כאשר מת יאסר ערפאת, היום לפני 20 שנה, טענו רבים כי נחתמה תקופה היסטורית אחת ואפשר ונפתחה תקופה חדשה וטובה יותר. ערפאת הוא המנהיג הבולט ביותר של התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית, ובמידה רבה יצר ועיצב אותה. בה בעת הוא גילם את התסביך השורשי של חוסר יכולתם או רצונם של הפלסטינים להכריע בין קוטב המהפכה, שמשמעו מאבק מזוין ודבקות בשיבה ושחרור מלאים, לבין קוטב המדינה - כלומר, התמקדות בכינון מדינה, גם אם על חלק מפלסטין ההיסטורית.
מצד אחד, ערפאת קידם את התפנית ההיסטורית של חתימת הסכם מדיני עם ישראל והכרה בה ב-1993, מהלך שגם חילץ אותו משפל חסר תקדים שבו היה נתון בראשית שנות ה-90. אולם, מהצד האחר, הוא שהחזיר את הפלסטינים ללחימה נגד ישראל באינתיפאדה השנייה. בכך הוא איים להכחיד את יציר כפיו, פרויקט הרשות הפלסטינית, שחרף כל מגרעותיה העניק אחיזה תקדימית בשטחים ונתפסה כשלב ראשוני בדרך למדינה. כך, בנקודת השיא של השיחות הנוקבות ביותר שהתקיימו אי-פעם לגבי הסדר קבע, נקט ערפאת מהלך שגם גרם לו לסיים את חייו נצור במוקטעה ברמאללה - חזרה למאבק המזוין.
מות ערפאת ועליית אבו מאזן, שלאורך כל האינתיפאדה השנייה ביקר בחריפות את השימוש הפלסטיני באלימות והזהיר שיפגע בנכסים האסטרטגיים שהושגו, גילם כאמור תקווה לעתיד טוב יותר, אבל בפועל, סימן תחילת תקופה רבת תהפוכות ונקודות שפל קשות עוד יותר מאלה שהיו בימי ערפאת. חמאס זכה בבחירות שנערכו ב-2006 והשתלט בכוח על הרצועה, ובכך יצר פיצול לאומי וקידם מאבק קשה נגד ישראל ובשיאו המלחמה הנוכחית; המערכת הבינלאומית והעולם הערבי מפגינים עייפות גוברת מהפלסטינים; השלטון באיו"ש יציב יחסית, אך רווי שחיתות ונעדר דמוקרטיה והציבור מנוכר כלפיו; והמו"מ המדיני נקלע לקיפאון רב שנים, בין היתר בשל הטלטלות התכופות בפוליטיקה הישראלית.
יום השנה ה-20 למות ערפאת מצוין בעיקר באיו"ש, ולא בעזה ההרוסה הנתונה עדיין לדומיננטיות של חמאס. אזכור הראיס רווי בנוסטלגיה מתעתעת. תקופת שלטונו הייתה כמובן רוויית פגמים מבית ואיומים מבחוץ, אולם בהשוואה לנקודת השפל הלאומית חסרת התקדים כיום, השיכחה שהתפתחה מאז 2004, וזיהוי ערפאת עם ימי המהפכה הפלסטינית, נוצרה סביבו הילה קולקטיבית רבה מכפי שהייתה בימי חייו - ולצידה געגועים למה שנתפס, וכאמור לא בהכרח בצדק, כ"תור זהב לאומי".
אבו מאזן בטקס פתיחת מוזיאון יאסר ערפאת רמאללה
(RUPTLY)
3 צפייה בגלריה
ערפאת ב-29 באוקטובר 2004, כשבועיים לפני מותו, אז הותר לו לצאת מהמוקטעה לפריז
(צילום: AFP)
בחינת שני המנהיגים הדומיננטיים שבאו לאחר ערפאת - אבו מאזן, ומנגד יחיא סינוואר - מעלה תובנות לגבי טבע ההנהגה הלאומית הפלסטינית בעשורים האחרונים. חרף השוני הבולט בין השניים, בפרט העובדה שאבו מאזן סולד מהמאבק האלים, מתאפיינים כולם, כמו ערפאת, בחוסר יכולת או רצון להכריע בין סיסמאות ויעדים מקסימליסטיים - לדבקות במדינה "כאן ועכשיו" ברוח בן-גוריון. נציגה הבולט של הגישה הזו במערכת הפלסטינית הוא סלאם פיאד, רה"מ בעבר היושב כיום בארה"ב. בתווך נמצא הציבור הפלסטיני, שהנהגותיו לא ניהלו עימו אי פעם שיח נוקב לגבי סדר העדיפויות הלאומי.
השניות בדמותו של ערפאת מאפשרת לאבו מאזן להעלות את זכר הראיס על נס ולהציג עצמו כממשיך דרכו, אך גם לחמאס להתהדר בכך שהיא המממשת המדויקת ביותר של מורשתו. כך למשל הכריז סינוואר באפריל 2022 כי את המערכה הבאה הוא יחל בשיגור 1111 רקטות לעבר ישראל, תוך הבהרה כי המספר 11/11 גם מייצג את מועד מותו של ערפאת. ריבוי הפנים של ערפאת גולם במלחמה הנוכחית בעובדה כי באחת מתקיפות צה"ל בעיר עזה, בפברואר השנה, נפגע קשות ביתו ששימש גם כמוזיאון לזכרו, דבר שזכה להבלטה וביקורת גם ע"י הרשות וגם ע"י חמאס.
מיכאל מילשטיין20 שנה לאחר מות ערפאת ו-31 שנים לאחר חתימת הסכם אוסלו, הפלסטינים רחוקים יותר מאי פעם ממדינה, ונתונים בעיצומו של אסון המתחרה בנכבת 1948. ואולם, גם ישראל נתונה במילכוד גובר. 7 באוקטובר המחיש שהתעלמות מהנושא הפלסטיני סופו להתנפץ בפניה של ישראל, אולם מנגד ברור כי רוב רעיונות העבר, ובכללם חזון שתי המדינות, לא רלוונטים כרגע. הפלסטינים אינם בשלים כרגע מעשית ותודעתית לעצמאות ולריבונות, ואת הציבור הישראלי שחזה בעוינות יוקדת על בסיס דתי ואתני ודה-הומניזציה שהובילה לפשעי מלחמה רצחניים, לא ניתן לשכנע כי המלחמה פרצה בשל קיפוח או כיבוש וכי מדינה פלסטינית היא הפתרון. מנגד, ממחיש הפער התרבותי החריף שנחשף בין שני העמים, כי אם יתמזגו למדינה אחת יתפתח באופן כמעט ודאי תרחיש בלקני מדמם.
נוכח המצב הסבוך נדרשת מדיניות אמיצה ומפוכחת כאחד. מצד אחד, היפרדות מעשית בין שתי הקהילות, ולא וירטואלית ברוח ניהול או צמצום הסכסוך; ומהצד האחר, הכרה בכך שריבונות פלסטינית כרגע עלולה לגלם איומים אסטרטגיים חריפים. היעד שאליו נדרש לחתור הוא קביעת גבול פיזי בין שני העמים, גם אם באופן חד-צדדי נוכח העדר כתובת יציבה בצד הפלסטיני. מצב כזה ילווה בשליטה ישראלית לא מוגבלת על שערי היישות הפלסטינית לעולם. מדובר בגרועה פחות בין חלופות רעות, ובראשן הזחילה המתמשכת למדינה אחת בין הים לירדן, מציאות שמתהווה באיו"ש. קולות ברוח דומה עלו באחרונה גם בנוגע לעזה, דבר המחייב תשובות ברורות של ההנהגה לציבור בכל הנוגע לתכליתה וליעדיה קצרי וארוכי הטווח של המלחמה המתנהלת כבר יותר משנה באזור.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
