באחד הרגעים המרגשים בקולנוע הישראלי, בסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר, זועק חוקר התלמוד פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) בתגובה לדברי בנו אוריאל: "אני לא מורה!". באותו טון בדיוק אני רוצה לזעוק את ההיפך: אני מורה!
ראשית, ברוח מאבקי השכר ואיומי השביתה של השבועות האחרונים, עליי לציין שאני לא "עובד הוראה". אין לי מושג מי החליט לשנות את הגדרת המקצוע מ"מורה" ל"עובד הוראה", ומתי או למה הוא עשה את זה, אבל, הנה, אפילו משרד החינוך משתמש במונח הזה בפרסומיו הרשמיים. מה בכלל המשמעות של הדבר? איך זה שאין עובדי דין? או עובדי תכנות? או עובדי עיתונות?
מה הייתה המטרה? לתת דגש על העבודה? לרמוז שהמורות והמורים עובדים קשה? לשנות את תדמיתם? גם אם התשובה לשאלות האלה חיובית, אז לא. לא זו הדרך. הוראה היא פרופסיה. מדובר בהכשרה, במקצוע שנלמד ושיש למיין את העוסקים בו, להעריך את הישגיהם ולכמת אותם. ייתכן שיש עובד ניקיון או עובד מטבח, כזה שבא בבוקר, עושה עבודתו נאמנה והולך הביתה. אבל מורה חי את עבודתו. היא לא עוזבת אותו.
אני גם לא בייביסיטר. אחת המסקנות המשתמעות והמרכזיות שעולות מהמאבק הנוכחי היא המחשבה המיידית של משרד האוצר וההורים שמורה הוא בייביסיטר. רק לפרוטוקול - היו שנים שבהן תלמידות שלי הרוויחו הרבה יותר ממני לשעת עבודה כבייביסיטריות, וזה היה בלי מסים וביטוח לאומי.
כך או אחרת, ההורים והאוצר טועים. אני מלמד ומחנך. לא רק שומר על ילדים. החופשות שלי מסייעות בידי לשמור על רעננות, שלא לדבר על כך שחלק מהן מוקדשות להכנות והשתלמויות. אם יש בעיה עם שמירה על הילדים בזמן שאין הוראה פורמלית, יש מספיק נערות וסטודנטים שתמורת כמה עשרות שקלים לשעה יעשו זאת בשמחה. או שיקימו מוסדות לא פורמליים שישמרו על הילדים.
אפרופו, באותו עניין, ואף שאנחנו מדברים על שליחות, אני מורה, לא שליח. גם אם אני מרוויח כמוהו ולעיתים פחות.
אני מורה, ואני גאה במקצוע שבחרתי. אני מבין את חשיבותו, גם אם אחרים מחמיצים אותה. אני גאה בו גם אם נציגיי - סליחה, "עובדי הנציגות" שלי - לא מקרינים את דמות המורה שאני חושב שאני. חלק מרכזי מחוליי המקצוע קשור במעמדו. הזלזול של התקשורת, הממשלה וההורים, ובעקבותיהם כמובן גם התלמידים, הוא בעיניי אחד הגורמים לשכר הנמוך, לשחיקה ולבריחה.
גל סגלאני אוהב לחזור לתיאור "רחוב המורים" בסמוך לגימנסיה הרצליה בתל אביב, לפני שמוסד החינוך העברי הראשון הפך לכלבו העברי הגבוה הראשון. ברחוב הניצב לבית הספר העניקה עיריית תל אביב למורי הגימנסיה בתים. המפורסם שבהם היה בית אחד העם. בשעות הצהריים היה מגיע פקח מטעם העירייה, סוגר את הרחוב ותולה שלט: "נא לשמור על מנוחת המורים".
אני מקווה שלא רחוק היום שתדעו להעריך את המורים ושתבינו ששכר הולם הוא ביטוי לכבוד ולהערכה לעבודה החשובה כל כך. שתבינו שלא יכול להיות שמורה עובד אחרי שעות הלימודים – בימי הערכה, אסיפות הורים, ימי הורים וכו' - ולא מתוגמל על כך. שלא יכול להיות שהוא מכין מערכי שיעור או בודק עבודות לפי כל רפורמה מתחלפת שמביא השר התורן במשרד החינוך, בלי שהוא שמובטח לו גמול על כך.
אני מקווה, למעננו, למען ילדינו, עתידם ועתידנו, שלא רחוק היום ש"עובדי הוראה" ירצו לצעוק בגאווה: אני מורה!
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
