סיכום הדרמה בכנסת
הממשלה התנדנדה מעל התהום. ראש הממשלה בנימין נתניהו הביט ימינה ושמאלה, ליואב גלנט וליריב לוין. עיניו התרוצצו. ואז הקואליציה אחזה ידיים – וקפצה.
והפעם, הכול מצולם. הצעדים העצבניים של ביבי. ניסיונות הבריחה שלו משר הביטחון שעוקב אחריו באולם המליאה. הוויכוח הגס, החריף, עם הידיים, בין ראש הממשלה בפועל לוין, ובין גלנט שמתחנן "תן משהו". ההתייעצויות עם אריה דרעי, שיחת הטלפון, הניסיון להביא איזו פשרה אחרונה, משהו שיעבור את ברית הקיצונים – איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ולוין – שחטפה את ממשלת ישראל. ה-כל גלוי, ועם ישראל יכול לצפות בזה, וההיסטוריונים יתעדו וירשמו: כך צעדה האומה הישראלית, המוצלחת כל כך, במשעול של איוולת בלתי נתפסת.
החולשה של נתניהו ידועה לכולם. הוא לא מסוגל לקבל החלטה אמיתית, ומפחד פחד מוות מהקיצוניים בקואליציה שלו. הוא האדם היחיד בישראל שמאמין לאיומים הריקים של שר המשפטים, או של בן גביר. הקואליציה במצב של ניתוק גמור מהמציאות ברחובות. וכיצד לא תהיה מנותקת? ראש הממשלה, באקט מחפיר של רשלנות ביטחונית, לא טרח לכנס את הקבינט בכלל כדי לקבל מצה"ל דיווח אמת על מצב הצבא והמילואים. ולא רק שנמנע מלעשות זאת, הוא סירב לפגוש את הרמטכ"ל שביקש לראות אותו לפני ההצבעה - ולהציג בפניו, אישית, את המשמעויות לכשירות למלחמה. הפופוליזם הרעיל של דוד אמסלם, יחד עם הפונדמנטליזם של סמוטריץ' והנקמנות של לוין: אלה המרכיבים שאיכלו סופית את אתוס הביטחון הישראלי.
לשווא יפוזרו השקרים. הנה כמה אמיתות: מי שיוצא לרחובות להגן על הדמוקרטיה הישראלית הוא אזרח טוב, נאמן ומסור למדינתו ולערכי הציונות. יחידות מילואים שמבוססות על התנדבות אינן יכולות לחייב קצינים וחיילים להתנדב. הקצינים והחיילים הללו התגייסו ושירתו באמונה ובחירוף נפש מדינה יהודית ודמוקרטית. אך חוקי ההפיכה, כפי שהוצעו על ידי לוין את רוטמן, יהפכו את ישראל למדינה אוטוריטארית בסגנון טורקיה.
עילת הסבירות, מסבירים לוין, נתניהו ובן גביר, אינה סוף פסוק; אחריה יבואו חוקים אחרים, ובראשם השתלטות על מינוי השופטים. בכל רגע נתון פתוחה הייתה הדרך בפני הקואליציה להתחייב שתעביר את עילת הסבירות, וכל חקיקה אחרת – בהסכמה רחבה. בני גנץ ויאיר לפיד הסכימו לכך. נתניהו סירב. יו"ר האופוזיציה גם הסכים שהקפאת החקיקה תיארך 15 חודשים, לתועלת המו"מ. לאחר מכן הוא ירד ל-12 חודשים בלבד. נתניהו לא הסכים לשום דבר, לא באמת. ביבי פחד.
אנשים רבים שרויים כעת בייאוש ובדיכאון עמוק, מצמית. ולהם צריך לומר: הקרב על הדמוקרטיה יהיה ארוך, מלא מהמורות. זה לא הסוף, ובקושי סוף ההתחלה. כדי להציל את הדמוקרטיה מידי מבקשי נפשה, צריך יהיה אורך רוח וקור רוח, והבנה שלא נקום לרגע מפואר של התעלות וניצחון מובהקים. מה זה אומר? לדחות את החוק הבא, לעכב את התקנה, לעתור לבג"ץ, להפגין, להתפשר איפה שניתן (לא, לא על הדמוקרטיה, אבל על מה שניתן), לא להתייאש ובוודאי שלא לוותר על הצורך לשכנע, לדבר ולהגיע להסכמות.
עימותים בין מפגינים לשוטרים מחוץ לכנסת
(צילום: גלעד כהן, לירן תמרי)
חצי שנה לקח ליריב לוין להעביר את החוק הראשון; הוא העביר אותו בנוסח כה קיצוני, שיש סבירות שבג"ץ יתערב. העיכוב הזה התרחש בזכות המחאה, סכלותה של הממשלה ובזכותם של 8-7 מנדטים ליכודניקים, שאמרו בסקרים – די לטירוף. הרמטכ"ל, ראש שב"כ וראש המוסד מחויבים כולם לשלטון החוק במדינת ישראל, וכך גם רוב הציבור. אולי זה ישתנה, אבל אין טעם בייאוש מוקדם, צופה פני עתיד. זמן הוא המרכיב הקריטי: זכרו את הציונות, שהוספדה ותמיד התמקדה בעכשיו ובמיידי. עוד עז ועוד דונם.
נדב אילאביגיל עוזייש כאלה שמקדמים התפטרויות ועזיבות עקרוניות למיניהן. מי שנלחם על גורלה של אומה לא מוותר בקלות על עמדות בכנסת, בממשלה, בשירות הציבורי וכן, גם בצבא. אף אחד לא ירדוף אחרי הפורשים, מוסריים וטובים ככל שיהיו; תפקידיהם יאוכלסו תוך זמן קצר בנאמני המשטר. העברת מוקדי הכוח לידי מי שרוצים בשינוי משטרי אנטי-דמוקרטי תוביל להתעצמותם.
אתם רוצים נחמה? הנה היא: ההיסטוריה לא תזכור את הישראלים כמי שעמדו מהצד וצפו באדישות בשעה שחירויותיהם נבזזו והדמוקרטיה שלהם נרמסה. הסולידריות שנבנתה פה בחודשים האחרונים היא הרחבה ביותר שישראל ראתה בתולדותיה. מלחמת ההתשה על הדמוקרטיה הישראלית החלה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
