ההשתלטות הלילה (בין שני לשלישי) על הצד העזתי של מעבר רפיח ועל קצהו הדרומי של כביש סלאח א-דין - שמהווה את עורק התחבורה המרכזי ברצועה ובצה"ל נקרא "ציר טנצ'ר - מהווה מכה קשה לשלטון חמאס בעזה, וזה מלכתחילה היה היעד של הפעולה: יצירת לחץ נוסף על הארגון להתגמש בעסקת החטופים.
עם זאת, מעבר למשמעויות האסטרטגיות של המהלך (ראו להלן), ישראל חייבת לבצע שני צעדים נוספים. האחד: להתחיל מהר לקדם שלטון אזרחי חלופי לחמאס, אחרת כל הישגי צה"ל בכניסה לרפיח יתמוססו. המהלך השני, שיכול לשנות את המשוואה וגם לטעון את מצבר הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, הוא להציג בפומבי אולטימטום לחמאס ולמנהיגו יחיא סינוואר: היכנעו, שחררו את החטופים, ואז ניתן לכם מעבר חופשי לכל מקום שאתם והאסירים שישוחררו תרצו לגלות אליו, או לכל מקום שיהיה מוכן לקלוט אתכם.
תיעוד פלסטיני: צה"ל בצד העזתי של רפיח
אבל עוד קודם, אלה המשמעויות של הפעולה המוצלחת. מעבר רפיח הוא אחד הנכסים החשובים ביותר של חמאס כשלטון אזרחי וצבאי, מאחר שהוא המוצא היחיד של העזתים אל העולם החיצון, כלומר למצרים. ישנן אמנם עוד כמה מנהרות הברחה מתחת לציר פילדלפי, אבל אלו עומדות רק לרשות בודדים מבין אנשי הארגון, ובעיקר לרשות מבריחים המפעילים אותן כעסק כלכלי. כך שמבחינת 99 אחוז מאזרחי הרצועה, מעבר רפיח הוא צורך חיוני.
בנוסף, מעבר רפיח משמש גם היום מקור הכנסה כספית עיקרי לחמאס, שגובה 5,000 דולר מכל עזתי מבוגר שרוצה ויכול לשלם כדי לעבור למצרים, ו-2,500 דולר על כל ילד. לצד מעבר רפיח המיועד לתושבים, פועל מעבר הסחורות סלאח א-דין שדרכו הרצועה מקבלת את רוב הייבוא שלה ממצרים, כולל סיוע הומניטרי. דרכו חמאס קיבל לאורך השנים גם את רוב ה"מוצרים הדו-שימושיים", שאותם ניצל לייצור אמצעי לחימה ואמצעי החפירה הממוכנים של המנהרות.
מעבר רפיח תוכנן להיות חיוני עוד יותר לאנשי חמאס בדרג הבכיר למקרה ישראל לא תצא מהר מהרצועה כפי שדורש הארגון. הם ובני משפחותיהם הקימו בסמוך מעין מחנה זמני כדי שיוכלו לצאת דרך המעבר בשעת הצורך. אלא שכעת הם נאלצים לברוח לאזורי המקלט שליד חאן יונס ומצפון למתחם המוואסי יחד עם שאר העקורים ששהו במזרח רפיח.
על חשיבות מעבר רפיח לחמאס ניתן ללמוד מההצעה שלה "הסכים" אתמול, וכללה מתן אישור ל-50 אנשי הארגון לצאת למצרים לטובת טיפול רפואי כבר ביומה הראשון של ההפוגה. חסימת המעבר פירושה שפצועי חמאס ייאלצו לחכות.
מעבר לכך, ההשתלטות על חלקו הדרומי של ציר סלאח א-דין משתקת דה-פקטו את התנועה לאורך הרצועה. צירי תנועה הם קריטיים למרקם החיים, ולכן גם אם צה"ל לא נמצא פיזית בצפון הרצועה – משמעות העובדה שהוא אוחז בשני קצוות הכביש הזה היא שליטה כמט מוחלטת.
למה כמעט לא הייתה התנגדות?
באזור רפיח יש לצה"ל שני יעדים אסטרטגיים ושני מכשולים אסטרטגיים. היעד הראשון הוא שליטה וחסימה של ציר פילדלפי מפני הברחות ומפני בריחת אנשי חמאס מהרצועה. השני הוא פירוק שלושת גדודי חמאס שעדיין מתפקדים במקום. המכשול הראשון נעוץ בהתמודדות עם העקורים והפליטים, ועם דעת הקהל הבינלאומית הגורסת שפגיעה בהם תהווה קטסטרופה הומניטרית ופשע מלחמה. המכשול האסטרטגי השני קשור בחשש המצרי שאלפי עזתים – ובעיקר אנשי חמאס - ינוסו מפני צה"ל, יפרצו את גדר הגבול וירוצו לתוך רפיח המצרית ולסיני.
הכניסה לאזור המזרחי של רפיח, לאורך ציר פילדלפי ולעומק 3.5 ק"מ, וההשתלטות על מעבר רפיח ואזור רכס דהנייה הצמוד לו, נועדו להשיג פגיעה ממשית בשלטון האזרחי של חמאס בלי לגרום נזק לעקורים ולתושבים לא מעורבים, ובמקביל למנוע ניסיון פריצה המוני של עזתים לשטח מצרים. יש להניח שישראל הודיעה מראש לקהיר שכך היא מתכוננת לפעול, ולכן התגובה המצרית לפעולה עד כה היא מתונה למדי. באופן יחסי אין במזרח רפיח הרבה עקורים – מדובר על כ-100 אלף איש על שטח שהוא בעיקרו חקלאי - ולכן גם הפגיעה באזרחים כתוצאה מהפעולה היא מינימלית.
נראה שחמאס לא נערך להילחם על האזור שאוגדה 162 השתלטה עליו תוך שעות ספורות, אולם לא ברור אם החליט מראש לוותר על עימות. כך או כך, לפי דובר צה"ל, ההתנגדות שבה נתקלו הכוחות הובילה ל-20 אנשי חמאס שנהרגו (רובם שייכים ליחידת המשטרה או המשמר במעבר רפיח) ולמכונית תופת אחת.
אפשרות אחרת שמסבירה את ההתנגדות המועטה היא שאנשי חמאס פשוט נמלטו מפני שהבינו שכאשר צה"ל ייכנס לרפיח - ציר פילדלפי יהיה היעד שלו. הם העדיפו לברוח למקומות צפופים יותר, בעיקר בצפון העיר, שם הם יכולים להיטמע במאהלים הצפופים של העקורים. האוכלוסייה הדלילה במזרח רפיח לא אפשרה להם להסתתר ביניהם, ולכן לפחות בשלב ההתחלתי - למודי ניסיון מחאן יונס - הם ויתרו מראש על ההתנגדות.
ההשתלטות על ציר פילדלפי ברובע הדרומי שלו שסמוך לגבול ישראל, וחסימת ציר סלאח א-דין לתנועה דרומה, הן ללא ספק מכה אנושה לחמאס, אבל גדודי הזרוע הצבאית באזור רפיח עדיין לא פורקו, וההישג הזה יהיה הפיך אם חמאס יחליט לגלות גמישות אמיתית בתנאים שהוא מציב לעסקת חטופים. כך שמדובר רק בשלב הראשון של פעולה מדורגת שמראש יועדה להיות מודולרית, כדי שאפשר יהיה להפסיקה במקרה של התקדמות במו"מ, לחץ אמריקני כבד מנשוא או חלילה אסון הומניטרי.
לעת עתה נראה שגם מצרים וגם ארה"ב מבינות שפעולת צה"ל תוכננה בקפדנות ובזהירות, ולא מדובר בחזרה על מכות "ההלם ומורא" שצה"ל הנחית באש על צפון רצועת עזה לפני שנכנס לאזור (את המונח "הלם ומורא" טבעו האמריקנים במלחמת המפרץ השנייה ב-2003, כשהנחיתו מכות אש על בגדד וסביבתה לפני שהתחילו בתמרון הקרקעי לתוך עיראק).
הפעולה החזירה את הכדור לסינוואר, שאתמול ניסה לגלגל אותו למגרש הישראלי. קבינט המלחמה דחה את "ההסכמה" של חמאס למתווה שהגישו לו מצרים וקטאר בלי להתייעץ עם ישראל. הדחייה הייתה מוצדקת: בקבינט הבינו שחמאס מנסה להשיג הפסקה של המלחמה, בערבות של ממשל ביידן, מבלי שהארגון יתחייב להחזיר את כל החטופים, ויוכל להמשיך לשמור על עמימות ביחס למספר הישראלים החיים שבידו, מה שיאפשר לו להחזיק בכמה מהם לתקופה בלתי ידועה כערובה להמשך שלטונו ברצועה. זו הסיבה שבגינה החליט קבינט המלחמה פה אחד להורות לצה"ל להיכנס לרפיח, להנחית מכה אסטרטגית על השלטון האזרחי של חמאס, לחכות לתוצאות - ועל פי זה לנהל את המשך הלחימה.
אם תוצאות לא יגיעו בקרוב, צה"ל ימשיך עד לפירוק מלא של הכוח הצבאי של חמאס ברפיח ובהמשך יעבור לטפל גם בשני הגדודים שנשארו באזור דיר אל-בלח ובנוסייראת. בשורה התחתונה: הפעולה הלילה יצרה מצב חדש של לחץ על חמאס, שאולי יביא לשיפור העסקה. ואם לא, הלחץ יימשך.
