אז השר איתמר בן-גביר כועס מאוד. הדרך אצה לו לטפל בירושלים והמרוץ אינו מהיר דיו. אז הוא דורש הסברים בלייב ממפקד המחוז, הוא מתווכח עם המפכ"ל ועם הממשלה על עוצר ועל הריסת בתים ומציג לעיתונאים בקריצת עין את תיק "מאמץ מרוכז" (זה השם הכי חגיגי שהצלחת להגות?). ירושלים אינה רותחת כרגע, והלוואי שכך יימשך, אבל הסיכויים לא גבוהים.
ביום שישי שעבר, אחרי פיגוע הדריסה בירושלים, הוא הפריח לאוויר הצעה לגרסה מעודכנת של מבצע חומת מגן. "חומת מגן 2" אמור לדידו להיות איזשהו פתרון קסם שיכול, כנראה, מי יודע, לשכנע בבת אחת נערים בני 14-13 לא ליטול סכין או אקדח ולפגוע ביהודים. אבל את האמת צריך להגיד ומיד: ג'נין אינה ירושלים וירושלים אינה ג'נין. מה שניתן היה לעשות בגדה ב-2002 בעקבות הפיגוע הנורא בליל הסדר במלון פארק בנתניה, לא ניתן לעשות כיום במזרח ירושלים. המקומות שונים, הנסיבות שונות, וכמובן הלגיטימציה הבינלאומית אינה קיימת.
במבצע חומת מגן ההוא חזר צה"ל בבת אחת לערים הפלסטיניות ובמשך 40 יום סיכל והסיר איומים מיידים וארוכי טווח על ישראל. לימים חזר הטרור, כפי שראינו מאז שוב ושוב, אבל בהיקפים מצומצמים, והודות לעבודה הסיזיפית המתמשכת של צה"ל ושב"כ לא מצליח בדרך כלל להתרומם כפי שקרה באותו חודש מרץ שחור.
אז כן, אנחנו חייבים לפעול נגד הטרור, זה הסיפור שלנו כבר 100 שנה, אבל בירושלים, תמיד, זה סיפור אחר. היא שטח ריבוני של מדינת ישראל שלא ניתן להפעיל בו צבא אלא משטרה בלבד. בבירת ישראל לא ניתן להטיל עוצר על שכונות ומחנות פליטים ואי אפשר לעבור מבית לבית בחיפושים ומעצרים המוניים כפי שעושות זרועות הביטחון לילה לילה בג'נין, בשכם או ביריחו.
ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל אבל תושביה הפלסטינים אינם אזרחים והם נטולי זכות הצבעה בבחירות לכנסת. ועדיין, הם נושאים תעודת זהות כחולה, נוסעים במכוניות עם לוחות זיהוי צהובה וזכאים לביטוח לאומי. ישראל אמנם משקיעה – לא ברור כמה - בטיפוח מזרח העיר, אבל לפי כל הפרמטרים רמת החיים שם נופלת בכל היבט בהשוואה לשכונות היהודיות במערב העיר.
ירושלים היא לב הסכסוך ובה ממוקדים הקונפליקטים כולם. הלאומי, הדתי ואפילו החברתי. העולם מסתכל על העיר הזאת, הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, ומגיב על כל תנועה, שינוי או תזוזה. לכאן רוצה בן-גביר להכניס את צה"ל? כאן הוא רוצה לבצע הרס מאסיבי של בתים שנבנו באופן לא חוקי בשל היעדר תכנון הנובע מאפליה?
כוחות הביטחון במחנה הפליטים שועפט, השבוע
בימי ההתלהבות הגדולה לאחר מלחמת ששת הימים בחרה ישראל לשלש בנדיבות רבה את שטחה של ירושלים מ-35 קמ"ר ליותר מ-100 ק"מ. לעיר נוספו מחנות פליטים וכפרים שלא היוו חלק ממנה אפילו תחת השלטון הירדני. היו לנו אז תיאבון ועיניים גדולות. ספק אם צפינו שכעבור 55 שנה תהיה זו עיר דו-לאומית עם מיעוט ערבי בן 40% ובעיית ביטחון כה סבוכה.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגרוב מכריע של אזרחי ישראל לא מוכן לחלק את ירושלים. זה ברור. אבל לאורך זמן אפשר לאמץ פתרון להקטנת שטחה המוניציפלי, וממילא גם את האוכלוסייה הפלסטינית בה. אלה יחיו תחת הישות שתנהל את יהודה ושומרון. אחרת, בקצב הזה, נאבד את הרוב המזערי שעדיין יש בה, על כל המשמעויות הנגזרות. רק דמיינו שכל תושבי מזרח העיר יצביעו לראש עיר פלסטיני.
עד אז, עלינו להילחם בטרור ובמי שמכוונים אותו לעיר הנפיצה הזו. צריך להילחם במלוא העוצמה אבל בחתימה נמוכה, מתחת לרדאר התקשורתי והבינלאומי, ללא הכרזות ראוותניות וצעדים פזיזים. זה מחייב סבלנות והליכה על חבל דק. אני תוהה אם בן-גביר וחבריו מסוגלים לכך.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות בממשלת בנט-לפיד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
