"האם אני בר מזל, או חסר מזל?", שואל וויצ'יאן טמטהונג. "נראה לי שאני בר מזל, מכיוון שאני עדיין כאן, עדיין חי". וויצ'יאן היה אחד מ-23 החטופים התאילנדים ששוחררו בחודש שעבר משבי החמאס בעזה. כעת הוא נמצא בתאילנד, וחי בפרברי בנגקוק עם רעייתו מלאי. וויצ'יאן מספר שהוחזק בשבי עם שלושת החטופים הישראלים שנורו למוות בשוגג על-ידי צה"ל: יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה.
וויצ'יאן הגיע לישראל רק בסוף ספטמבר, ואחרי תשעה ימים הועבר למטע האבוקדו של קיבוץ כפר עזה. 7 באוקטובר היה הבוקר הראשון שלו שם. בשבת השחורה התעורר וויצ'יאן לקולות ירי. העובדים התאילנדים שהיו איתו אמרו לו שלא מדובר במצב חריג, אך כשהירי התגבר הם החליטו לנעול את עצמם באחד הבניינים. לפני שהספיקו לעשות זאת הסתערו לעברם מחבלים והיכו אותם. "צעקתי 'תאילנד, תאילנד, תאילנד', אבל הם המשיכו להרביץ לי. זחלתי מתחת למיטה כדי להסתתר, ניסיתי לשלוח הודעה לאשתי שחוטפים אותי, אבל הם גררו אותי החוצה".
וויצ'יאן נלקח למנהרות של עזה והיה בשבי במשך 51 ימים. הוא לא הוחזק עם תאילנדים אחרים ולא יודע אנגלית, והיכולת שלו לתקשר עם הסביבה הייתה מוגבלת. בראיון ל-BBC הוא סיפר שהחטופים קיבלו אוכל פעם ביום, ולפעמים אותה "ארוחה" הייתה רק פיסת לחם יבש ותמר מיובש. הוא זוכר את שלושת החטופים האחרים שהיו איתו במנהרות: יותם, אלון וסאמר.
"בכל יום החברים הזרים שלי ואני ניסינו לתמוך זה בזה. היינו לוחצים ידיים ומצמידים אגרופים, הם היו מעודדים אותי עם חיבוק וטופחים לי על הכתף. יכולנו לתקשר רק באמצעות הידיים שלנו". וויצ'יאן ניסה ללמד אותם כמה מילים בתאילנדית. הוא גילה שיותם היה מתופף, ושסאמר אהב לרכוב באופנוע שלו ועבד בלול תרנגולות.
3 צפייה בגלריה
שלט עם קריאה לעזרה ברצועת עזה, בסמוך לאירוע בו נורו החטופים הישראלים על-ידי כוחות צה"ל
(צילום: דובר צה"ל )
וויצ'יאן סיפר ששניים מהחטופים היו איתו במנהרה מהיום הראשון, והשלישי הצטרף ב-9 באוקטובר. "תמיד היינו רעבים", הוא סיפר, ואמר שבקבוק מים גדול היה צריך להספיק לחטופים לארבעה או חמישה ימים. השובים הורו להם לישון בשעות היום, ולא בלילה. וויצ'יאן מספר שהשובים הביאו לו שעון, מכיוון שכל הזמן הוא שאל אותם מה השעה. היחס שקיבלו הישראלים היה אכזרי יותר: וויצ'יאן מספר כי בשבועות הראשונים מתחת לאדמה שניים משלושת החטופים ספגו לעיתים מכות עם כבלי חשמל.
אחרי חודש ארבעת החטופים הועברו למנהרה אחרת. בשעת ערב, כשהם הוצאו מהמנהרה, הם היו עדים ללחימה. "אפשר היה לראות אורות בוהקים בכל מקום מהלחימה האווירית, שמעתי כטב"מים טסים ורעש של יריות. היינו צריכים לרוץ במשך 20 דקות, מנסים לחמוק מהכטב"מים", הוא נזכר.
הסיוט של וויצ'יאן הסתיים בפתאומיות. "הם הצביעו עליי ואמרו לי 'אתה, אתה הולך הביתה, תאילנד'", מספר על הרגע שבו התבשר על שחרורו. הוא ראה אור יום לראשונה מזה 51 ימים, והועבר לצלב האדום.
וויצ'יאן מספר שבכל תקופת השבי הוא לא הזיל דמעה, אך כשראה שני תאילנדים אחרים ששוחררו גם כן הוא חיבק אותם ופרץ בבכי. אחרי חזרתו לתאילנד התחיל לעבוד במפעל, עם אשתו, והם מפרנסים את שני הילדים שלהם – שחיים עם סבא וסבתא. לעיתים הוא מתקשה להירדם. וויצ'יאן מספר שהוא רוצה לחזור בעתיד לישראל, שם הסיכוי שלו להתפרנס בכבוד ולחסוך כסף גדול יותר מבמולדתו.
