע קורע. אני מתאר לעצמי שאחרי זה בעיקר נשב ונשמע אותו, נספר לו על הטירוף הזה שעשינו כדי להחזיר אותו - אבל באותה מידה ניתן לו את הזמן שלו והאוויר שהוא יצטרך".
מסר לעומר
"אני מקווה שהוא יודע שאנחנו הופכים עולמות, שהוא לא לבד. אני מדמיין לעצמי שהוא מדמיין את זה, שהוא יודע או לפחות מתאר לעצמו שאנחנו עושים מאמצים אדירים. הלוואי שהייתי יכול להעביר לו מסר שיחזק אותו, איזשהו סימן. כשאספו תרופות להעביר לחטופים, העברנו לעומר משאף. הפעלנו המון לחץ ואני מקווה שהוא באמת הגיע אליו. דמיינתי שאם פתאום הוא יקבל משאף, זה יהיה הסימן הגדול, הוא יבין שעושים הכל כדי להחזיר אותו".
