מאז 7 באוקטובר מרחפת בחלל השיח הישראלי שאלת ועדת החקירה לגבי אירועי אותו יום רצחני. מאחר שיש לי ניסיון בשתי ועדות חקירה ממלכתיות, ותרומה צנועה ועקיפה להקמתה של שלישית, אנסה לתרום את שני הגרוש שלי לדיון.
ראשית, בניגוד לאמונה הרווחת בציבור, ועדות חקירה לא נועדו למלא את תפקידו של בית משפט למצוא אשמים ולאזן בין צדק ודין. תפקידן העיקרי הוא לברר את האמת כדי להגיע למסקנות ולהפיק לקחים שיתבססו על עובדות ולא על ספקולציות, התרשמויות שעלולות להיות מוטעות, נרטיבים שעלולים להיות מגמתיים ותעמולתיים או שיקולים אחרים שזרים לאמת. לכן חבריהן (מלבד היו"ר), אינם שופטים אלא אנשים בעלי יוקרה ציבורית וידע וניסיון בתחום הנחקר. למשל, רמטכ"לים ואלופים בדימוס בוועדות שחקרו מלחמות, מזרחנים בוועדות שעסקו בחברה הערבית או היסטוריונים בוועדות בעלות אופי היסטורי.
ועדות חקירה אינן כבולות לדיני הראיות המנחות את עבודת בתי המשפט והן רשאיות לאסוף אותן בכל דרך הנראית להן, כולל לחייב עדים להופיע לפניהן. ועדיין, הן פועלות תחת כמה מגבלות שאותן אנסה לפרט כאן.
המגבלה הראשונה נעוצה בסעיף 15 בחוק ועדות החקירה, הקובע שאם חושבת הוועדה שפלוני יכול להיפגע ממסקנותיה - עליה להזהיר אותו, ואז נכנס הדיון לסד של דיני הראיות וזכויות הנאשמים. למעשה, סעיף זה כמעט מחזיר את הוועדה למעמד של בית משפט. זה אולי סביר כשמדובר בוועדה שחוקרת נושא נקודתי כמו הטבח במערת המכפלה או רצח רבין, אך בעייתי בחקר נושאים רחבים כמו מלחמות, כשצריך לברר את הרקע שלהן, וכל זאת עם עורכי דין, חקירות וחקירות נגדיות.
ועדת אגרנט נתנה פירוש משלה לסעיף 15 - פירוש דחוק שוודאי לא היה עומד היום במבחן בג"ץ וספק אם היה עומד בזמנו. לעניות דעתי, הוועדה הייתה צריכה לבקש מהממשלה שמינתה אותה חקיקה אד-הוק שתפטור אותה מהסעיף ומגבלותיו בנימוק שאין הוא מאפשר לקיים חקירה בהיקף ובמהירות הנדרשים. באווירה הציבורית ששררה אז, חקיקה כזו הייתה עוברת.
עוד מגבלה הייתה חובת ההיצמדות לכתב המינוי שנוסח על ידי הממשלה. על ועדת אגרנט, למשל, הוטל לחקור את המידע לפני המלחמה, את צעדי הכוננות שננקטו בעקבותיו ואת הקרבות "בשלב הבלימה". לוועדות חקירה יש מרחב מסוים בפירוש כתב המינוי שלהן, ולכן לוועדת אגרנט היה חופש להגדיר מתי התחיל פרק "לפני המלחמה", ומתי הסתיים "שלב הבלימה". הראשון נקבע בכניסתו לתפקיד של הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר (ינואר 1972, אך בפועל התמקד בחצי השנה האחרונה), והשני עד 8 באוקטובר 1973, כולל (מתקפת הנגד).
אמרתי אז לחברי הוועדה שהם מחמיצים תהליכים שהחלו מוקדם יותר והייתה להם השפעה על המלחמה ועל מה שקדם לה. תשובתם הייתה שלא מדובר בוועדה היסטורית, ויש גבול עד כמה הם יכולים ללכת אחורה בחקירתם. בדיעבד, הם צדקו. מאורעות טקטוניים כמו מלחמות יום כיפור ושמחת תורה מחוללים שינויים טקטוניים. חקר שלהם בהקשרם המלא אינו עניין לוועדות בעלות מנדט מוגבל שנתונות לאילוצי זמן, אלא למחקר היסטורי שגבולותיו גמישים ועתותיו בידו. לזכותה של ועדת אגרנט אפשר לומר שהמחקר ההיסטורי הארכיוני שמתפתח בעשור האחרון מאשש במידה רבה מאוד את ממצאיה.
ועם זאת, היא טעתה כשהחליטה לגנוז את רובו המכריע של הדין וחשבון הסופי שלה. בשעתו ניסינו - חברי בצוות המצומצם של עוזרי הוועדה יעקב חסדאי ואני - לשכנע את החברים לפרסם את הדו"ח בהשמטת הקטעים שצריכים להישאר חסויים מטעמים של ביטחון מידע, אבל הם לא ששו להפקיד כ-2,000 עמודים שאיש לא יקרא במלואם בידי עיתונאים שיוציאו מהם צימוקים ויחליטו מה יגיע לציבור הרחב.
הם דחו גם הצעה אחרת שלנו: שנכתוב תמצית בת כ-400 עמודים ושהם יאשרו אותה כמשקפת את הדו"ח המלא לפני שתפורסם לציבור. אבל הפתרון הזה היה מחייב אותם להמשיך כוועדה עוד כחצי שנה (הערכתנו למשך כתיבת התמצית), וכוחם כבר תש בשלב ההוא. התוצאה הייתה שב-49 השנים האחרונות התפתח נרטיב שגוי - אם מחוסר ידיעה ואם בכוונת מכוון - על המלחמה, על הוועדה ועל עבודתה ומסקנותיה.
אלה שלושה מן המוקשים המצפים לוועדת החקירה הממלכתית שתקום בקרוב. היקף חקירתה יהיה רחב בהרבה מזה של ועדת אגרנט, מאחר שהוא יחייב להתחיל לפני שנים, ולא לפני חודשים ספורים כמו ב-1973. יהיה עליה להתמקד בהתנהגות הממשלה הנוכחית, שמאז הקמתה התאיידה והלכה בהובלת העומד בראשה, וברובה המכריע אינה מתפקדת.
בצד המבצעי והמודיעיני יהיה עליה לחקור את צה"ל, שב"כ ואת הביזיון הגדול ביותר בתולדות המפעל הציוני, ששום הישג עתידי - אם יהיה כזה – לא יוכל לאזן אותו. ב-1973 נכשל צה"ל בייעודו להגן על גבולות המדינה והצליח לאזן זאת לפחות באופן חלקי. ב-2023 נכשל צה"ל בייעודו הראשון במעלה - הגנה על אזרחי המדינה, והכישלון הזה בלתי הפיך. לא ניתן להחזיר לחיים את הנרצחים, ולא ברור מתי וכמה בני ערובה ושבויים אפשר יהיה להחזיר ובאיזה מחיר.
לטעמי, היקף החומר ושאר הסוגיות מחייבים למנות שתי ועדות: אחת שתחקור את תפקוד הצמרת המדינית והביטחונית מאז השתלטות חמאס על הרצועה, את ההחלטות המדיניות והצבאיות שהתקבלו ואת השיקולים שמאחוריהן. בלשון העם, את "הקונספציה" שהביאה בין השאר לשנים של מלחמת התשה, לא בחולות מערב סיני אלא על גבם של יישובים אזרחיים.
הוועדה השנייה תצטרך לחקור לפרטיו את מחדל 7 באוקטובר. 1) מי ידע, מה ידע ומתי ידע על הכנות חמאס; 2) איזה סדר כוחות היה פרוס לאורך גבול הרצועה באותו יום ואיזה מידע והוראות קיבל, אם בכלל ; 3) מה היו הידיעות של הרגע האחרון וכיצד טופלו באותו לילה; 4) מי, מתי ולמה דלדל את ההגנה המרחבית ביישובי העוטף שנשארו ללא צבא ועם יכולת כל כך מוגבלת להתגוננות עצמית; 5) כיצד תפקדו משרדי הממשלה ושאר הרשויות האזרחיות בזמן ולאחר האירוע, ואם ומתי התאוששו מן ההלם.
מדובר בהיקף חומר עצום. אף ועדת חקירה יחידה בעבר לא התמודדה עם משהו דומה.
ועדות חקירה מוקמות או כתוצאה מלחץ ציבורי שהממשלה נכנעת לו (כמו במקרה של ועדת אגרנט, ועדת כהן לטבח בסברה ושתילה, ועדת מירון לאסון ל"ג בעומר) או כחלק מאפולוגטיקה של ממשלות (כמו ועדת זוסמן על הצתת אל-אקצה, וועדות שמגר שחקרו את הטבח במערת המכפלה ואת רצח רבין).
הממשלה הנוכחית - או כנופיית השודדים שמתהדרת בכינוי הזה - תשתדל להתחמק מחקירתה. יידרש לחץ ציבורי עצום מול ניסיונות למנוע הקמת ועדה או לצמצם את סמכויותיה ואת המנדט שלה. המאמצים האלה מכוונים בימים אלה נגד "החלפת ממשלה באמצע המלחמה", ולאחר הפסקת האש הם יכוונו נגד החלפתה בכלל.
פרופ' יואב גלברקיים בציבור ויכוח לגיטימי אם ראוי לחקור מחדלים בזמן מלחמה ויש נימוקים טובים בעד ונגד. הדרך הנראית לי היא לכוון עכשיו את הלחץ לא לפתיחת החקירה בפועל, אלא למינוי מיידי של ועדה או ועדות, ולקבוע שעבודתן תתחיל עם סיום המלחמה. כך נדע שחקירה תהיה חרף התמרונים והתככים.
גולדה מאיר התפטרה בשעתה, אף שוועדת אגרנט ניקתה אותה מאחריות, בגלל עוצמתו של המחדל. הביזיון של 7 באוקטובר גדול פי כמה. בלי תלות בחקירה שתתבצע לאחר המלחמה, על בנימין נתניהו לפנות את מקומו לאלתר אחרי מה שהיה, בגלל מה שהווה ובעיקר למען מה שעוד מצפה לנו.
- פרופ' יואב גלבר הוא היסטוריון, סגן אלוף במיל'. היה עוזר מדעי לוועדת אגרנט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
